חברי הגרעין התורני בעקבות ה'נכבה' הפלסטינית
מאת: מריה זערור
30/09/2012

כתבה זו פורסמה ביום שישי 19/10/2012 בידיעות השפלה

הם עברו מבית לבית, מסמטה לסמטה ועצרו בכל פעם כדי לספר את הסיפור. כך, בשקט מופתי, צעדו להם ביום שישי 40 תושבי לוד בעבר ובהווה, יהודים וערבים, במסע זיכרון שאורגן על ידי עמותת 'זוכרות', במה שהוא מכנה 'הנכבה של לוד'. הסיור עסק בתקופה של יולי 1948, כשהעיר התרוקנה מתושביה הערבים ב'מבצע דני', תחת פיקודו של משה דיין.

"הסיפור של לוד הוא אחד הקשים ביותר. גירוש אכזרי, טיהור אתני, רצח והשתלטות על העיר", טען בפתיחה המדריך עמר אלע'בארי והשאיר לא מעט פיות פעורים, בהמתנה להסבר לדבריו הקשים. "הנכבה פגעה בתושבי לוד יותר מכולם. רוב האנשים היו חקלאים, האדמות של לוד השתרעו מכאן ועד רמלה ועבאסיה (היום נווה מונסון - מ.ז). גם שדה התעופה הוא אזור של לוד, אדמה פורייה עם הרבה כסף. אנשי לוד גורשו והגיעו לרמאללה או לכפרים מסביב ולא הצליחו לעסוק במקצועות חדשים". 

זה היה ביתי
אנשי הקבוצה החלו את דרכם מול מבנה העירייה, שבמקור היה בבעלות משפחת מסיח או אלסבח, לפני ששופץ והוספו לו עוד קומות. למקום הגיעה הקשישה דיאנא אבו טביח' קרקר, שלא הסתירה את התרגשותה. "ב־48' גרנו אני ובעלי עם משפחתו פה", אמרה והצביעה על הבית משמאל למבנה העירייה. "היהודים גירשו אותנו מהבית שלנו ונסענו לכיוון בן שמן, אבל החיילים החזירו אותנו ללוד. נאלצנו לגור במשך שנה בכנסייה האורתודוכסית, אסור היה לנו להתקרב לבית שלנו. כשביקשנו לחזור, התברר שהכניסו יהודים לבית, אז קנינו מהם את הבית". 

אחת המשתתפות בסיור הייתה ריטה מונייר בולוס, לודאית שגרה כיום בנווה שלום (אמה של רנין בולוס מתוכנית הטלוויזיה 'האח הגדול'), שטענה: "לקח לסבא שלי עשרות שנים להחזיר את הבית שלנו לחזקתו. הוא פשוט שילם כסף כדי לקנות את הבית שלו". 

לשיחה מצטרף אלע'בארי שמחזק את דבריה של בולוס ומוסיף פרטים: "מלבד הבית שנקנה פעמיים על ידי סבא שלה, לאבא שלה היה תפקיד חשוב במהלך האירועים. הוא היה נהג אוטובוס והעביר פצועים ממקומות שונים בעיר לבית החולים. חלק מהמשפחות ניצלו מהגירוש בזכות בית החולים הזה, בו חלקם התחבאו. המבנה שרד עד ימינו וכיום כולם מכירים אותו בתור בית ספר סנט ג'ורג'". כשהעיניים נשואות לאותו בית חולים לשעבר, מניח אלע'בארי שלט צהוב, עליו כתוב: 'שכונת הגטו 1948'. 

זכרונות מבית אבא
אחת הטענות, שזעזעה חלק גדול מהמשתתפים בסיור, הייתה בדבר משימות שהוטלו על צעירים ערבים תושבי המקום. "הורו להם לאסוף גופות של הרוגים בטבח ושל אנשים שנהרגו ברחובות ולקבור אותן", טען המדריך. "היו מקרים שלא ניתן היה לקבור כי הגופות נשרפו ב'טבח דהמש'. חלק מהצעירים אף נלקחו כדי לשפץ את בתיהם, שהפכו להיות בתים של יהודים. המקום הזה מספר את כל הטרגדיה של כל העיר הזאת". 

דהמש הוא שמו של המסגד בעיר העתיקה. לפי הטענות, שחלקן פורסמו בחוברת שהפיצה עמותת 'זוכרות', לוחמי הפלמ"ח הרגו כמאה ערבים שהסתתרו במסגד. אחד מהם אף מצוטט שם כמי שמודה כי הוא היה זה שירה פגז לתוך המסגד. "אני הכנסתי אחד וזה הספיק", אמר אותו חייל. "אחר כך פתחתי את הדלת, ראיתי את זה וסגרתי. האולם היה ריק, כולם על הקירות". 

המסגד, יצוין, נסגר עד לשנת 1996. ארבע שנים לאחר מכן הורשו המוסלמים בעיר לחזור ולהתפלל בו. הסיפורים הללו, יחד עם חלק מהראיונות ששודרו לאחר מכן, גרמו למועקה אצל חלק מהמשתתפים. 

ליד המסגד והכנסייה, סיפרה חוריה אלסעדי, פעילה חברתית בעיר, שמדובר בבית שפעם היה שייך לסבתא שלה, שהייתה המיילדת היחידה באזור. "אני זוכרת שהייתי באה לסבתא שלי, ובתור ילדה קטנה הצצתי בעינית לראות איך היא מיילדת. היא הייתה צועקת עלינו והיינו בורחים", אמרה בחיוך. 

הדברים של אלסעדי העלו זיכרונות גם אצל בולוס. "אני כל כך מתגעגעת לאבא שלי והסיפורים שלו, ללוד הישנה. היינו מאוד קרובים אחד לשני", היא משתפת. "כיום, כשאני מגיעה ללוד אני מרגישה זרה, למרות שאני מאוד אוהבת את העיר, על כל חסרונותיה. באתי לסיור כדי לשמוע דברים חדשים על העיר שלי וגם כדי לקדם בברכה את האנשים שבאים לבקר בה". 

אלא שלקראת סיום הסיור בלוד אירעה תקרית עם כמה מחברי הגרעין התורני שהשתתפו בסיור. כל המשתתפים נכנסו למבנה מפלגת חד"ש כדי לצפות בסרטונים של עדויות לוחמי הפלמ"ח שהשתתפו בכיבוש העיר ב־48', למעט שני בחורים מהגרעין התורני שלא הורשו להיכנס. "מאוד הערכנו שקיבלו אותנו בכבוד לאורך כל הסיור, עד הקטע הזה. כנראה שהסבלנות שלהם נגמרה. כולם נכנסו לסניף, יהודים וערבים, וכשבאנו להיכנס אמרו לנו שחברי הגרעין התורני לא רצויים פה", מספר יוסי לונדין. 

לגבי המידע שהוצג בסיור הוא מציין: "הם הציגו דברים בצורה מעוותת והוציאו דברים מהקשרם. כשמדברים על טבח שנעשה באזרחים, זה נשמע כאילו עמדו חיילים רשעים שירו באזרחים ללא סיבה, אבל לא סיפרו שבאותה סיטואציה היו 200 לוחמים מוקפים ב־40 אלף איש בעיר, כשכולם יורים עליהם, ושזאת הייתה הדרך היחידה שלהם להציל את עצמם". 

מעמותת 'זוכרות' נמסר בתגובה: "היינו מעדיפים אם היו מכניסים אותם כדי שישתתפו בפעילות, שכן מטרתה להשפיע על על התפיסה הישראלית לגבי אירועי הנכבה. ניסינו להכניס אותם, אבל לא הצלחנו, בגלל לחץ בזמן ובסיטואציה, אבל הזמנו אותם אלינו לקראת סוף החודש, כדי שיראו לא רק עדות אחת אלא 30 עדויות".

מסניף חד"ש נמסר כי הם מתנצלים על התקרית.

זוכרות ברשת