ההתנצלות המפתיעה בפני עקורי הכפר לוביה
בראשית ימי המדינה שתלה קק"ל יערות על הריסות כפרים ערביים. תורמים יהודים מדרום אפריקה באו לבקש את סליחת עקורי הכפר שהיה בגליל, על היער שניטע בכספם על חורבותיו
מאת: גדעון לוי ואלכס ליבק / הארץ - סוף שבוע: אזור הדימדומים
08/05/2015
אלכס ליבק

טור ארוך של אנשים השתרך ביום שישי שעבר בשביל הצר העולה במעלה ההר שליד צומת גולני. כמה מהם נשאו דגלי פלסטין, אחרים החזיקו שלטים צהובים ובהם מראי מקומות שהיו ואבדו — בית הספר, בית העלמין, השכונה של משפחת סמלוט וזו של משפחת שנאשרי.

היו אלה עקורי הכפר לוביה שעלו אל היער שתחתיו קבור כפרם. הם עושים זאת לעתים, אבל הפעם נלוותה אליהם קבוצה נדירה, כמעט הזויה במציאות הישראלית: 14 יהודים מדרום אפריקה, שבאו לבקש מהם סליחה ומחילה על שתרמו בעבר לקרן הקיימת לישראל, כדי שזו תקים את "יער דרום אפריקה", על הריסות לוביה, במטרה לכסות על החורבן, להסתיר את האשם ולהעלים את הזיכרון.

אותם יהודים מדרום אפריקה חשו מרומים: סיפרו להם על הפרחת השממה והם שלשלו את דמי הכיס של ילדותם לקופסה הכחולה ותרמו ל"תעודות עץ" בבר מצווה, בימי הולדת ובחתונות, עד שגילו לאן הולך הכסף. לפני שלוש שנים, בעקבות הסרט התיעודי "כפר מתחת ליער", שסיפר על מה שהיה שם לפני היער, הם הקימו את ארגון "עצרו את הקק"ל־דרום אפריקה". בסוף השבוע הגיעו נציגיהם לישראל, עלו לרגל לחורבות לוביה ובטקס סמלי הגישו מכתבי התנצלות והזדהות לעקורי הכפר ולצאצאיהם שחיים בארץ.

עוד כמה פליטים גולים באו משוודיה ומדנמרק, אך רוב עקורי לוביה נמצאים מעבר להררי החושך: עד לאחרונה הם חיו במחנה הפליטים אל־ירמוכ בסוריה, שנכבש בידי דאעש, ומשם פונו למחנות הפליטים בלבנון. פליטים פעם שנייה ושלישית, שיש להם קרובי משפחה ישראלים, אך איש לא חשב לנסות להצילם ולהחזירם למולדתם. האגדה מספרת שבעל חנות המכולת של הכפר פתח בתש"ח חנות חדשה בירמוכ, ושם גבה את חובותיו מהלקוחות שקנו אצלו בהקפה בלוביה, על סמך מחברת החובות שלקח איתו במנוסתו. פליט אחר שרטט בירמוכ מפה של הכפר מתוך הזיכרון הכואב, מפה מדויקת להפליא.

מיד אחרי צומת גולני, שפעם נקרא צומת מסכנה, פונים ימינה אל יער לביא. שלל שלטים מקדמים את הבאים לנפוש ולטייל כאן, אבל אף לא אחד מהם מספר את האמת במלואה על המקום: מגרש משחקים לזכר ברני נסלט מיוהנסבורג; חניון נופש פעיל לנוחות הנכה שהוקם בעזרת ידידי קק"ל וארגון נשים ציוניות בדרום אפריקה; מרכז נטיעות, "טע עץ במו ידיך" וגן זיכרון דרום אפריקה שהוא "שטח פרטי. הכניסה לזרים אסורה".

אבל מי כאן הזרים, למי אסורה הכניסה? לפני שעולים אל ההר שעליו ניצב הכפר, נושאת דברים נציגת קבוצה מדרום אפריקה, שרין אסדין: "כולנו תרמנו בשלב מסוים כספים לקק"ל ואנחנו כאן כדי להגיד שאנחנו מצטערים על שעשינו זאת. היינו חלק מהמאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה ואנחנו רוצים להיות חלק מהמאבק לצדק ולשוויון כאן".

עולה מדרום אפריקה שבא למחות על המעשה של בני ארצו צעק באנגלית ובעברית רצוצה: "הכל שקרים! ספרו להם כמה יהודים נרצחו בידי תושבי לוביה", וחולל מהומה קטנה. עמותת "זוכרות", שארגנה את הטקס, פרסמה לקראתו חוברת מיוחדת על תולדות הכפר: ב–1939 הותקפה מכונית יהודית ליד לוביה ושומר יהודי נהרג. בתגובה יצאה חוליה של "ההגנה" לפעולת תגמול. מפקד החוליה היה שלמה שמיר, והיו בה גם יגאל אלון, יוסי הראל ודוד שאלתיאל. עיתון "דבר" התייחס לפעולה ב–22 ביוני 1939, אך הכותב לא ידע (או לא רצה לדעת) מי היו המבצעים: "פשע חדש אירע בכפר לוביה, פשע מבעית, המעיד כי מבצעיו איבדו את שארית ההבחנה ונסתלק מהם זיק אחרון של הרגש האנושי. יריות אלו, שרצחו ישישים ונשים ושפכו דם תינוק וזקן גוסס, מעידות כי הושלכנו לתוך מדרון אפל, המדרדר תהומה... וזכר מעשה לוביה, כזכר כל המעשים המתועבים אשר קדמו לו, ידון לדיראון את מבצעיו המחרבים — יהיו אשר יהיו".

עד מהרה השתתק המוחה מדרום אפריקה ושיירת העולים לרגל החלה במסעה במעלה ההר. הם עלו בדומייה בשביל הצר, מדי פעם עוצרים להתנשף ולהביט סביב. בינות לעצי המחט מתגוללות ערימות אבנים: אלו היו פעם כ–600 בתי המגורים של הכפר. גם שיחי הצבר המפוזרים ביער מעידים שפעם היו כאן חיים אחרים. 800 בארות המים שחצובות בהר תורמות גם הן לזיכרון שקק"ל ביקשה למחוק.

רק בית העלמין נותר על כנו — שורות של קברים זנוחים, שהקבוצה מדרום אפריקה עמלה על ניקויים לפני הטקס, במעין אקט של היטהרות וכפרה. בית הקברות מוקף בגדר תיל, ולדברי עקורי הכפר אסור להם לשפצו. פרט לקברים החרבים, למקום "אין יד ולא מצבת" כדבר שירו של יבגני יבטושנקו. אין אף לא שלט אחד שיזכיר כי עד לא מזמן היה כאן כפר, אבל יש שלטים עם שמות התורמים היהודים מדרום אפריקה, שתרמו למחיקתו מן התודעה. אחד הצועדים טיפס על כיפת האבן שבמרכז בית הקברות והניף את דגל פלסטין.

בין הבאים לטקס המחילה היה האדריכל שמואל גרואג, שכתב חיבור ארוך ומפורט על הצורך לשחזר את הכפר מפני ש"ההתעלמות מהמורשת, הכחשתה והדחקתה הופכות את האתרים הללו לפצע פעור במרחב ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי". באה גם מיכל וייץ, נינתו של יוסף וייץ, שכונה "אב היערות" והיה מראשי הקק"ל לפני הקמת המדינה ואחריה, ומהוגי הרעיון של כיסוי הריסות הכפרים בעצים. הוא גם עמד בראש ועדה שנקראה בזמנה "ועדת הטרנספר". עכשיו היא רוצה לעשות סרט תיעודי על פועלו של אבי־סבה, שהיה אחראי לייעור הארור הזה.

עמיתנו, עודה בשאראת, הגיע בלוויית בתו חלא, בת ה–11, לסיור מורשת. מחמוד חג'ו, אחד העקורים, בן 75, נוטע את השלטים הצהובים באדמה הסלעית. עומר אל־ע'בארי, מנחה הסיור מטעם זוכרות, אומר שלא תחלוף יממה ומטיילים ישראלים יעקרו את כל השלטים. כך זה תמיד. קיבוץ לביא, גבעת אבני, כפר נהר הירדן, אזור התעשייה גולני ואתר ההנצחה של גולני — כל אלה הוקמו על אדמות הכפר והם נשקפים סביב.

לוביה ננטש ב–16 ביולי 1948, לאחר שתושביו נותרו כמעט לבדם מול הצבא הישראלי, אחרי נפילת שפרעם ונצרת. באותו לילה עזבו רוב התושבים ללבנון, ומיעוטם נמלטו לדיר חנא. הכפר נפל ללא קרב והדרך לטבריה נפתחה. בשנות ה–60 פוצצו כ–600 בתי הכפר, ועל הריסותיהם נטעה הקרן הקיימת את יער לביא ואת חורשת דרום אפריקה.

"הונו אותנו", אומרת מירל פאוויס מדרום אפריקה, "הם אמרו לנו שהם פועלים להפריח את המדבר. הם לקחו את הכסף שלנו ושתלו עצים כדי למחוק את הזיכרון של מי שחיו כאן. זו הונאה". במכתב כתבו: "כיהודי דרום אפריקאי אני מבקש להצהיר שתרמתי, כילד או כמבוגר, לקק"ל... התרומות הללו נעשו לפני שהבנתי את התפקיד האמיתי והסמוי שקק"ל מילאה בישראל/ פלסטין... אני מבקש לגנות את הפעולות הללו של הקק"ל, ולהרחיק את עצמי ממחיקת הכפרים הללו ומהתרומה בשגגה שהעליתי לתהליך הזה... אנחנו מתנצלים על מה שנעשה בשמנו". הם מקווים שיהודים רבים נוספים יחתמו על המכתב וגם כי קהילות יהודיות אחרות ינקטו צעד דומה.

לכתבה באתר "הארץ"

זוכרות ברשת