העיר האוטופית אלג'ון מממשת את זכות השיבה
העיר הרעיונית־האוטופית אלג’ון, שהוצגה השבוע בכנס בינלאומי של עמותת זוכרות, המחישה כיצד עשויה להיראות השיבה באופן ממשי, בשפה של תכנון, אדריכלות ועיצוב
מאת: אסתר זנדברג
02/10/2013

במרכז העיר אלג'ון, על כביש 65 בין אום אל פחם לעפולה, תוקם אבן כיכר גדולה וסביבה יוקמו מבני ציבור שישרתו את התושבים ואת המבקרים העתידים לפקוד את המקום. בין המבנים התוחמים את הכיכר יהיו מוזיאון וגלריות לאמנות, סדנאות למלאכת יד, בתי קפה, מרכז להגנת הטבע ומרכז מבקרים. הרעיון התכנוני של מרכז העיר שואב השראה מבתי ה"ח'וש" – בתי חצר, שהם טיפוס שכיח בבנייה הפלסטינית המקומית. בלבה של הכיכר מעין במה מונמכת למפגשים ולמופעים. המבנים יחופו באבן אף הם ויעוצבו בסגנון אוריינטלי מסורתי, כולל קשתות וכיפות.

העיר הרעיונית־האוטופית, שתיכנן האדריכל שאדי חביב אללה, תוקם על חורבותיו של היישוב הפלסטיני אלג'ון שננטש ונהרס ב-1948, אחד מכ-500 יישובים ערביים שחרבו. מאז לא הוקם שום יישוב ערבי, למעט עיירות הבדואים. על אדמותיו של אלג'ון שוכן כעת קיבוץ מגידו. העיר החדשה נועדה לאכלס את משפחותיהם של תושבי הכפר, שמרביתם מתגוררים כיום באום אל פחם, וכן פליטים פלסטינים נוספים שיגיעו למקום במסגרת מימוש זכות השיבה. בכיכר יוצב גם מונומנט "המפתח"- גרסה מוגדלת לסמל המוחשי הרועם של חזון השיבה.

לפרויקט אלג'ון שותפות עמותות לזכויות אדם העוסקות בחזון השיבה, והוא הוצג בכנס הבינלאומי "מאמת לתיקון: שיבת הפליטים הפלסטינים" של עמותת זוכרות שהתקיים השבוע במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. אלג'ון היא מקרה מבחן לחזון נרחב יותר - להקמת שבעה יישובים עירוניים באותו אזור המכונה אדמות א־רוחה. היישובים ינציחו את עשרות הכפרים שהיו קיימים בו לפני הקמתה של מדינת ישראל, ויאכלסו את פליטיהם, פליטים "פנימיים" ואולי גם שבים נוספים בעתיד האוטופי.

מרכז העיר החדשה לבש דמות אדריכלית ניאו מסורתית, ולא במקרה או כביטוי לטעם אישי. שאדי, שמסכים להגדרה קיטש דיסנילנדי, מסביר את הבחירה בצורך לשחזר טיפולוגיות אדריכליות מלפני הנכבה כפי שנצרבו בזיכרון של פליטי היישוב המקורי. "הקונספט הוא ליצור מרחב אורבני חדש אבל כזה שיכבד את העבר האדריכלי ההיסטורי, האמיתי או המדומיין. לפי מה ששמעתי במפגשים עם משפחות תושבי אלג'ון המקוריים, זו דמות היישוב שהם היו רוצים לחזור אליו. זו הגרסה שמחברת את דור הסבים עם דור הביניים ועם הדור הצעיר".

התכנון של העיר אלג'ון נעשה בהזמנת "קבוצת אלג'ון", העוסקת בחזון השיבה, ובמסגרת פרויקט "עודנא" (חזרנו) ובשיתוף ארגונים אחרים ובהם גם עמותת זוכרות. קבוצת אלג'ון היא קבוצת פעילים צעירים, דור שלישי למשפחות תושבי הכפר המקוריים וכיום תושבי אום אל פחם. החזרה ה"אדריכלית" לכפר המקורי כפי שהם מדמיינים אותו, אומר שאדי, "היא צורך אמיתי. חשבנו לממש את הזיכרון כדי להנציח אדריכלות פלסטינית מסורתית וגם כדי לרכך את ההלם של חזרה למקום זר לגמרי".

שאדי חביב אללה הוא בן 28, תושב הכפר עין מאהל ליד נצרת, בוגר האוניברסיטה המדעית הטכנולוגית באירביד שבירדן - אחד מבין כ-25 אלף סטודנטים ערבים־ישראלים הלומדים במדינה זו. מאז סיום לימודיו, לפני שלוש שנים, הוא מתמחה במשרד אדריכלים בנצרת לצורך רישוי מקצועי, ושותף גם בפרויקטים אדריכליים פרטיים. לעתים קרובות הוא מבקר בירדן וחוזר ל"אווירה ערבית־קוסמופוליטית של סטודנטים מכל המרחב הדובר ערבית שחסרה לי כאן. מה שמפריע לי שם זה בעיקר שלנשים אין ביטחון אישי".

בשולי המרכז האורבני שתיכנן לאלג'ון העתידית יש שכונות מגורים במתכונת פרברית ישראלית "מערבית" ואזור תעשייה ותעסוקה שיוכל להיות משותף עם קיבוץ מגידו הסמוך ויישובים יהודיים אחרים. בעיר יוקם גם מרכז תחבורה (בעיצוב עכשווי) שישרת את יישובי הסביבה על ציר התנועה הארצי, כביש 65. שאדי מציין כי אלג'ון היתה בעברה יישוב מרכזי מבין עשרות הכפרים באזור וצומת תחבורה ראשי וכונתה "סל הלחם" של פלסטין. היישובים החרבים שזכרם נמחק מהמרחב הישראלי יונצחו בשמות הרחובות ובמבני הציבור בעיר החדשה.

אלג'ון, כמו הערים הנוספות בפרויקט "עודנא", ממוקמת באזור המהווה רזרבה קרקעית יחידה לפיתוח ביישובי ואדי ערה הערביים. ב-1998 הופקעו אלפי דונמים מאדמות א־רוחה לצרכים צבאיים והן הוכרזו שטח אש. המהלך הצית מהומות אלימות, שנתפשו על ידי ועדת אור כרקע מקדים לאירועי אוקטובר 2000 ונותרו כצלקת וכאות אזהרה עד היום. ועדת חקירה שמונתה שנים מאוחר יותר המליצה על פיצוי קרקעי כנגד ההפקעה. הפיצוי שנקבע אמנם ריכך במעט את הזעם ואת הקרע שנוצר עם ההנהגה הערבית, אך לא היה פתרון אמת. פרויקט אלג'ון הוא תיקון אוטופי.

הכנס "מאמת לתיקון", שנמשך יומיים, הוא הכנס השני שעמותת זוכרות מקיימת בתל אביב. הוא לא יוחד לוויכוח על עצם זכות השיבה, אלא לדיון קונקרטי בדרכים למימושה, במישור הסמלי והממשי, התרבותי, המדיני והמרחבי. הפרויקט של העיר אלג'ון, עם כל הקושי לעכל את מסריו האדריכליים־הלאומיים, המחיש כיצד עשויה להיראות השיבה באופן ממשי, בשפה של תכנון, אדריכלות ועיצוב. הכוח של הדימוי עשה את שלו עד שלא היה אפשר שלא לחשוב כי גם הרצל בספרו “אלטנוילנד” התווה לפרטיה את תמונת העתיד התכנונית והאדריכלית (הקיטשית למדי אף היא) של מדינת היהודים.

בהרצאת תגובה לפרויקט אלג'ון הציב האדריכל ד"ר חיים יעקובי, ראש התוכנית לתואר שני בעיצוב אורבני בבצלאל, את הפרויקט - ואת הקשר בין ארכיטקטורה, פוליטיקה, אוטופיה - על רקע תיאורטי ביקורתי. הוא אמר, בין השאר, כי זו הזדמנות למתיישבים ולפליטים "לנסח עמדה חדשה ביחס לגיאוגרפיה דה קולוניאלית בעתיד, כולל התביעה לקרקע וההכרה בשרידי הסביבה הבנויה" - ולא רק כאוטופיה או כפנטזיה אוריינטליסטית כמו ביפו העתיקה או בעין כרם, "אלא כחלק ממתן לגיטימציה למארג היסטורי, זהותי, מרחבי של השבים".

לארכיטקטורה יש מקום בתהליך השיבה, שאל עוד יעקובי, או שאולי היא רק אחיזת עיניים אל מול ההוויה הפוליטית השוררת כיום בישראל? מהו המקום של האתיקה ביחס לקהילות של פליטים בשעה שלכל השיח על זכות השיבה אין למעשה אופק במציאות העכשווית? מהם אמצעי החשיפה של עבודה מעין זו ונושא מעין זה לציבור היהודי? האם זה הזמן לדיון בתכנון בר קיימא? אולי יש צורך להמשיך את פרויקט אלג'ון במישור הארצי ולהכריז על תוכנית מתאר ארצית חדשה שתמוספר באופן סמלי כתמ"א 48? השאלות נותרו פתוחות ומהדהדות, ומעוררות תקווה.

הכנס הבהיר שסוגיית השיבה עומדת בקצה של כל דיון בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובכך חשיבותו - יותר מכל פתרון אפשרי או לא. השתתפו בו ישראלים יהודים וערבים ואורחים מחו”ל והוא היה תלת לשוני, עברית, ערבית, אנגלית. באווירה הקוסמופוליטית היה אפשר לפנטז לרגע שהגחל הלוהט של זכות השיבה, שהתגלגל בין המושבים השונים, לא צורב בידיים אלא פוקח עיניים.

כרגיל בכנסים מעין אלה, הקהל היה אולי רב לשוני אבל משוכנע מראש. בחוץ לא התקיימה ולו הפגנה אחת נגד הכנס, והשוטרים שהוזעקו לרחבת המוזיאון שבו לבסיסם בשלום. ועם זאת נדמה שהפעם עשתה השיבה צעד נוסף בדרך לסף התודעה. ומשם, מי יודע.


תכנון שיבה לאלג'ון / Planing return to al-Lajjun



שאדי חביב אללה / Shadi Habib Allah



תכנון שיבה לאלג'ון / Planing return to al-Lajjun

כתבה זו פורסמה בגלריה, הארץ, בתאריך 2/10/2013

זוכרות ברשת