סיפורה של שבירת שתיקה בת 68 שנים
בסוף 1948 מישהו ושמו ש' קפלן כתב לעורך "על המשמר" עדות ששמע מחייל על מעשי זוועה שנעשו לתושבי הכפר הערבי דווימה בעת מלחמת העצמאות
מאת: הארץ, יאיר אורון

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחצ/י כאן

ב-19 בנובמבר 1948 פירסם אלתרמן ב"טור השבועי" בעיתון "דבר" את השיר "על זאת":

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר־כְּפִיר!
וּבַרְחוֹב הַמֻּדְבָּר אִישׁ זָקֵן ואִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם־חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת־הַחֵרוּת, יַקִּירִים...
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם־כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם־כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שֹיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים־מְבִינִים,
עַל בּנוֹת־צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה

אַל יֻגַּד: "רַק פְּרָטִים הֵם בּפֶרֶק הַפְּאֵר"...
פְּרָט וּכְלָל הֵמָּה צֶמֶד־כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּךְ מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בְּצִינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַךְ לָכֵן צַו הַיֹּשׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָּהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וּלִקְהַל הַמְפַיְטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מְרְדֶּה
לוּ יוּכְנוּ בּיָדָה עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

תְּמֻגַר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"...
וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָּרְאִי!
יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן
מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!

וּמִלְחֶמֶת הָעַם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָּסוֹת שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְּגַת"
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָּנִית כְּדֵי־כָּך!

השיר זיעזע את דוד בן־גוריון, והוא כתב לאלתרמן:

אלתרמן היקר —

יישר כוחך — על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב"דבר". עוד חי בלבבי טור אחר שכתבת בעניין זה, אולם הפעם היית פה — פה טהור ונאמן — למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה — הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה.

אני מבקש רשות להדפיס "טור" זה — אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם — בהוצאת משרד הביטחון כמאה אלף "אקסמפלרים" ולחלקו לכל איש צבא בישראל.

אם אינך מתנגד לכך — יינתן מיד הצו לעשותו.

בהוקרה ובתודה

ד. בן־גוריון

לאילו מקרים של פשעי מלחמה מתייחס השיר "על זאת"? אין כל ספק שהטבח בלוד והטבח בדווימה נחשבים מבין מקרי הטבח החמורים ביותר, אם לא החמורים ביותר במלחמת העצמאות. בריאיון ב"הארץ" שערך ארי שביט עם בני מוריס בשנת 2004, לרגל הופעת ספרו "תיקון טעות — יהודים וערבים בארץ־ישראל 1956-1936", מציין מוריס שהמקרים החמורים ביותר הם סליחה (80-70 קורבנות); דיר יאסין (110-100 קורבנות); לוד (50); דווימה (מאות) ואולי אבו שושה (70).

כיבושה של לוד היה חלק מ"מבצע דני" שנועד לכבוש גם את העיר השכנה, רמלה. מטרתו היתה לטהר את הדרכים והיישובים על ציר תל אביב־ירושלים, שנותרו בשליטה ערבית, וגם את ההרים והגבעות בסביבות לטרון, שנמשכו עד פאתי רמאללה. משמעותו האופרטיבית של המבצע היתה למעשה התנגשות עם כוחות הלגיון הירדני שישבו — למעשה היו אמורים לשבת — באזור. המבצע תוכנן עוד במאי וכונה "מבצע לך־לך" — מבצע לוד רמלה, לטרון, רמאללה. למפקד המבצע התמנה יגאל אלון וסגנו היה יצחק רבין. כיבושן של רמלה ולוד נתפש על ידי ההנהגה הפוליטית והצבאית כחשוב ביותר, שכן באזור היה ריכוז של כוחות ערביים שאיימו על תל אביב ועל היישובים היהודיים בסביבה. כיבושם נועד לצרף למדינה היהודית שטחים חדשים ולשחרר לוחמים וכוחות גדולים שהגנו על ציר תל אביב־ירושלים למשימות אחרות.

ב-10 ביולי 1948 הותקפה לוד מן האוויר על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי. היתה זו הפעם הראשונה במלחמת העצמאות שתקיפה מסוג כזה התקיימה. היקפם הגדול של הכוחות הישראליים — שתי חטיבות פלמ"ח, הראל ויפתח, חטיבה 8 וכמה גדודי רגלים, ונוסף עליהם גם שלושים קני ארטילריה — נבע מהערכת צה"ל שבמקום יש כוחות ירדניים גדולים מחוזקים במתנדבים ערבים, שמטרתם להגן על העיר ואף לאיים על תל אביב בהמשך.

להפתעתם של הכוחות הישראליים הם לא נתקלו כמעט בהתנגדות. מקורות פלסטיניים וערביים טוענים שלאחר כיבוש העיר נטבחו 250 איש. הטענה על הרג רחב היקף מקבלת חיזוק גם אצל ההיסטוריון אילן פפה, שטען כי בטבח במסגד וברחובות שסביבו הרגו הכוחות הישראליים כ-426 גברים, נשים וילדים. לטענתו, בתוך המסגד עצמו נמצאו 176 גופות והשאר ברחובות בחוץ. עדותו של פלסטיני מהעיר לוד מאששת טיעונים אלו: "החיילים ומפקדיהם, תוך הפרה של כל האמנות, הפגיזו את המסגד והרגו את כל שהיה בתוכו. שמעתי מחברים שעזרו להעביר את הגופות מהמסגד שהם נשאו תשעים ושלוש גופות; אחרים אומרים שהיו הרבה יותר ממאה נפגעים". אין ספק שאין לנו מספרים מדויקים וההערכות שני הצדדים מגמתיות.

ב-14 ביולי המשיכו כוחות ישראליים לעבור מבית לבית ולגרש את התושבים הנותרים לגדה המערבית. היו שבזזו את הבתים הנטושים ושדדו את הפליטים.

יש אי־הסכמה על כוונותיו של בן־גוריון בנוגע לתושבי לוד. בפגישה עם יגאל אלון ויצחק רבין הניף את ידו ואמר "גרש אותם", וב-12 ביולי יצאה פקודת מבצע מחטיבת יפתח "לסלק במהירות את התושבים מלוד [...] יש לכוונם לבית נבאללה". רבין סיפר מקץ שנים על הפגישה. לדבריו שאל את בן־גוריון מה לעשות בתושבי הערים רמלה ולוד, ובן־גוריון השיב בתנועת יד שהתפרשה בעיני רבין כהנחיה לגרשם. כך נעשה לדברי רבין בלוד. פרטים אלה היו אמורים להיכלל בזיכרונותיו של רבין, אך נאסרו לפרסום בישראל. כעבור זמן צוטטו ב"ניו יורק טיימס" ועוררו סערת רוחות. יגאל אלון, שהשתתף בפגישה עם בן־גוריון הכחיש בתוקף את הדברים.

בכל הנוגע לדווימה, חלק מהעובדות ברורות וחלקן פחות. במסגרת מבצע "יואב" נכבשה משטרת בית ג'וברין. לאחר יומיים, ב-29.10.1948, גדוד הפשיטה 89 כבש את הכפר דווימה במורדות המערביים של הר חברון שבנגב הצפוני־מזרחי (מושב אמציה של היום).

הזמן הוא יותר משלושה וחצי חודשים לאחר הטבח בלוד, אבל "המרחב" שונה לחלוטין. ישראל, ברור לכל, מנצחת במלחמה. היא מכניעה את צבאות ערב שפלשו ואיימו במשך כחודש וחצי על עצם קיומה של המדינה שקמה זה עתה. הצבא המצרי נשבר, חלקו היה מכותר ב"כיס פלוג'ה". עתה המטרה היא להרחיב את הטריטוריה, להופכה נקייה מערבים ככל האפשר, ולהגיע להסכמי שביתת נשק בתנאים נוחים ככל האפשר למדינת ישראל. שטחים נרחבים בצפון ואולי עוד יותר בדרום נכבשים כמעט ללא קרב. צה"ל שטף את הכפרים ורץ לכפר הבא. כך גם התרחש ללא ספק בכיבוש הכפר דווימה, שמנה כארבעת אלפים בני אדם. רבים מאנשי הכפר, כולל זקנים, נשים וטף, נרצחו. לא היתה התנגדות וגם המחפשים הסבר, ואולי אף הצדקה, לפשע טוענים שהכוח נתקל בהתנגדות קלה והזחל"מים נתקלו "ביריות מעטות בלבד, שנורו מארבעה רובים".

לאחר כמעט שבועיים, ב-10.11.1948, מביא בן־גוריון ביומנו את דברי האלוף אלימלך אבנר, מפקד הממשל הצבאי, כי "לפי השמועה (!) 'שחטו' (מרכאות במקור) בדווימה כ-80-70 איש". נאמר שם כי מדובר "בגדודו של יצחק", והכוונה לגדוד 89 בחטיבה 8 שיצחק שדה היה אז מפקדה. נראה שהמידע זיעזע את מפקדי הצבא, ביניהם יצחק שדה ויגאל אלון, שהיה מפקד חזית הדרום. נעשו כמה חקירות בעניין. החקירה הצבאית שהופקדה בידי איסר בארי לא הושלמה והיא גוועה לאחר החנינה הכללית שניתנה בפברואר 1949.

היו קציני צבא שהעידו שהתושבים שנמצאו בידיהם מסמכים או חפצים שנבזזו בעת הטבח שנעשה נגד אנשי גוש עציון הוצאו להורג. אחד מהמפקדים כתב: "זכרנו את תרפ"ט ואת גוש עציון", "דם נטבחיו קורא לנקמה". גם בפקודת היום ל"מבצע יואב" (עשר המכות) מ-15.10.1948 קרא יגאל אלון מפקד החזית: "הלילה תנקום החטיבה את נקמתה. הלילה ינקמו כל ימי היגון של ברית הנצורים". לא ברור על מה הנקמה — כנראה על קושי ואכזריות הקרבות בשלבים הקודמים של המערכה נגד הצבא המצרי והאבדות הכבדות (משני הצדדים).

נראה שהעובדה שהטבח בדווימה התרחש תחת פיקודו של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח לשעבר, הידוע ברגישותו לשאלות מוסר וענייני "טוהר הנשק", יצרה מבוכה. ישראל גלילי, איש מפ"ם שהיה מקורב מאוד לבן־גוריון באותן שנים, בדק והגיע למסקנה כי "גדוד 89 אמנם ביצע מעשי זוועה אלה", אולם הביע את דעתו כי יהיה זה "מוזר ונלעג לזקוף את האירועים לחובתו של יצחק שדה". האשמים, טענו אנשי השמאל בגלוי ובעקיפין, הם אנשי לח"י לשעבר שצורפו לגדוד, ועל שילוב זה היתה גאוותו של יצחק שדה. אבל הטענה כאילו אנשי לח"י לשעבר חוללו את מעשי הטבח אינה נכונה ואינה מוצדקת. את הטבח בעין זיתון ואת הטבח בלוד — ולא רק אותם — ביצעו יחידות פלמ"ח, ממיטב הנוער.

הטבח בדווימה הועלה לפחות בשתי ישיבות ממשלה. ביום 19.11.1948 — עשרים יום לאחר הטבח — מינה בן־גוריון את היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, לימים שר המשפטים, לחקור בנושא. זהו היום שבו פירסם אלתרמן את שירו "על זאת". תוצאות ועדת החקירה בת איש אחד חסויות עד היום. הדו"ח מצוי בגנזך המדינה אך אין מרשים לחוקרים לעיין בו, וזאת לפי החלטת גנז המדינה וועדת שרים מיוחדת באישורו של בג"ץ. גם הדו"ח שכתב איסר בארי סגור.
לכאורה, שירו של אלתרמן מתייחס לאירועי לוד שהתרחשו יותר מארבעה חודשים קודם לכן. אולם מנחם פינקלשטיין, בספרו "הטור השביעי וטוהר הנשק", טוען שהשיר "על זאת" לא נכתב על הטבח בלוד אלא על הטבח בדווימה שהתרחש ב-29 באוקטובר 1948, זמן קצר לפני כתיבת השיר. פינקלשטיין טוען שאלתרמן שמע כנראה מיצחק שדה על הטבח רב הקורבנות וידע הרבה יותר ממה שמופיע בשיר, אלא שהוא לא רצה להביך ולפגוע ביצחק שדה שהיה חבר קרוב ואולי גם חשש שגילוי הפרטים המלאים יביא להפעלת צנזורה.

עם זאת, לא הכל רואים בשיר גינוי חד משמעי של הטבח. יצחק לאור, הרואה באלתרמן משורר חצר מובהק, כתב ש"אין להוציא מכלל אפשרות שהשיר הוזמן". לדעתו "השיר נכתב מתוך מטרה דידקטית". לדעת חוקר הספרות חנן חבר, אלתרמן מציג בשיר קול ציוני יהודי שאמנם מגנה את המעשה האכזרי והנורא, אך עם זאת אינו מעז להטיל אשמה גם בהנהגה המדינית ובבן־גוריון, ידידו, שהוביל את מדיניות הכיבוש והגירוש.

מעניין לציין שאברהם ורד, שהיה אחד ממפקדי הפעולה בדווימה, סיפר בשנת 1996 את סיפור כיבוש הכפר. ורד לועג שם לאלתרמן שהיה חייל בחטיבה 8, אולם מהר מאוד הוצא מן הכוח הלוחם כי המלחמה לא עשתה טוב למוזות שלו. ואז כותב ורד: "יתכן כי בהסתופפו באוהלי החטיבה הגיעו לאוזני המשורר סיפורים שרווחו סביב כיבוש דווימה; הוא נזדעזע מן הגוזמאות שניתוספו לסיפורים, ומצא שהזמן מתאים לפרסם את משא־התוכחה על אנשי הפלמ"ח בימי 'דני' בלוד".

השיר עורר הדים רבים וזכה להערכה רבה בעת פרסומו ולאחר מכן. "הארץ" ציטט במלואו את השיר וכתב: "קריאת האזעקה של אלתרמן נוגעת לציפור הנפש של המלחמה ואמצעיה". איש הרוח שמואל הוגו ברגמן, מאנשי "ברית שלום" המתונים, ראה בהפצת השיר לחיילים כ"מאורע חשוב מאוד". הוא הזכיר גם את "השבוי" של ס' יזהר שראה אור בנובמבר 1948, עוד במהלך המלחמה, והוסיף: "העובדה שדברים אלו יכלו לצאת במדינתנו בשעת המלחמה — זוהי תעודה נפלאה לחופש הרוח השורר אצלנו. הייתי חפץ אפוא שחופש הרוח הזה יהיה לנו בסיס".

גם חוקר הספרות ברוך קורצווייל, במאמרו "יסודות הומניים בשירת ההווה" ("הארץ", 4.2.1949), התפעל: "העובדה ששיר זה הופיע על דפי עתון רשמי למחצה בעת המלחמה, היא סימן מעודד ותהילה היא לספרותינו". הוא מרעיף שבחים על השיר: "כולו הוא זעקת המצפון", "המצפון הכלל־אנושי", ובה בעת "קול המצפון היהודי".

מבקר הספרות דב סדן עמד גם הוא על ייחודו ההומניסטי של השיר שבו התריע אלתרמן "על הצל הכבד מקציר־מערכותינו", שיר שנהפך לנקודת ציון בתרבות הישראלית המתהווה. סדן הגדיר את "השבוי" של ס' יזהר כ"אח בפרוזה" של שירו של אלתרמן.

בישיבת הממשלה הזמנית הראשונה שנערכה לאחר הטבח בלוד, ב-14.7.1948, נדונו על פי סדר היום כמה נושאים: א. צנזורה; ב. סקירות; ג. סמכות בית־דין רבניים; ג. בית הדין העליון.

חלק גדול מפרוטוקול הישיבה מצונזר גם עכשיו, תחילת 2016, כעבור 68 שנים. בחומר הגלוי (המתחיל בעמוד 26) מספר בן־גוריון שביקר במקומות אחדים שנכבשו על ידי כוחותינו, ביניהם שדה התעופה בלוד (להבדיל מן העיר לוד): "נעשו דברים שכמעט לא יאומנו; דברים שעוד ביום חמישי היו במחשבה. הפכו מציאות שלא תאומן, כי המפה אינה מגלה זאת". בן־גוריון מתבסם בהצלחות: "למדתי דבר נוסף — המלחמה אינה בזבוז בלבד. רכשנו דבר שמדינת ישראל לא היתה מקימה אותו במשך עשר השנים הבאות: שדה התעופה בלוד. הוא כמעט לא ניזוק, מלבד הנזק שנגרם על ידי התקפת צבאנו, שהיה קטן מאוד. שדה תעופה זה שווה מיליונים".

אחד הקולות בולטים שיצאו אז נגד המעשים שנעשו בלוד ובדווימה היה שר החקלאות אז, אהרן ציזלינג, חבר קבוץ עין חרוד מאוחד ונציג מפ"ם בממשלה, שהשמיע את אחת ההתבטאויות החמורות ביותר שנשמעו אי־פעם ליד שולחן הממשלה.

בישיבה ב-17.11.1948 אמר: "קיבלתי מכתב מאדם אחד בקשר לעניין הזה. עלי לומר שידעתי מה המצב בשטח זה אצלנו, ולא פעם העליתי את הדברים על שולחן זה. לאחר שקראתי את המסופר במכתב שקיבלתי לא יכולתי לישון כל הלילה. הרגשתי שנעשה דבר הפוגע בנשמתי, בנשמת ביתי ובנשמת כולנו כאן. לא יכולתי לתאר לי מאין באנו ולאן הולכים אנו (...). לא תמיד הסכמתי כאשר הדביקו לאנגלים את הכינוי נאצים. לא הייתי רוצה להשתמש בביטוי זה כלפיהם אף על פי שנעשו על־ידם מעשים נאציים. אולם נעשו על־ידי יהודים מעשים נאציים וכל הווייתי מזועזעת מדבר זה. אנחנו מוכרחים להעמיד פנים כלפי חוץ, ומסכים שלא נגלה שחוקרים אנו מעשים כאלה, אבל צריך לחקור את המעשים".

הטקסט הזה מופיע אצל תום שגב בספרו "1949". שגב מצטט מארכיון הקיבוץ המאוחד עם מראה מקום מדויק: (ציזלינג), חטיבה 9, מיכל 9, תיק 3. בני מוריס מצטט אותו בספרו "תיקון טעות". לא הצלחנו למצוא את המסמך במקום שבו קראו אותו שגב ומוריס. גם אין זה סביר שישיבת הממשלה נסתיימה בדברי ציזלינג. אין ספק שעוד שרים דיברו. אולם כאמור הדברים חסויים.

אין לי ספק שציזלינג התייחס בדבריו לטבח שנעשה בדווימה 18 ימים קודם לכן. דברי ציזלינג נאמרו, קרוב לוודאי, בעקבות מכתב שנשלח מחייל בשם ש' (שבתאי?) קפלן, לעורך "על המשמר" אליעזר פרי ב-8.11.1948 על הטבח בדווימה. איננו יכולים לטעון זאת בוודאות מוחלטת מפני שארכיון ציזלינג, שם היה המכתב, נוקה.

מכתבו של החייל ש' קפלן נכתב בזמן אמת. זהו מכתב חשוב ורב משמעות מבחינות רבות מאוד. כמו כתובים בעלי ערך — הוא רלוונטי ואקטואלי גם עתה והנה הוא לראשונה בשלמותו. הוא נמצא בארכיון כתוב במכונת כתיבה עם כמה תיקונים קלים והגהות בכתב יד. החייל שהיה עד ראייה להתרחשויות — חייל־עד — סיפר את חוויותיו לחברו, אחד מאנשי מפ"ם, וזה, ש' קפלן, העבירו לאליעזר פרי, עורך "על המשמר" וחבר הוועדה המדינית שלה.

לח' אליעזר פרי שלום,

קראתי היום את דבר מערכת "על המשמר" בו נידונה שאלת נוהג של צבאנו הכל כובש פרט ליצרו.

עדות ראייה שמסר לי חייל שהיה בדווימה למחרת היכבשה. החייל איש משלנו, אינטלקטואלי, מהימן בכל מאה האחוזים. הוא השיח את לבו לי מצורך נפשי להתפרק מדכדוך הנפשו מזוועת ההכרה שאכן למידה זו של ברבריות יכולים להגיע אנשינו בני תרבות וחינוך. הוא השיח את לבו לפני משום שלא רבים הלבבות היום המסוגלים להאזין.

לא היה קרב ולא התנגדות (ולא מצרים). הכובשים הראשונים הרגו משמונים עד מאה ערבים נשים וטף. את הטף הרגו תוך כדי ריצוץ גולגולותיהם במקלות. לא היה בית שאין בו הרוגים. הגל השני של הצבא היה פלוגה שהחייל המעיד משתייך אליה.

בכפר נשארו ערבים וערביות שהכניסו אותם לבתים וסגרום בלי לתת להם אוכל ושתייה. אחר כך באו חבלנים לפוצץ בתים. מפקד אחד ציווה על חבלן להכניס שתי זקנות ערביות לבית המסוים העומד להפצץ עליהן. החבלן סירב ואמר שפקודות הוא מוכן לקבל ממפקדו. אז ציווה המפקד על חייליו להכניס את הזקנות והנבלה בוצעה.

חייל אחד התפאר שאנס ערבייה ואחר כך ירה בה. ערבייה אחת עם תינוק בן יומו בחיקה, העסיקו בניקוי החצר, איפה שהחיילים אוכלים. יום יומיים עבדה בשירות, ולבסוף ירו בה ובתינוקה. החייל מספר שמפקדיהם בעלי תרבות ונימוסים הנחשבים כבחורים טובים בחברה, הפכו רוצחים שפלים, וזה לא בסערת קרב ויצרים, אלא מתוך שיטה של גירוש והשמדה. כל שפחות ערבים יישארו — הרי זה משובח. עיקרון זה הוא המניע הפוליטי בגירושי ומעשי זוועה שאין מתנגד להם לא בפיקוד המבצע ולא בפיקוד העליון. אני עצמי הייתי בחזית שבועיים ושמעתי סיפורי התפארות מפי חיילים ומפקדים כיצד הצטיינו במעשה הציד וה"דפיקה". לדפוק ערבי, סתם ובכל הנסיבות זאת היא משימה נכבדה ויש התחרות בזכייה הזאת.

אנחנו נמצאים בצבת. להרים זעקה בעיתונות הרי זה אומר סיוע לליגה הערבית שאכן נציגנו דוחה תלונתם בקש.

לא להגיב הרי זו סולידריות עם שפלות הרוח. החייל אמר לי שדיר יאסין איננה שיא ההשתוללות. הייתכן לצעוק על דיר יאסין ולשתוק על גרוע בהרבה.

יש להקים שערוריה בצינורות הפנימיים, לדרוש חקירה פנימית ולהעניש את האשמים. וקודם כל יש להקים בצבא מחלקה מיוחדת לריסון הצבא. אני עצמי מאשים קודם כל את הממשלה שאין לה עניין להילחם בתופעות ואולי גם מעודדת אותם בעקיפין. עצם אי־העשייה היא עידוד. המפקד שלי אמר שיש הוראה בלתי כתובה לא לקחת שבויים, והפירוש ל"שבויים" נותן כל חייל ומפקד.

שבוי זה יכול להיות ערבי, ערבייה וילד ערבי. זה לא נעשה רק בחלונות הראווה כגון מג'דל ונצרת.

אני כותב לך את זה כדי שבמערכת והמפלגה יידעו את האמת ויעשו משהו אפקטיבי. לפחות אל יגררו אחרי בדיפלומטיה המזויפת המכסה על דם ורצח, ובמידה שניתן צריך גם בעיתון לא לעבור בשתיקה.

קפלן

גם מכתב זה נעלם. הוא נמסר לנו על ידי בני מוריס ותודתנו לו. ארכיון ציזלינג הוא ארכיון פרטי הנמצא ב"ארכיון יד טבנקין" (לפנים "ארכיון הקבוץ המאוחד") בקטגוריה של "ארכיונים פרטיים". מן הארכיון הפרטי הזה הוצאו לא רק פרוטוקולים של ישיבות הממשלה לפני עשרות שנים, אלא גם מכתבים אישיים.
פייסבוק  

זוכרות ברשת