מדריך הטיולים האלטרנטיבי לשייח מוניס ועין חוד
מדריך הסיורים "אומרים ישנה ארץ" שולח את הקוראים לטיול אחר במקום ובזמן, 
אל עברם הפלסטיני של מקומות כמו רמת אביב ואכזיב
מאת: עדנה שמש
28/02/2013
הכפר ליפתא במבואות ירושלים. ארץ אחרת.

אומרים ישנה ארץ: מדריך סיורים
עורכים וכותבים: תומר גרדי, נגה קדמן, עמר אלע'בארי. הוצאת פרדס וזוכרות, 509 עמ', 80 שקלים

אם יש ספר מובהק שבהתייחס אליו קשה "להיות מהאו"ם" - זה הספר הזה. אין בו, לכאורה, שום עניין ספרותי. אפילו השימוש בסוגת "מדריך טיולים" או "ספר מסעות" הוא מעשה פוליטי ולא ספרותי, כפי שיובהר בהמשך. ובכל זאת, הספר מגלם בתוכו את הדרמה הגדולה מכולן: של מי באמת הארץ הזאת? האם בכלל יש אמת אחת? איפה מתחילים לכתוב את ההיסטוריה בארץ ששני הצדדים הנצים טוענים "כולה שלי" ולא יחלוקו? ואיך מתקנים עוול היסטורי, אם הדבר בכלל אפשרי, בלי לעולל עוול חדש שאולי לא יהיה אפשר לתקן עוד?

יותר מכל, הספר הזה הוא הזמנה לדיון על מהות דברי הימים: היסטוריה אנושית שהמרכיב העיקרי בה הוא מלחמה ותוצאותיה, דהיינו דינמיקה בלתי פוסקת של הגדרת ריבונות ושל שינויי גבולות גיאוגרפיים, אתניים ומדיניים. לא רק העובדות הן השחקן הראשי בדרמה הזאת שקוראים לה הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא גם הסיפור והשפה. האומנם אפשר ליישב שתי נקודות מבט שונות כל כך? “אומרים ישנה ארץ” נסמך על זיכרונות אישיים, יומן של נזיר, חוברות בהוצאת "זוכרות", העיתון המקומי "פילסטין", חוקר התנ"ך אדוארד רובינסון ועוד. נתחיל בדברים הפשוטים, לפחות למראית עין: "אומרים ישנה ארץ" הוא מדריך סיורים דו־לשוני, עברי־ערבי, שמזמין להלך ב-18 סיורים בארץ, בערים ובשוליהן. אלא שמי שיאמץ את הספר אל חיקו ויתהלך על פיו, יגלה במהרה שמרכיביו התמימים לכאורה - שמו, שפתו, והסוגה שבה נכתב - הם מלכודת דבש מתוכננת בקפידה. שם הספר מושאל כמובן משירו הידוע של שאול טשרניחובסקי. ייתכן שמשום כך בחרו העורכים - תומר גרדי, נגה קדמן, עמר אלע’בארי - את השם הזה. אולי די היה להם בכך שהמלים הללו מעלות זיכרון מצועף ונוסטלגי. אבל רק לרגע אחד, כי אז מתרחשת ה"הפרעה": הקורא מגלה שהוא עומד להתוודע אל ארץ אחרת מזו שעליה דיבר השיר.

באופן דומה מתעוררת "הפרעה" בנוגע לסוגה "מדריך סיורים": הכרת הארץ - הגיאוגרפית, ההיסטורית והרגשית - באמצעות ההליכה בנופיה, מושרשת באתוס הציוני. עורכי הספר חפצים בהיפוכה של תפישת הסוגה. הם משתמשים בה כדי ליצור דה־קולוניזציה הכרתית למהות הסיור בשכונות ובכפרים הפלסטיניים הנטושים והחרבים. מהות הסיורים מתמצית במלה "נכבה" (בערבית: קטסטרופה, אסון גדול), על משמעויותיה בעבר והשלכותיה על ההווה והעתיד.

כותבי הספר ועורכיו ערים לכוחה של המלה, ומייחסים משמעות גדולה, חתרנית ביסודה וחינוכית (לצורך חינוך מחדש) לטיב המינוחים ולניואנסים. ולא בכדי. כל מה שיגרום ל"צרימה" או ל"הפרעה" יש לו ערך, כי האופן שבו החומר מוגש לקוראים הוא פרפראזה אירונית על הטיול התמים. מאחוריה מסתתר רובד נפיץ: המסלולים לא יובילו את המסיירים למחוזות ילדות או לנופי ארץ ישראל הישנה והטובה, הם לא יצעדו בעקבות החשמונאים או בנתיב הל"ה; הספר הזה הוא הזמנה לגלות מה נמצא מתחת ליישובים ישראליים שהוקמו אחרי 1948 או בחורבות הסמוכות להם.

18 הסיורים, שנכתבו וצולמו בידי מתנדבות ומתנדבים ישראלים יהודים (למעט אחד), מבקשים לסדוק את מה שאנחנו יודעים על מקומות מוכרים בלב הארץ כמו רמת אביב, יפו, עין הוד, אכזיב, בית דגן ועוד. הם מחדדים את העובדות באשר לעברם של מקומות כמו שייח מוניס, עין חוד, ג'מאסין, סומייל, מנשייה, סלמה ואחרים.

היות שהשינוי שהספר מבקש לחולל הוא קודם כל הכרתי, נעשות בו מניפולציות לשוניות מודעות, למשל שימוש במושגים שההיסטוריה הציונית הכתובה משתמשת בהם לתיאור עוולות שנעשו ליהודים, בעיקר בתקופת השואה. בפרק הנרחב על באר שבע, לדוגמה, כותבת נגה קדמן כי עם כיבוש העיר ב-1948, "צה"ל השאיר כמאה גברים בריאים בעיר, לעבודות כפייה בניקיון". פלסטינים מתוארים בספר כ"ניצולי נכבה", מקום פליטותם הוא "גולה" ומלחמת העצמאות נתפשת כ"כיבוש הישראלי". המניפולציה היא רגשית יותר מאשר לשונית גרידא, כמובן: ניכוס הטרמינולוגיה הזאת לצורך תיאור קורבני של מי שהישראלים רגילים לראותו כתוקפן או כאויב יוצר שיבוש מכוון; מאפשר "לנקות" את המלים ואת הביטויים כדי שלא יהדהדו את משמעותם השגורה והמוכרת, הנתפשת כמובנת מאליה. הרטוריקה של הספר מבקשת אפוא לפתוח ערוץ למורשת אחרת, ורואה בכך מעשה של הכרה פוליטית־אזרחית בנכבה הפלסטינית.

באופן זה, העמותה העומדת מאחורי הספר נקראת "זוכרות" ולא "זוכרים", אף על פי שעובדים בשירותיה נשים וגברים כאחד. בעוד ש"זוכרים" נשמע טבעי, "זוכרות" מעורר אי־סדר בשפה, סדק שמאפשר למשמעות הנכבה לחדור דרכו. החשיבות שמיוחסת לשפה ב"אומרים ישנה ארץ" היא כל כך קיצונית, עד שבאחרית הדבר שלה, "לא סוף דבר", אמל אקעיק קובלת על שהסיורים נכתבו בעברית ותורגמו לערבית, ביצירת אקט של הזרה.

"עמדה", כותב תומר גרדי בספר, "היא מקום להתחפר בו, לעמוד, לירות, ואז לחזור ולהשתופף. לכותבות ולכותבים כאן לא היתה עמדה, לא מתוך מחפור ירי הן כתבו וצילמו". יש בכך כמובן מידה של היתממות. אי־עמדה היא עמדה לכל דבר, וגלוי לעין שהספר כולו הוא הבעת עמדה ברורה, שאף גוזרת גזירה שווה: עוול (השואה או גירוש היהודים מארצותיהם) לא מתקנים בעוול אחר (הנכבה וגירוש הפלסטינים מכפריהם). לעמדה זו יש שורה תחתונה פוליטית, שמהותה יצירת מדינה של "פליטים שבים", יהודים וערבים, במקום מדינת הלאום הישראלית.

ספרה החדש של עדנה שמש “דיונות החול של פריז” יראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד

כתבה זו פורסמה בהארץ ספרים בתאריך 24/3/2013

זוכרות ברשת