סיפורה של שבירת שתיקה בת 68 שנים
בסוף 1948 מישהו ושמו ש' קפלן כתב לעורך "על המשמר" עדות ששמע מחייל על מעשי זוועה שנעשו לתושבי הכפר הערבי דווימה בעת מלחמת העצמאות
מאת: הארץ, יאיר אורון
05/02/2016
אלדַוַאיְמה \ צילום אורי זקהם

ב-19 בנובמבר 1948 פירסם אלתרמן ב"טור השבועי" בעיתון "דבר" את השיר "על זאת":

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר־כְּפִיר!
וּבַרְחוֹב הַמֻּדְבָּר אִישׁ זָקֵן ואִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם־חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת־הַחֵרוּת, יַקִּירִים...
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם־כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם־כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שֹיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים־מְבִינִים,
עַל בּנוֹת־צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה

אַל יֻגַּד: "רַק פְּרָטִים הֵם בּפֶרֶק הַפְּאֵר"...
פְּרָט וּכְלָל הֵמָּה צֶמֶד־כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּךְ מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בְּצִינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַךְ לָכֵן צַו הַיֹּשׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָּהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וּלִקְהַל הַמְפַיְטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מְרְדֶּה
לוּ יוּכְנוּ בּיָדָה עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

תְּמֻגַר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"...
וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָּרְאִי!
יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן
מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!

וּמִלְחֶמֶת הָעַם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָּסוֹת שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְּגַת"
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָּנִית כְּדֵי־כָּך!

השיר זיעזע את דוד בן־גוריון, והוא כתב לאלתרמן:

אלתרמן היקר —

יישר כוחך — על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב"דבר". עוד חי בלבבי טור אחר שכתבת בעניין זה, אולם הפעם היית פה — פה טהור ונאמן — למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה — הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה.

אני מבקש רשות להדפיס "טור" זה — אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם — בהוצאת משרד הביטחון כמאה אלף "אקסמפלרים" ולחלקו לכל איש צבא בישראל.

אם אינך מתנגד לכך — יינתן מיד הצו לעשותו.

בהוקרה ובתודה

ד. בן־גוריון

לאילו מקרים של פשעי מלחמה מתייחס השיר "על זאת"? אין כל ספק שהטבח בלוד והטבח בדווימה נחשבים מבין מקרי הטבח החמורים ביותר, אם לא החמורים ביותר במלחמת העצמאות. בריאיון ב"הארץ" שערך ארי שביט עם בני מוריס בשנת 2004, לרגל הופעת ספרו "תיקון טעות — יהודים וערבים בארץ־ישראל 1956-1936", מציין מוריס שהמקרים החמורים ביותר הם סליחה (80-70 קורבנות); דיר יאסין (110-100 קורבנות); לוד (50); דווימה (מאות) ואולי אבו שושה (70).

כיבושה של לוד היה חלק מ"מבצע דני" שנועד לכבוש גם את העיר השכנה, רמלה. מטרתו היתה לטהר את הדרכים והיישובים על ציר תל אביב־ירושלים, שנותרו בשליטה ערבית, וגם את ההרים והגבעות בסביבות לטרון, שנמשכו עד פאתי רמאללה. משמעותו האופרטיבית של המבצע היתה למעשה התנגשות עם כוחות הלגיון הירדני שישבו — למעשה היו אמורים לשבת — באזור. המבצע תוכנן עוד במאי וכונה "מבצע לך־לך" — מבצע לוד רמלה, לטרון, רמאללה. למפקד המבצע התמנה יגאל אלון וסגנו היה יצחק רבין. כיבושן של רמלה ולוד נתפש על ידי ההנהגה הפוליטית והצבאית כחשוב ביותר, שכן באזור היה ריכוז של כוחות ערביים שאיימו על תל אביב ועל היישובים היהודיים בסביבה. כיבושם נועד לצרף למדינה היהודית שטחים חדשים ולשחרר לוחמים וכוחות גדולים שהגנו על ציר תל אביב־ירושלים למשימות אחרות.

להמשך קריאת הכתבה באתר הארץ לחצ/י כאן

זוכרות ברשת