תרשיחא - כלת הגליל
01/11/2006
תרשיחא "כלת הגליל"

סיפר לי  ספוַות יוסף עודה (1931):
מספר תושבי תרשיחא לפני שנת 1948 היה כארבעת אלפים איש. כשאלכאברי נפלה, ברחו תושבי אלע'אבסיה, אם אלפרג' ואלנהר ובאו לכאן, ומספר התושבים בתרשיחא נהיה בערך 5000 איש.
תרשיחא שייכת מבחינה מנהלית למחוז עכו, והיה בה קאימקאם1 בשם בּדְר בֵּיכּ פאהום, והוא שחתם על תעודת הזהות המנדאטורית שלי בשנת 1946.
תרשיחא היתה מרכז מסחרי חשוב, במיוחד בזכות מיקומה בין עכו וצפת.  היות והיתה מרכז הגליל, היא כונתה "כלת הגליל".  העיירה היתה מרכז לבעלי מלאכה, נגרים, מסגרים ומכונאים.  מי שרצה לתקן פרימוס או לוקס (מנורת נפט) היה בא לתרשיחא.  אנשים היו באים ברגל.
כל יום חמישי היה בתרשיחא שוק גדול, שהיו באים לקנות בו אנשים מבינת ג'ביל והכפרים שלידה. היו מגיעים סוחרים מירדן למכור גמלים, ובדים, ותבואה וכיוצא בכך.
אבי, זכרונו לברכה, היה סוחר משנת 1917 ועד שנת 1972 היתה לו מכולת וחנות בשמים

חיי בית הספר

זכרונות מספסל הלימודים סיפרה לנו גוסטא דקוור – אם מוריס (1930)
היו אצלנו בתרשיחא שני בתי ספר.  בית ספר לבנות ובית ספר לבנים.  אסור היה לבנות ולבנים להפגש.  בית הספר לבנים היה עד כיתה ז' ולבנות עד כתה ו'...כל שתי כיתות למדו ביחד, למשל כתה ה' וד' ביחד, חברתי  למדה בתרשיחא ואחר כך העביר אותה אביה עבד אלג'שי לעכו כדי שתמשיך את לימודיה, לא היו לו ילדים מלבדה ורצה שתלמד.  הוא היה עשיר... בבית הספר לבנות היו רק מורות, לא היו מורים... מורה בשם נסרה היתה המנהלת, היתה עבלה עזאם מעכו, מורה בשם מנוור, היו בערך 5 מורות... המורה הראשונה מתרשיחא היתה ביתו של עלי אבו חמידי, שמה היה עליא, כשסיימה את לימודיה ערכו מסיבה גדולה... בתרשיחא היו יותר מורים ממורות, מתרשיחא לימדו אדיב מסעוד וסאמי בשארה... את אלה אני זוכרת, אך היו יותר מורים מבחוץ... למשל המורה לאנגלית כרם חביב מאלראמה, והמורה אסכנדר מאלח'ליל (חברון) שגר בכפר כי לא היתה לו מכונית.  כל מורה שהעבירו אותו מתרשיחא היה בוכה, הם היו כל כך מרוצים אצלנו... לפני הכיבוש בתקופה קצרה בא הארכיבישוף חכים ופתח בית ספר לבנות הנוצרים.  מרבית הבנות הנוצריות עזבו את בית הספר ועברו לבית הספר של הארכיבישוף, אני וחברתי רשדיה נשארנו הנוצריות היחידות בכיתה.  אני הייתי אורתודוקסית ורשדיה קתולית, סרבנו ללכת לבית הספר השני.  אחרי שנה בית הספר של הארכיבישוף נסגר והבנות עזבו את הלימודים.
למדתי עד כיתה ו'.  אם היו בזמננו בתי ספר, היינו ממשיכים ללמוד.  אני וילדה בשם רסמיה אבו ח'ריבי תמיד התחרינו על המקום הראשון בכיתה. התעודה האחרונה שלי היתה הראשונה בכיתה והמורה תמיד שבחה אותי וכתבה לי חכמה, ילדה חושבת, אני מברכת אותך..

סעאד אליאס חדאד (1931) דקלמה לנו את אחד השירים שלמדו בבית הספר:
 פלסטין אל תתעצבי, את כעבת הדתות2
 גברים לוחמים ואמיצים שומרים על גבולותיך
 ועדת החקירה, בדו"ח שלך חסרים נתונים
 הוא גרם לתסיסה בין כל אנשי ארצות המזרח
 תשובתנו לאמריקה – איננו תוקפנים
 אפילו את בריטניה "ידידת המזרח" אנו מכנים
 החאג' (אמין אלחסיני) בעל המעלות והמילה הסופית
 הוא המופתי של ארצי, נקדיש לו את געגועינו
 מצרי, תימני, חיג'אזי, ירדני ועראקי
 תוניסי, סורי לבנוני ופלסטיני3

החקלאות, ותפקיד הנשים בכפר

גוסטא דקוור (1930) ספרה אודות תפקידן של הנשים בתחומי היצור והחקלאות:
הנשים הלכו לחורשות, כשהייתי קטנה הייתי הולכת עם אמי, היא היתה חוטבת עצים ואני אוספת את הזרדים.  כל יום הנשים הנוצריות היו הולכות להביא עצי הסקה, הנשים המוסלמיות היו מביאות עצי הסקה על חמורים... אבל לנוצריות לא היו חמורים... בכל עבודות הבית השתמשנו בעצי הסקה, חממנו בעזרתם מים, אפינו, בשלנו, לא היה אז גז ולא שום דבר אחר.
לפני 1948 הייתי כל בוקר הולכת לכרם התאנים ומביאה סל תאנים לאבי.  הוא היה אוכל תאנים לפני שהלך לעבודה, אני זוכרת שהוא היה מעיר אותי ואמר לי "יאללה חמודה" היה יודע שאני חרוצה... הייתי מביאה את התאנים עוד לפני השעה 6 בבוקר, הוא היה אוכל תאנים, שותה קפה והולך לעבודה... אח"כ הייתי מתחילה ללוש בצק ולאפות, הייתי בת בערך 15 שנים... ילדי אחי היו קטנים, ואני הייתי אחראית עליהם, הייתי נושאת אותם על הידיים... הייתי הולכת לשדה ולכרם, קוטפת משמש... אבי היה מושיט לי מוט ברזל, ואני הייתי קוטפת דלי של משמש, תולה אותו על המוט ומורידה להם, היינו ממלאים חביות ולוקחים אותן לחיפה..
שבוע אחרי הלידה האשה היתה חוזרת לשדות, עובדת, עודרת את האדמה.  היום יש להרבה נשים סרטן השד, אז הנשים היו מניקות ולא היו חולות בכל המחלות האלו...

סועאד חדאד (1931) מאשרת את דבריה של ג'וסטא דקוור, ומוסיפה:
אמי היתה תמיד מכינה אוכל.  לכל האורחים שהיו באים לחנות שלנו היתה מכינה אוכל.  היתה לשה, אופה, הנשים היו מכבסות בידיים, בדירה שלנו היו 3 חדרים ושני מטבחים.  המטבח העליון שימש לאכסון מזון.  לפני הבית היתה רחבת בטון, והבאר היתה למטה.  היו בארות מים לשתייה ובורות מים לכביסה, הינו שואבים מים מהבאר.  תראי כמה היינו מתעיפות!  כל היום היינו שואבות מים ומכבסות, העבודה היתה מעייפת, הנשים הפלאחיות עבדו בבית ובחקלאות.

המורה ופיה אבו חסאן (1928) סיפרה לי:
הייתי עובדת בחקלאות, זרענו טבק, בזמן הכיבוש הייתי בת 20 והייתי מאורסת... כל משפחה היתה זורעת טבק, היינו מעשבים את השדות, מלקטים צברים, תאנים, עגבניות מלפפונים, הנשים היו חוטבות עצי הסקה... הנשים ההרות לא היו עובדות מחוץ לבית.  בזמנים ההם לא היו בתי חולים, היו בעיירה שלוש מילדות: אם אחמד אלבדוי, ואם עבדו אלשריח ואם סעדאללה... כל מילדת היתה אחראית ללידות במספר משפחות.
באשר לטיפול בילדים הקטנים, העבודה היתה מתחלקת בין החמות והאם... אם החמות היתה חזקה, היא היתה הולכת ועובדת בשדה, ואם היתה חלשה, היתה יושבת בבית ומשגיחה על הילדים עד שאמם תחזור מהשדה... מי שלא היתה לה חמות היתה לוקחת את בנה איתה לשדות, היו פורשים שקים על האדמה, מתחת לעץ ומרדימים שמה את הילדים.  הנשים היו עובדות, זורעות טבק וירקות, עוזרות לבעליהן ועובדות גם בבית... הבית לא היה כמו היום, לכל ילד צלחת, היו חיים חברתיים... המשפחה היתה שמה את האוכל בקערה, כולם התאספו מסביבה ואכלו מהקערה... לא בצלחת ובסכו"ם על שולחן.  החיים היו יפים, היינו נהנים ומרוצים.

וכן הוסיפה ופיה אבו חסאן (1928)
בתרשיחא היתה אגודה ערבית לאומית.  יושב הראש שלה היה דודי רבאח.  הם היו רושמים את שמות האנשים שיכלו לסייע, סיוע חומרי וסיוע בפעילות. זאת היתה אגודה במובנה האמיתי, היו לה סמכויות והכל.  היו גם אגודות פילנטרופיות של נשים, אך הן לא היו חזקות, הן קמו בסוף... בתו של כאמל סאלח, אשת ראש העיר, רצתה להקים אגודת הגנה של נשים... היתה מסתובבת עם רובה בכדי להלהיב את האנשים.

בתי הקפה

סועאד חדאד (1931) מספרת:
בתרשיחא היו בתי קפה – קפה אלעג'אג' וקפה שפיק.  האנשים הלכו לבית הקפה לשתות קפה ולשחק קלפים.  לא כל האנשים נכנסו לשם – המשכילים היו מתאספים בבית קפה מסוים, ומשוחחים על פוליטיקה.
הנשים, כמובן, לא הלכו לבתי קפה.  הן ישבו בבית ודיברו על המצב, ואיך נתנגד ליהודים.  הנשים אספו אבנים ובקבוקי זכוכית על המרפסות, כדי לזרוק אותם על היהודים כשהם יבואו.

ספוַות יוסף עודה (1931) סיפר:
היה בית הקפה של הזקנים – בית קפה אבו שריף. אנשים מעל גיל 60 היו יושבים בבית הקפה הזה.  הם שחקו קלפים, שתו קפה ותה ושוחחו.  מתחת לבית הקפה של עלי חמוד היה מוסך.  היו מביאים אליו רקדנית מנהריה, והצעירים היו הולכים לשם.  אני הייתי הולך עם סבא שלי לבית הקפה.  היה שם רדיו גדול כמו מזנון, האנשים היו יושבים ושומעים את חדשות מלחמת העולם השניה.  היינו שומעים חדשות מברלין.  היה שדרן בשם יונס אלבחרי, שאי אפשר היה להבין אותו.  אחרי כן היו מכבים את הרדיו ושומעים הסברים מאדם בשם פהד שריח המשורר, שאהב להסביר את החדשות לאנשים.  אחרי שהיו מבינים את החדשות, היו מזמינים תה וקפה.  בתקופה ההיא היתה תחנה בשם "חדשות המזרח הקרוב" ו"חדשות מצרים" ובשנים 1946 – 1947 היתה תחנת שידור פלסטינית ששדרה מראמאללה.

ופיה אבו חסאן (1928) מאשרת את דבריו ומספרת:
בימי פלסטין היה עיתון בשם עיתון פלסטין, אך לא כל האנשים ידעו לקרוא.  במקום שהיום גרה משפחת אלסאיס היה בית קפה, חדר אחד ומולו רחבת בטון שרשיד, בנו של דודי פהד, בנה.  כינו את בית הקפה הזה על שמו.  היה אדם בשם מוחמד סלים אלסאלח, שידע לקרוא ולכתוב ברהיטות.  את העיתונים היו מביאים מחיפה ועכו באוטובוס, וכשהגיע העיתון, כל הגברים היו מתאספים, והוא היה מקריא אותם וכך האנשים שמעו את החדשות.

כוסא ליא כוסא ליא שינו את שמך
גוסטא דקוור (1930), מספרת והיא צוחקת:
בכל תרשיחא היתה מונית אחת, ובנוסף היו עוברים אוטובוסים.  האוטובוס היה עוזב בשעה 8:00, אבל אם אדם חשוב היה צריך לנסוע, היינו מחכים אפילו עד שעה 10 ואף אחד לא היה מעז לדבר עד שהחשוב היה מגיע... כשאני אומרת "אדם חשוב" אני מתכוונת למוכתארים או מנהיגים.
בתרשיחא היתה חברת אוטובוסים של נעים מסעוד.  הוא היה נהג.  והיה נהג נוסף בשם מחמד אלדקאק, שהיה מצחיקן.  אני זוכרת פעם הוא נהג את האוטובוס מעכו לנהריה לתרשיחא ולפסוטה, והיה איתו נוסע מפסוטה.  כשהביא אותו לפסוטה הנוסע הזמין אותו לארוחת ערב... אמר לו הנהג:  אני רוצה ללכת, כבר לילה... אמר לו: אני רוצה לתת לך לטעום מאכל שאין טעים כמוהו, שמו כוסא ליא...   הביאו את האוכל – והנה זו קובה... אמר הנהג "מה זה המאכל הזה?" אמר לו בעל הבית: תטעם את זה, זה טעים, חריף... וכל הדרך מפסוטה לתרשיחא היה הנהג שר (במנגינה של שיר עממי):  "כוסא ליא, כוסא ליא / שינו את שמך / בתרשיחא קוראים לך קובה / ובפסוטה כוסא ליא..."

המשחקים ודרכי הבילוי

ספוַות יוסף עודה (1931) סיפר
כשהיינו קטנים היינו משחקים בכדור מבד, אמי עשתה לנו כדור.  היינו משחקים בחצר הכנסייה כדורגל.  כשהגענו לכתה ו' או ז', אסרו על הבנות לשחק עם הבנים.  החברה שלנו היתה שמרנית ומסורתית, והבנות היחידות שראינו היו האחיות שלנו.
לא היו מועדונים או תיאטרון, אבל היו הצגות.  אבו ג'ריס מוסא שיחק בהצגת סלאח אלדין כשהיה צעיר, ובשנת 1945 שחק בהצגה לפי רומן היסטורי אודות סיפורם של ילדי אלרשיד שנעלמו בזמן השושלת העבאסית.
לא היו מועדוני ספורט ולא תוכניות ספורט.  היו תחרויות ספורט בין בתי הספר.  בשנת 1945 חסין חסן הוארי לקח את הפרס הראשון – פרס המיל שהיה שווה 1600 מיל – התחרות היתה בעכו, ותרשיחא זכתה בגביע האזור שבין עכו לצפת.

תרשיחא עמוד התווך של ההר, מתהדרת בגבריה

על מנהגי החתונה בתרשיחא ספרה גוסטא דכור (1930):
כשהיינו קטנות לא היו לנו בגדים חגיגיים, את כל הבגדים היינו תופרים.  היו בכפר שתי חנויות, היינו קונים בהן בד ותופרים...  הכלות היו תופרות את כל הנדוניה שלהן.  הגברים היו לובשים את הלבוש הערבי המסורתי או הקונבאז, אח"כ עברו ללבוש מכנסיים.
לא היה הבדל בין החתונות הנוצריות והמוסלמיות.  בכולן היו מסיבות ריקודים ודורבקה, רק שאלה התחתנו בכנסייה ואלה בפני השיח'... נשים שקולן היה יפה היו שרות, למשל אם ג'ורג' ואם מוסא סובחי שהיתה מנגנת על עוד ושרה, וכשהיתה באה היו אומרים באה הנחמדה.. אצל המוסלמים היתה אחת, שמה היה אם מסבאח, שהיתה רוקדת ושרה אחרי החתן... הגברים היו הולכים מקדימה והנשים מאחורה.  השירים היו שונים מכפר לכפר, למשל בתרשיחא היו שרים
"תרשיחא, עמוד התווך של ההר /   מתהדרת בגברייך / מי שנלחם בנו נלחם בו /בחרב נקטע את שפמו".  הבנות היו מתחתנות בגיל צעיר, בערך בין 15 – 20, על רווקה מעל גיל 20 היו אומרים בתולה זקנה... כשאמי היתה בת 15 שנה היא כבר ילדה את אחי... הכלות מאזורי מישור החוף שהיו מתחתנות במזרח היו עוצרות בתרשיחא.  תרשיחא היתה כלת הגליל  וכל הכפרים מסביב כינו אותה עמוד התווך של ההר.

המנדט ומרד 1936

סועאד חדאד (1931) שתפה אותנו בזכרונותיה
מראם של האנגלים היה יפה, הם לבשו בגדים יפים... האנגלים הרסו הכל... מסרו את הארץ... המדינות הערביות הבורות מכרו אותנו... לפני הכיבוש היתה הנהגה שהתנגדה לאנגלים שרצו למסור את הארץ ליהודים, ואבי היה מכין להם אוכל.  הייתי הולכת, עם עוד בנות, ומביאה להם אוכל ומים, הם היו מתחבאים  במחצבה.  אני זוכרת שאמי הכינה להם פעם קישואים, שמה אותם על מגש, כיסתה אותו במטפחת לבנה והלכתי, עם עוד שתי בנות, להביא אוכל להנהגה.
אנשי ההנהגה התחבאו במחצבה ולא נפגשו עם אנשים.  הם התחבאו מאחורי סלעים גדולים, אחד מהם היה יוצא ולוקח את האוכל ואז היינו הולכות.  המורדים לא הרשו לאף אחד לראות אותם.  בכל הכפרים הערביים היו מורדים, אך תרשיחא היתה מרכז המרד.

מיכאיל חדאד (1926) מוסיף ואומר:
בשנת 1936 היינו תלמידי בית ספר.  אני זוכר את השיר הלאומי שהיינו שרים "ארצות הערבים הן מולדתי / מסוריה לבגדאד / מנג'ד לתימן / למצרים ותטואן".  היינו יוצאים מבית הספר להפגנות, פעם הפגנו ליד תחנת המשטרה ופעם ליד משרדי המנהל (הקאימקאם), ההפגנות היו נגד הצהרת בלפור.  בתקופה ההיא לא היו טלפונים, והחיילים האנגלים היו מניפים פיסות בד שהחזיקו בידיהם כדי שמטוסים יראו אותם.  פעם, כשהיינו תלמידים, יצאנו להר "אלמג'אהד" ונופפנו במטפחות לבנות.  הטייס התחיל לירות עלינו אך לא פגע בנו.
בתרשיחא היו מורדים.  מפקד המורדים נקרא אחמד עלי אבראהים.  המורדים היו אורבים לצבא הבריטי ומתעמתים ברחובות בחיילים אנגלים.  פעם שבו חייל אנגלי והביאו אותו לתרשיחא.  שמו היה ג'ימס.  תפסו אותו וזרקו אותו למים.

אודות תקופת המנדט ספרה גוסטא דכור (1930):
היה לנו כרם תאנים וסבתי, אם אבי, בנתה בו סוכה, היינו ישנים בו היא ואחי הקטנים כדי לשמור על הכרם מגניבות.  אבי היה ישן בבוסתן התפוחים למטה וסבתי בכרם התאנים...
בזמן מרד 1936 הייתי ילדה קטנה, בת אולי 6 שנים... אני לא זוכרת הרבה... אני רק זוכרת מאורע שקרה לי, כשביקרתי את סבתי בכרם והבאתי לה צידה, היא בקשה ממני להשאר בכרם כי היא רצתה ללכת לשאוב מים מהמעיין למטה... היא ירדה למעיין, והנה התקרבו שני מטוסים אל אדמתנו והחלו לירות... רעדתי מפחד, טיפסתי על עץ תאנה ונפלתי מרוב פחד.  הטייס ראה אותי מהמטוס, הזיז את ידו, ואחר כך נפלו קליעים מהמטוס על האדמה.  כשהמטוס התרחק ירדתי מהעץ ואספתי את הקליעים.
אחר כך באה סבתי כשהיא זועקת "מה קרא אתך נכדתי" ואני לא יכולתי לדבר מרוב פחד, רעדתי כולי והרגשתי ששערות ראשי סמרו כמו קוצים, והייתי צריכה להוריד אותן בכוח... אחרי שכל זה נגמר בא אחי ג'מיל והרכיב אותי על גבו, לא הייתי מודעת בכלל.  ג'מיל היה גדול ממני ב-12 שנים.  אחר כך לקחו אותי לכפר, והביאו אותי אל מרפא שסיפר את שערי ומרח עליו תרופה... את הפחד הזה לא אשכח, זה קרה בזמן המרד...
כשהאנגלים היו באים לכפר, האנשים היו אומרים, "ח'ברה, השמים מעוננים" והמורדים היו מתחבאים.  מי שהיה לו רובה היה מחביא אותו.  בתרשיחא היו מורדים מתושבי הכפר וגם מיישובים אחרים.
האנגלים היו מצווים על כל הגברים לרדת לבריכה, איפה שהיום מגרש הכדורגל בכניסה לתרשיחא היתה בריכה, ישראל יבשה אותה...
האנשים היו יורדים למטה ונשארים שם כל היום.  לא היו נותנים להם ללכת, לשתות ולאכול... אני זוכרת שפעם מעכו ושברו את היד של אבו סאמי בשארה כשהם דוחפים ליד השער ושואלים האם יש שם מורדים...היו להם שמות של מורדים כי היו ערבים שהיו מוסרים שמות... האנגלים היו מביאים איתם ערבי, מושיבים אותו על הטנק והוא היה מצביע על האנשים ואומר "זה מהמורדים וזה לא"... אני זוכרת אדם בשם רבאח אלעוד' ממזרעה... מי שהיו חושדים בו היו עוצרים אותו ואחר כך משחררים אותו... הם גם היו נכנסים לבתים והורסים ושורפים..
אחרי החלטת החלוקה היתה בפלסטין שביתה, תלו דגלי פלסטין על הכנסייה ועל בית הספר וירו באויר, כי התנגדו לחלוקה.  כל לילה היה אחד מבני הכפר הולך לשמור, ומי שלא רצה לשמור שילם לחברו שישמור במקומו.  אחרי קרב אלכאברי המורדים היו אוספים אוכל מהבתים, אני זוכרת שהיה יום ראשון של הלולבים4 והם אספו לחם ואוכל...
כשהייתי קטנה שמעתי שהביאו מעכו ומחיפה אנשים שהואשמו בבגידה וכלאו אותם בכפר.  שמו אותם בבאר והורידו להם אוכל לשם.  עכואי אחד התחבא מתחת לבית שלנו כשהוא מקיא דם... אמרו שבגלל תנאי הכליאה... המורדים מתרשיחא הם אלה שכלאו אותו... אני זוכרת שפעם האשימו אדם בשם רכאד אלג'שי שהוא רוצה למכור את אדמתו ליהודים, והרגו אותו...

עמוד התליה

אודות עמוד התליה מספר מיכאיל חדאד (1926) ואומר:
בתרשיחא היה עמוד תליה שהקים "צבא ההצלה".  במקום שבו היום נמצא הבנק הערבי.  פעם הביאו אדם בשם פרג', מוכר עיתונים מכפר יאסיף, והאשימו אותו שהוא עובד עם היהודים.  הוציאו להורג גם שני בדואים, הביאו אותם לעיירה ותלו אותם בלילה.
מרכז צבא ההצלה היה ליד הבריכה.  הצבא הזה לא עשה דבר, רק אכלו, שתו ונתנו את הבגדים שלהם לכביסה לתושבי הכפר.

אודות תחושת הסכנה וטבח דיר יאסין
אודות תחושת הסכנה ספרה לי ופיה אבו חסאן (1928)
לפני שהפציצו את תרשיחא התחלנו להרגיש בסכנה.  כשהיהודים נכנסו לסעסע, שמענו את קול ההתפוצצויות כי סעסע היתה גבוהה... האנשים אמרו "סעסע הלכה" ובערך 48 אנשים מתו.  כששמענו על ההרג, ועל טבח דיר יאסין, אנשים התחילו לבוא ולהתחבא בתרשיחא, ולאמר "היהודים באו... היהודים באו..." הרבה פליטים באו לתרשיחא, מאלכאברי, סוחמאתא, עכו וצפת... למשל, כשהפציצו את בית משפחת סרחאן באלכאברי, כל תושבי אלכאברי באו אלינו.  העשירים ברחו והעניים באו והתחבאו במסגד, והאנשים הביאו להם אוכל וקמח והאכילו אותם.

כיבוש הכפר

סיפרה גוסטא דכור (1930) אודות כיבוש הכפר:
היהודים נכנסו בהתחלה למעליא ואח"כ באו לתרשיחא.  כשנכנסו לתרשיחא במכוניותיהם רוב הכפר היה ריק, מכיוון שלפני כן הם הפציצו אותו מהאוויר.
כשהפציצו את תרשיחא, פגעו במסגד והרגו בערך 18 אנשים... בקשו מאבי שיבוא למסגד כדי לקבור את הגופות לפני שיסריחו, אבי ועוד כמה אנשים חפרו בור במסגד וקברו אותם...
'צבא ההצלה' ברח מתרשיחא בשעה 8:00 בבוקר... אני זוכרת שישבתי עם אבי ושתינו קפה, חיילי 'צבא ההצלה' עברו ליד הבית.  אבי אמר להם "לאן, בחורים?" הם לא ענו... אמר להם "לכו, אלוהים לא יברך אתכם" ואז אמר לי "ח'לס, הכל נגמר" למחרת היום באו המטוסים והפציצו את תרשיחא...
למחרת היום בו 'צבא ההצלה' נסוג, באו היהודים מעבר להר אלמג'אהד.  היתה בכפר רוסיה אחת בשם דבי, שהיתה נשואה לאבו איאד.  האנשים אמרו שהצבא הרוסי כבש את הכפר, וקראו לדבי שתדבר איתם.
כשעזבנו את תרשיחא לא הבננו כלום.  בזמן ההפצצה הראשונה על הכפר, בשעה 5 בבוקר, כבר הייתי ערה כי רציתי לאפות לחם לדרך, ואבי ישב ושתה קפה... מבלי שהרגשנו נכנס אבו מחמוד אלהוארי... הוא רץ וצרח ואמר "הבית שלנו הלך..." הם יצאו לראות מה קרה, ואני בעקבותיהם... היתה לו אחות בשם פוזיה... הראשונה שהוציאו אותה, היא לא היתה שרופה, רק כשהוציאה את אשתו של כאמל ובנו הם היו שרופים... הרבה אנשים מתו בהפצצה הזאת, בערך 18,... צעירה אחת בת 13 היתה בהריון, היא קפצה מהחלון, באו, עטפו אותה בשמיכה ולקחו אותה... לא הספיקו לקבור את כל הגופות כי התחילה הפצצה נוספת, ושמו אותם בערימה... ראיתי הרבה זוועות במלחמה הזאת... פאטמה אלהוארי נפגעה פעמיים ובשתיהן נצלה.  בפעם הראשונה נפגעה בגבה, לקחו אותה לבנת ג'ביל ושם הבריאה.  בפעם השניה היא נקברה מתחת להריסות, שמענו אותה אומרת תזיזו את ההריסות לאט לאט, אני קבורה מתחתיהן.
בזמן ההפצצה השניה היינו בעמק סוחמאתא.  אנשים מתו שם כשהם בורחים, היה ואדי יבש, המטוס הפציץ ואנחנו התחבאנו מתחת לעצי הזית, דודי אמר לנו לאכול מהזיתים (הם כבר היו שחורים) כדי שלא נהיה צמאים... הלכנו עד שהגענו לאחותי שגרה בבקיעה... היהודים היו מפציצים מפעם לפעם... האנשים מתו בדרך...אחי ברחו ללבנון, בעיקר בחורים היו בורחים ללבנון.
אשה אחת, אשתו של רפאַת, היא חיה עד היום, היתה ביחד עם בעלה ושלושת ילדיה בזמן ההפצצה, הם מתו והיא נצלה.. היו צריכים לשאת אותה, היא לא יכלה ללכת, אבל במשך הזמן היא הבריאה, והתחתנה עם רפאַת ונולדו להם ילדים...

אנו תחת ההריסות, חלצו אותנו... אנו תחת ההריסות, חלצו אותנו...
מספרת סועאד חדאד (1931):
בתרשיחא מתו אנשים.  כשהפציצו את הבתים הנשים היו צועקות, אנו מתחת להריסות, חלצו אותנו... אנחנו תחת ההריסות, חלצו אותנו... האנשים מתו מתחת להריסות ולא מצאו אף אחד שיחלץ אותם, האנשים עזבו... נבהלו ועזבו... לא היה מי שיטפל בפצועים... חלק מהפצועים הצליחו לעזוב... אנחנו לא ראינו את היהודים, המטוסים הם שגרשו אותנו.  ברחנו אחרי ההפצצה הראשונה על תרשיחא. כשהחלטנו לעזוב היו לי הרבה דברים ולא ידעתי מה אני רוצה לקחת אתי.  בסוף לא לקחנו כלום, הכי חשוב שנשארנו בחיים, אמי הכינה אוכל, לקחה את שקית הלבנה וצנצנת הגבינה, שמה אותם בשק, לקחה זעתר ולחם, ואנחנו נשאנו כרים ושמיכות.  הכפר כולו עזב.
כשעזבנו, רק הנשים השגיחו על הילדים.  הגברים לא עשו כלום.  הנשים טפלו בבתים יותר ממה שהיה להן כוח, יום אחרי יום היינו לשות ואופות ומכבסות... כשעזבנו הלכנו לבקיעה, לגור אצל אנשים.  אבי הביא בשר וחתכנו אותו לחתיכות קטנות, היה קשה מאוד...
בעלי עבד במחלקת ההנדסה ברכבת בחיפה, והיינו בונים בית בחיפה.  כשבא הכיבוש, אבדנו הכל – אבדנו את הבית בחיפה, ואבדנו את החנות שפתחנו, הכל הלך.

השיבה כמסתננים

גוסטא דקוור (1930) מספרת אודות השיבה:
אחרי 3 ימים הודיעו בכפר בקיעה שכל הזרים יעזבו את הכפר, לא רוצים לראות אף זר כאן, ומי שישאר, הצבא הישראלי יעצור אותו... הלכנו וישבנו בכנסיה בבקיעה, בית אחותי היה קרוב לכנסייה, היא בשלה והביאה לנו אוכל, היו שם אנשים רבים...
אחרי 13 ימים בא יהודי בשם יוסף אלזינאתי, קרא לאחותי, כשבעלה יצא אמר לו היהודי:
אבו פארס, אשתו של מוכתאר תרשיחא נמצאת אצלך.  אמר לו "כן", אמר לו "תן לה את המכתב הזה".  התברר שאבי שלח מכתב שנחזור לתרשיחא.  לקחנו איתנו קצת דברים, וחזרנו לתרשיחא...
כשחזרנו מבקיעה לתרשיחא הכפר היה הרוס.  המתים שכבו על האדמה והכלבים אכלו את הגופות... הכפר היה ריק למרות שהרבה זקנים נשארו, ואיש לא דיבר איתם כי ידעו שהם הולכים למות בקרב, אבל את הצעירים תפסו... אנחנו עזבנו לפני שהיהודים נכנסו לכפר, וחזרנו כשהם בתרשיחא... הם היו תופסים את האנשים שחזרו מלבנון וחוקרים אותם, למשל את פכרי בשארה ואחיו...

על חזרתה לכפר מספרת סועאד חדאד (1931):
סבתי אם אמי היתה מהזקנים שנשארו בתרשיחא.  היא שמרה על הבתים של בנה וביתה.  היא נכנסה לבית, וראתה שהכל בו שבור... לא יכלה לעזוב, הזקנה.
יש לי אח בשם סובחי, שהיה כמו נמר.  היה ילד בן עשר.  הוא אמר לאמי שהוא רוצה ללכת לתרשיחא לראות את הבית.  אמי אמרה לו "היהודים יהרגו אותך" אך הוא לא שמע בקולה והלך הביתה וראה את סבתי, וכשחזר לבקיעה אמר לאמי "תחזרו לתרשיחא".
אחי סובחי אמר לאמי "סבתא אומרת שהרבה אנשים חזרו, והם גרים בכנסיה, אחרי חודש חזרנו... הסתננו לכפר... הסתננו בחושך כי בלילה היהודים לא הסתובבו... כל הכפר הסתנן באופן הזה, אחד סיפר לשני וכך האנשים חזרו...
כשאחי הלך לבקר את תרשיחא וחזר לבקיעה סיפר לאבי שכל מה שהיה בחנות נגנב, מה שהיה בבית נגנב...
המורה ופיה (1928) מוסיפה על חייהם כפליטים בירכא והסבל תחת הממשל הצבאי:
היהודים התרכזו בתרשיחא כי היו בה פליטים רבים... מבלי ששמנו לב, צבא ההצלה נסוג, והעיירה נפלה.  ישננו לילה מתחת לעצי הזית, והאנשים התחילו לרוץ צפונה ללבנון, מי שהיו לו חברים הלך אליהם.  היה לנו חבר בשם אלשיח' מרזוק בן עודי, מנהיג העדה הדרוזית בירכא.  הלכנו ברגל לירכא, לא לקחנו אתנו כלום, בדרך הפגיזו אותנו... אחרי שהגענו גרנו אצלם וזרענו טבק בכדי לפרנס את עצמנו.  נשארנו שם בערך 4 שנים... היהודים התחילו לערוך רישום ולפתוח בתי ספר, בשנת 1950 נרשמתי כמסיימת כיתה ח', ומינו אותי למורה בירכא.  בשנת 1952 חזרנו לתרשיחא.  לא יכולנו לחזור אחרי חודש או חודשיים כי היה ממשל צבאי, ואנחנו חזרנו באופן מסודר.  השיח' מרזוק עשה לנו פרוטקציה בממשל הצבאי בכפר יאסיף, נתנו לנו אישור, וחזרנו... בתקופה ההיא בני משפחתי היו הולכים לתרשיחא לראות מה מצב הבית, מי נשאר ומי הלך וכדומה.
כשחזרנו העיירה היתה ריקה.  האנשים התחילו לחזור לאט לאט ולהתאסף... שמעתי שאנשים מכפר סמיע באו לגור בתרשיחא.  כשחזרנו מצאנו את הבית שלנו הרוס כולו, ולידו גרו יהודים רומנים שלא דברו ערבית... הכל היה חורבות.
סבלנו רבות תחת הממשל הצבאי.  אסור ללכת, אסור לנסוע, היו עולים לאוטובוס ובודקים את האישורים, ומי שלא היה לו אישור היה נלקח לממשל הצבאי ושם היו משפילים ומביישים אותו...

אם רכאד מחזירה את צעירי תרשיחא

אודות שיבתם של הצעירים מלבנון סיפרה גוסטה דקוור (1930)
במשפחתי היו 5 ילדים ו-8 בנות... בשנת 1948 גרנו כולנו יחד, אבל כשברחנו... הבחורים פחדו, ואחי ברחו ללבנון.. זה היה לפני הרישום.  אחר כך הלכה דודתי עם אשה אחת בשם אם רכאד והביאה אותם בלילה אחד, חקרו אותם ואחרי כן נתנו להם תעודת זהות..
אם רכאד הזאת היתה הולכת ללבנון ומבריחה אורז וסוכר וערק, וחיה מההברחות.  היא היתה לוקחת כסף והולכת ומביאה את הבחורים מלבנון... הרבה אנשים עלו על מוקשים ומתו.. הנשים הן שהיו הולכות ללבנון ומביאות את הבחורים.  הן היו הולכות ברגל מפסוטה לרמיש... הגברים לא הלכו כי הם פחדו שיהרגו אותם.

חלוקת תעודות הזהות

סיפר מיכאיל חדאד (1926)
תושבי תרשיחא לא הגישו נירות ותעודות זהות לממשל הצבאי, עד שלא שבו חלק מתושבי תרשיחא מלבנון.  חזרו יותר נוצרים ממוסלמים, אבל יש גם כמה משפחות מוסלמיות שחזרו.  היתה שמועה שהצבא הורג את המוסלמים.
היהודים באו לכנסיה ועשו לנו תעודות זהות.  בפעם הראשונה באו ורשמו את שמות האנשים שנשארו, ובפעם השניה הביאו תעודות זהות.

כניסת הרומנים לתרשיחא

אודות מאורע זה סיפרה גוסטה דקוור (1930)
בהתחלה, כשהרומנים באו לתרשיחא היו מוציאים אנשים מהבתים ונותנים את בתיהם לרומנים.  
בשכונה שלנו לא היו רומנים, אבל את תושבי שכונת אלדקוורי5  הוציאו כולם, ונתנו את בתיהם לרומנים.  רכזו את כל תושבי הכפר באזור אחד, ואסרו עלינו להתקרב... לרומנים.
את ביתו של פארס מוסטפא הפכו לבית ספר יהודי...  כשהיהודים עזבו הם מכרו את בתיהם, ואנחנו קנינו בית בשכונת אלדכאורי...  בית הכנסת היה לידינו, והיהודים היו מבקשים מאיתנו שנדליק ונכבה את החשמל בבית הכנסת, כי בימי ששי ושבת היה אסור להם להדליק חשמל.
רומנים עזבו את תרשיחא כשבנו להם התיישבויות.  בני תרשיחא הם שעבדו בבניין, רצינו לחיות והם לקחו את כל רכושינו ואדמותינו... כמובן, מעלות ומעונה נבנו על אדמותינו, על מטעי התפוחים וכרמי הזיתים שלנו בנו חלק מהמושב.  הציעו לאבי שימכור את האדמה או יחליף אותה, וכשהוא סרב הפקיעו ממנו את האדמה... שני מוכתארים חתמו על החלפת קרקעות, ואבי נאלץ לחתום גם הוא.

מאשרת את הסיפור סועאד חדאד (1931)
כשחזרנו הביאו לנו רומנים מאירופה... הם השתלטו על הבתים שתושביהם עזבו אותם... הנוצרים התרכזו באזור אחד... האנשים האלה שבאו לא ידעו כלום.  היתה אחת בשם מלכה שגרה לידינו, היא ילדה בת וקראה לה פרידה ואני ילדתי בן וקראתי לו ג'ורג'... מלכה ובעלה כל הזמן רבו... כל יום היה שובר לה את הבית... היא היתה באה אלינו כדי שנעזור לה... ולמדה לדבר ערבית טוב כמונו.  יש אנשים שחזרו לבתיהם ומצאו בהם רומנים, למשל משפחת מֻעין חזרו ומצאו רומנים גרים בביתם... הם לא עשו בעיות אבל הרגשנו שהם מטרידים אותנו ומפריעים לחיינו... השלטונות... צחקו עליהם, אמרו להם שהארץ הזאת מלאה זהב, רק תבואו

 

ג'וסטה דקואר - אם מוריס / Ghosta Dakwar - Um Morris

 

ופיה אבו חסאן (אם בשארה)

 

סועאד אליאס חדאד / Suad Elias Hadad

 

מיכאל חדאד / Michael Hadad

 

תחנת המשטרה בתרשחא (1949)

 

דלת ראשית לכניסייה האורתודוקסית העתיקה בכפר

 

הבית של נג'יב דקאק, הפך לקופת חולים ע"י עולים החדשים מרומניה (1949)

 

1949, התיישבות יהודים מרומניה בכפר תרשיחא

 

1949, התיישבות יהודים מרומניה בתרשיחא

 

בתים בתרשיחא

 

בית בתרשיחא

 

בית בתרשיחא

1 תפקיד נהולי נמוך בדרגה אחת ממושל המחוז
2 כעבה – האבן השחורה בסעודיה, נחשבת קדושה לאסלאם וסביבה מתנהלים טקסי החג'.  הביטוי מבטא בהשאלה את קדושתה ומרכזיותה של הארץ לדתות המונותאיסטיות השונות.
3  אלה הם המתגעגעים – מסמן את כל בני האומה הערבית מהארצות הערביות השונות.
4 יום ראשון לפני חג הפסחא, בו עורכים תהלוכות לולבים לזכר כניסתו של ישוע הנוצרי לירושליים
5 שכונת משפחת דקוור

___________

איסוף עדויות ועריכה: רנין ג'רייס
תרגום: איריס בר

זוכרות ברשת