עבד אלוהאב יוסף ונואל אבלאסי/רמלה
01/12/2004

בשנת 1936 היתה מלחמה, האנגלים שלטו בארץ.  האנגלים היו פושטים בלילה על בתי המכובדים ועוצרים אותם, שואלים האם יש שם מורדים או מתנגדים. היתה רכבת לירושלים.  היהודים היו מביאים קרון ועליו ארבעה מוטות ברזל כבדים, ומעבירים אותו לפני הרכבת, כדי שאם יש מוקשים על המסילה, יפגעו הערבים ולא הרכבת... הם היו מושיבים 4 צעירים ערבים על הקרון, ונותנים לכל אחד מהם מוט ברזל, כדי שהם יתפוצצו ולא הרכבת... כך היו מענים בזמן ההוא.

אני יליד שנת 1934 והייתי בן שנתיים כשהחלה מלחמת 1936, הגעתי לרמלה, אל בית משפחת עבד יאסין, היהודים היו מעירים אותנו לילה לילה, מוציאים אותנו מהבית ועורכים חיפוש נשק ורק כשגמרו מאפשרים לנו לחזור לישון, אחר כך, בבוקר, היינו צריכים ללכת אל בית הספר- לא משנה מה היה מצבנו.

ירושליים שבתה, כל הארץ שבתה, למה?  הם רצו לחלק את הערבים, והערבים סרבו לחלוקה. כשהסתיימה השביתה פתחו האנשים את חנויותיהם וחיינו.. עד שפרצה מלחמת 1948, המלחמה האמיתית, היהודים הסתדרו, הם הביאו כוחות מחו"ל ופשטו עלינו בנשק מודרני ומאורגן.  הערבים קנו מהשוק רובה וכדורים ב-70 דינר, לא נמצא מי שיתמוך בהם, האנשים מכרו זהב וקנו נשק. ראינו אותם, את אלו שמתו ואת אלו שנותרו בחיים!... אחר כך הביאו היהודים כוח חזק מחומש בתותחים ומטוסים ואמרו לנו לצאת מרמלה, וכך כבשו את רמלה. ב-1948, בחודש רמדאן, אני זוכר שאסרו את כל הצעירים, את כל הצעירים מגיל 18 ומעלה, לקחו אותם ל-9 חודשים לכלא, ואמרו להם "אנחנו נירה במי שנשאר"...
הם ירו ב-12 אנשים ביום ההוא.  מי שנורה נפל על האדמה, ולא היה מי שירים אותו...  הם נכנסו לבתים וירו במי שלא יצא, הכניסו את הגופות בשקים ושרפו אותן.  אח"כ, כמובן, התחילו היהודים לבוא לעיר, לקחת את הדירות הטובות למגוריהם, ואחר כך הביאו את המזרחים – המרוקאים, התוניסאים והמצרים, ולא נותר בעיר מקום. הערבים היו אוגרים מזון: קצת שמן, חומוס ופול,  לפי פנקס הקצבאות – הכל היה בהקצבה – ביצים, דגים, הכל, חיינו על קילו סוכר בחודש. אחרי חצי שנה קמה מדינת היהודים, בתקופה הזו עזבו אנשים רבים לעמאן.  אני זוכר שהיינו הולכים אל שער מנדלבאום בירושליים, לפגוש את קרובינו.  היו נותנים לנו להפגש ולשוחח עם קרובנו במשך 20 דקות.

מבני רמלה המקוריים שנותרו בארץ:  משפחת אבלאסי, משפחת אלווהאב (מוסלמים ונוצרים כאחת), משפחת מסיס, משפחת אלנאבולסי, ומשפחת זערור, הם התחבאו במנזרים. ואז היהודים נתנו להם תעודות זהות, והחלו לגרור אותם במשאיות אל בתי הכלא!  לנו נתנו תעודות זהות בשנת 1948.  הם באו לפקוד אותנו בבית – שאלו מה שמנו, בני כמה אנחנו ורשמו. ביתנו היה איפה שבית מהנא – אבי בנה שני חדרים חדשים שעלו 550 לירה פלסטינית מכיוון שאחי התחתן.  אך במלחמה אחי נאסר, ואשתו הלכה לעמאן, וכשיצא הלך גם הוא לעמאן.  את ביתנו המקורי הרסו היהודים, כדי שיגור בשטח יהודי שבנה בית במקומה... מה יכולנו לעשות? שום דבר, זה קרה בשנת 1970.

היהודים התחילו לעבור לשיכונים.  הם היו באים והורסים את הבתים הערביים ונותנים ליהודים שגרו בהן דירת שיכון.  הערבים לא זזו ממקומם, לאן יכולנו ללכת? עד היום אני משלם דמי מפתח לעמידר, והבית אינו שלי, הם לא מאפשרים לנו לשפץ ולבנות, ואנחנו 3 אחים ו-3 אחיות.
ברמלה היו משפחות עשירות, כמו משפחת ג'עפרי, משפחת נאבלסי, משפחת דע'ב ומשפחת עבסאוי.  העשירים ידעו, לפני 1948, שהארץ תכבש, וכל מי שהיה לו כסף היגר, הם עברו לעמאן, שכרו בה דירות ופתחו עסקים, ורק הפסידו את רכושם שבארץ, וממפתחות הדירות הישנות עשו תערוכת זיכרון...

מרמלה יצאו משפחת אלח'ירי ומשפחת אלתאג'י, אני אינני זוכר את כל המשפחות... ראש העיר היה ממשפחת אלח'ירי, והיום הפכו את ביתו לחנויות.  זה קרה בשנים 1967 – 1970, ואח"כ הרסו ברמלה את כל הבתים הערביים, ואת כל הכפרים הערביים השכנים, בכדי שלא ישארו שרידים לשום דבר ערבי, וכדי שאנשים לא ידעו היכן אדמותיהם עקרו את הפרדסים הערביים, עקרו את הצבר והתאנים ועצי הפרי, ובמקומם שתלו 6,000 דונם של פרדסים חדשים.

בשנת -1948, אבי היה בן 50 והיו לו 3 ילדים, הוא הלך לעמאן ואנו נשארנו פה שניים – אני ואחי עלי.  אבי היה סנדלר, בימי התורכים, בשנת 1917, אבי היה בן 15, התורכים גייסו אותם, מי שנשלח לתימן לא חזר, אך מי שנשלח לתורכיה הצליח לחזור.  בשנת 1917 שמענו על הצהרת בלפור – ושהבטיחו את פלסטין ליהודים – האנגלים באו והפרידו בין הערבים, במצריים פארוק, בסוריה שישכלי, בלבנון אלח'ורי ובירדן המלך עבדאללה.

הם נכנסו לרמלה ולוד, עכו צפת ויפו, חלק מחיפה וקצת בנצרת, אך את הכפרים הם הרסו ולא השאירו שריד, חלק מתושבי הכפרים ברחו לערים, הם מחקו כל דבר ערבי. בשנת 1948 שמחנו כשבא הצבא הערבי, אך הם לא עזרו ולא נלחמו כלל, רק עשו רושם, נכנסו עם רוביהם למסעדות ועשו בלגאן, הם לא נלחמו בכלל.

אני זוכר אדם בשם אבו זכרייה אלחלאק, שהיתה לו מסעדה וטלויזיה חדשה, היו הולכים וצופים שם בשידורים ממצריים ולבנון, האנשים היו הולכים אוכלים, שותים ומתחתנים אצלו, וצופים בטלויזיה... באו אליו עיראקים ורצו לקנות ממנו את המקום, אך הוא סרב. בליל ראש השנה נרצח בעל המסעדה בגרזן.  ילדיו ברחו לקנדה, והעיראקים לקחו את המקום, עכשיו קוראים לו "אולמי אשר".  זה היה בשנת 1956, בזמן טבח כפר קאסם.  כשרצינו ללכת לנצרת היינו צריכים לבקש רישיון.במסגד היתה מאפייה, פתחנו אותה בסתר, בגלל העוצר, ברמדאן היינו אוכלים ומתפללים, ולאט לאט העזנו לפתוח יותר מקומות.

ב-1948 הרגו קצין.  באו ושאלו "מי הרג את הקצין"? וכשלא קבלו תשובה, הצבא קיבל פקודה וירה על האנשים, הם הרגו מאות אנשים במסגד, אני ראיתי כיצד היהודים זרקו עליהם קש ושרפו אותם...

ראיינו וכתבו: רג'דה אלנאבולסי ומג'דולין בידס

זוכרות ברשת