נגד השכחה: ראיון עם אייל סיון
הבמאי אייל סיון מדבר על התערוכה שלו אשר כוללת מעל 100 עדויות מפי מחוללי הנכבה
מאת: Charlotte Silver
31/10/2012
תערוכת עדויות הלוחמים הציונים. תצלום: אלאונור מרזה

בחודש שעבר נפתחה בתל אביב תערוכה פורצת דרך. אוצרי "לקראת ארכיון משותף," הבמאי אייל סיון וההיסטוריון אילן פפה, שני ישראלים אנטי-ציונים, מביאים מעל 100 עדיות מפיהם של מחוללי הנכבה, התקופה בין 1947 ל-1949 שבה יותר מ-750,000 פלסטינים גורשו מארצם למען הקמת מדינת ישראל. התערוכה מוצגת בגלרית זוכרות, הארגון הישראלי היחיד אשר שם  את זכרון הנכבה כמטרתו.

סיון רואה את הפרויקט שלהם כמירוץ נגד הזמן באוספם עדויות מבני דור הלוחמים המזדקנים שפעלו במסגרת הכנופיות הציוניות. בהעדר ועדת אמת ופיוס רשמית, סיון סבור כי עדויות המחוללים מניחות את התשתית לאמת אשר בלעדיה לא תהיה אפשרות לפיום בעתיד.

אך למרות חשיבות המפעל – ולהפתעתו של סיון – העתונות הישראלית התעלמה לגמרי מן התערוכה, מלבד עתון ימני אחד של מתנחלים אשר זילזל בה.

התערכה מהווה "פיילוט" לפרויקט רחב הרבה יותר אשר סיון מקוה להגשים: ארכיון משותף לפלסטינה של 1948, אתר אינטראקטיבי באינטרנט שיאגד עדויות של פליטים פלסטינים ומחוללי הנכבה הציונים. אם מפעל התיעוד 1948 יצלח, סיון מקווה לראות אירועים היסטורים נוספים שהתרחשו באזור מאוחר יותר מתועדים גם הם בפורום זה. אך חיוני עבורו כי התהליך יחל עם הנכבה. סיון מאמין כי כל אשר התרחש מאז מהווה "חזרות על החטא הקדמון ההוא."

הפרויקט ממחיש ומממש את הדחף והצורך להאבק בשִכחה.

סיון ביים מספר סרטים תעודיים בנושא פלסטין והציונות, ביניהם Jaffa: An Orange’s Clockwork , The Specialist, Peace With No Return, ו-Aqabat-Jaber: Passing Through.

שוחחתי לאחרונה עם סיון על חזונו אודות הפרויקט, מה גילה משך עבודתו עליו, העלמותה של בושה בישראל וטענתו כי מחולל הפשע הוא "העד העיקרי" עליו. סיון מדבר בצורה מרשימה ובתובנה רבה על תפקידה החיונית של ההיסטוריה: להבטיח כי בעתיד הצדק ייעשה. 

שרלוט סילבר:  הבאת מדבריו של ניצול השואה פרימו לוי כדי לטעון שהמחולל הוא העד העקרי לכל פשע. האם תוכל להרחיב את הדיבור על רעיון הזה ולהסביר מדוע חשוב ללמוד על הנכבה מפי מחולליה?

איל סיון:  אני מעונין בעקבותיו של המחולל כי הוא מסוגל להעיד על אופי המערכת. הוא זה המסוגל להסביר לנו איך היא פעלה. אינני מתכוון לסיפוריו של המחולל ואינני מחפש מערכת הצדקות.  אני מחפש את הדרך שבה המחולל מספר את סיפור המקרה. יש לדעתי עוצמה וכוח בעובדה כי המחולל הוא זה מדבר – ואתה חש זאת בתערוכה.

המסורת התיעודית מעניקה לקורבן קול. זמן רב תהיתי אודות תפקידו של הקורבן, ובאיזו מידה עמידה מול הקורבן מביאה גאולה. הייתי אומר כי מדובר כמעט במעמד נוצרי, כאשר יש לך קורבן הסובל למענך [הצופה], ודרך סבלו הוא גואל את הצופה, ויותר מכך: הוא אומר לך שאתה בן אנוש כי אתה חש את סבלו. הצופה מתנחם מכך, מתפקידו כ"אדם הטוב" [הזוכה לאישור].
אך מעניין אותי לתשאל את הצופה, לשאול אותו, מה היית אתה עושה?  מה אתה?

יש לי שתי מטרות.  אחת היא להתמודד עם הגישה הליברלית, להתווכח עם הגישה הטוענת כי טוב שיתקיימו שני נרטיבים, שקיים הנרטיב הציוני וגם הנרטיב הפלסטיני, כאילו שניהם יכולים לדור יחדיו. אבל הדרך היחידה לסיים את העימות – עימות הזכרון, עימות על ההיסטוריה – היא למצוא נרטיב משותף.

אני אומר "משותף" במובן הכפול של המילה – משותף במובן "אותו דבר" ומשותף במובנה הבנאלי, פשוט מה קרה. לא "איך אני מנתח אותו," "מהו משטר ההצדקה שלי," אלא ממש מה קרה. קבוצה אחת – הישראלים הציונים – ביצעו פשע נגד הקבוצה האחרת – הפלסטינים.

עדויות הפלסטינים תצטרפנה לעדויות המחוללים, והשילוב ביניהם יוביל אותנו לנרטיב המבוסס על היסטוריה משותפת ומוכרת.  היכולת להסכים על תוכנה של ההיסטוריה המשותפת רומזת על אפשרויות לעתיד, כגון מדינה משותפת.

ש-ס:  קיימת ביקורת על ה"היסטוריונים החדשים," אותם היסטוריונים ישראלים אשר הופיעו בסוף שנות ה-80' וסיפרו באמצעות מסמכים רשמיים שהוסר מהם הסיווג הבטחוני סיפור נכבה אחר. נאמר עליהם כי הם לא כללו פלסטינים בהיסוריה שלהם, ולכן לא הבינו את המשמעויות המוסריות של גילוייהם. ההיסטוריון ג'ואל ביינין אמר כי חלקם מצטרפים למסורת הישראלית של "יורים ובוכים."  כיצד נמנע הפרויקט שלך מלהקלע לתוך המסורת הזו? 

א-ס:  חשוב להבחין בין הראיות, מחד, ומשמעות הראיות, מאידך. הראיות שהציגו ההיסטוריונים החדשים הן פן אחת בעבודתם, אך הניכוס שלהן [מאוחר יותר] – זהו ה"יורים ובוכים."  אינני חושב כי העבודה עצמה – הראיות – היתה "יורים ובוכים."

למעשה, ההיסטוריונים החדשים לא גילו לנו דבר אשר לא ידענו קודם מפי הקורבנות ומפי היסטוריונים פלסטינים. אך המסמכים הציונים הפכו כלי בידי הקורבן. עבודתם של ההיסטוריונים החדשים נהיה חלק מן ההיסטוריה הפלסטינית, אך לא חלק מן ההיסטוריה הציונית, מכיוון שמדובר היה בעקבות – המסמכים, תיקי הכפרים – שהשאיר המחולל אחריו.

העדויות הן הראיות בלבד.  איני מעוניין בהסברים של המחוללים על למה, או הניתוחים הנלווים שלהם.

לדעתי, רק אחד [מתוך אלה שעדויותים מוצגות בתערוכה] הכיר במשמעויות המוסריות, האתיות והפוליטיות של המעשים. רובם סתם מודים על הפעולות "שעשינו."

אם אנו אומרים כי "להודות" היא גם מטרה, זו תהיה דוגמה של "יורים ובוכים."  כאילו שעל ידי כך שהם מספרים את סיפוריהם הם גם מִטהרים.

ש-ס:  מה דעתך על פעולת "שוברים שתיקה," קבוצת החיילים הישראלים אשר אוספים עדויות על הפרות של זכויות אדם שבצעו בעצמם או שראו בזמן שירותם בשטחים הפלסטינים הכבושים? במקרה זה המחוללים מודים במעשיהם, אך אין השלכות עבורם.

א-ס:  אני סבור כי הם עושים עבודה חשובה. אני מעריך אותם מאוד, כפי שאני מעריך כל אחד המתנגד לכיבוש. אך בו בזמן אני סבור כי "שוברים שתיקה" הוא חלק ממסורת ה"יורים ובוכים." מהי מטרתם?

היה רגע בו הציעו לקרוא לתערוכה שלנו "שוברים שתיקה 1948."  אמרתי כי לא מדובר בשוברים שתיקה, זה הרבה מעבר לשוברים שתיקה. מכיוון ש"שוברים שתיקה" פירושו שאתה שובר שתיקה ובו בזמן יוצר שתיקה חדשה.

ש-ס:  איך מצאתם אנשים שיעידו?

א-ס:  התרכזתי במפקדים מהפלמ"ח. פשוט דפקתי על דלתות, צלצלתי לאנשים בטלפון. ורובם רצו לדבר. אתה מגיע לקיבוץ, מברר מי הם אלה מעל גיל מסוים, ברור כי אותו אדם לחם ב-1948. מכיוון שלחם ב-1948 הוא עצמו היה שותף לפשע, גם אם חלקו היה קטן. הוא לא ראה את הפשע כולו, אך הוא ראה חלק ממנו.

ש-ס:  רג'א שחאדה כתב על התערוכה ב"ניו יורק טיימס." הוא מציין כי אילן פפה אמר שאחדים מבין הישראלים אשר העידו הרגישו "נבגדים" בגלל מה שקרה למדינת ישראל אחר כך. האם גם אתה שמת לב לכך?

א-ס:  הוא מתייחס לאלה שנחשבו ציונים שמאלנים. הם האמניו באותה מדינה "מערבית," ברעיון הציוני הטהור של חברת מתיישבים הקולוניאלית אשר תהיה חילונית ותביא פיתוח לילידים הנחשלים. אלה היו הערכים שלהם. הם מאמינים כי היום המדינה היא ימנית, לא-חילונית, לא ליברלית, והם חשים נבגדים.

אך אינני מסכים לגמרי עם אילן פפה כאשר הוא אומר כי זו הסיבה שהסכימו לדבר [אתנו]. לדעתי הם מוכנים לדבר כי יש כעת בישראל אווירת פתיחות לרעיון של גירוש ערבים. הוא חלק מתוכניתו של סגן ראש הממשלה [אביגדור ליברמן]: טיהור אתני וטרנספר. זה לא נתפש כמשהו שלילי.

היה רגע אשר בו הייתה קיימת בושה בחברה הישראלית. אין זה אומר כי החברה הישראלית גזענית יותר היום, אבל יש בה פחות בושה. זה דבר שחשוב מאוד להבין אותו.

ש-ס:  מדוע נעלמה הבושה בו בזמן שבשנים האחרונות גברה ההתעניינות הבינלאומית בכיבוש הישראלי ובפשעי המלחמה ב-1948?

א-ס:  לדעתי זו התפתחות המקבילה לתופעת שנאת האיסלאם באירופה ובאמריקה: פחות מביש היום להיות גזעני נגד ערבים. אומרים כי זו תוצאה של 9/11; אינני בטוח כי זה נכון. 9/11 איפשר לאנשים לבטא בפומבי דעות גזעניות נגד מוסלמים; אין זה אומר כי אנשים נהיו יותר גזענים, אלא שהם מרשים לעצמם להביע את דעותיהם. דבר דומה קרה בישראל. 

ש-ס:  מה הפתיע אותך בעדויות שאספת?

א-ס:  היה מדהים שכל האנשים התבטאו בצורה דומה. היה להם דפוס שיח משותף. הפתיע אותי שרבים הביאו אותן הצדקות – לדוגמה, הם אומרים לעיתים קרובות את המשפט הזה: "עשינו להם מה שחשבנו שהם יעשו לנו." גם הופתעתי מאוד שאנשים סתרו את עצמם ולא ראו בכך בעיה. לדוגמה, אמרו "לא גרשנו אותם," ובמשפט הבא "גרשנו אותם."

הדבר המענין השלישי הוא כי כל אחד מהחיילים יכול לספר לך אל פשע אחד לפחות, דבר שלא הרגיש לגביו נוח, מה שהם מכנים מקרה "מיוחד." אבל לכולם, לכל אחד מהם, יש מקרה "מיוחד" כזה.

לדוגמה, אחד יספר לך על הטבח בלוד [עיר השוכנת בין יפו לירושלים אשר בוצע בה טיהור אתני], אחר יספר על שתי נזירות שנורו בראשן בקטמון [שכונה ירושלמית אשר בוצע בה טיהור אתני], שלישי יספר על הריגת 200 גמלים ביריות, ואחר יספר על מישהו אשר זרק רימון לתוך בית שהיה בו תינוק.

הם מספרים את הסיפורים כאילו היו מקרים יוצאי דופן, אבל כולם יכולים לספר על מקרה יוצא דופן. זו הסיבה מדוע הפרויקט חייב להימשך, להתקדם מעבר לאנקדוטות כדי שניתן לדלות מקולות אלה שיטה, דפוס, צורת חשיבה [של מחוללי הנכבה].

לבסוף, היה משמעותי מאוד, כמובן, שמה שאתה רואה על המסך בתערוכה הם אנשים שהיום הם זקנים מאוד. אבל הם היו מאוד צעירים ב-1948. כך שהם מדברים על התקופה הטובה ביותר בחייהם! וזה היה בדיוק ההיפך מן הפליט הפלסטיני: זה היה הרגע הגרוע ביותר בחייו.

ראיון זה פורסם לראשונה באנגלית באתר אלג'זירה ב-12/11/2012

שרלוט סילבר היא עיתונאית אשר ממוקמת בסן פרנסיסקו ובגדה המערבית. היא בוגרת אוניברסיטת סטנפורד

תרגום לעברית: צ'רלס קימן 

זוכרות ברשת