הנכבה אז והיום
מאת: רג'א שחאדה
30/09/2012
רג'א שחאדה בסיור בלוד

רשימה זו פורסמה לראשונה ב International Herald Tribune

אל-ליד (לוד), ישראל – ביום שישי 12/10/2012 כ-40 ישראלים, יהודים וערבים, התאספו באל-ליד, עיר מעורבת יהודית-ערבית קטנה השוכנת כ-15 קילומטרים דרומית-מזרחית לתל אביב, כדי לערוך "סיור לימודי" שבמרכזו "עדויות ציוניות משנת 1948."  הסיור היה חלק מפרויקט "לקראת ארכיון משותף" של זוכרות, ארגון ישראלי אשר מקווה להגביר את "ההכרה והמודעות לנכבה" בקרב יהודים ישראלים כדי ש"ייקבלו על עצמם אחריות לטרגדיה הזו."

הנכבה היא גירוש הפלסטינים ממדינת ישראל שזה עתה הוקמה.  אין נושא בו המחלוקת בין ישראלים ופלסטינים רבה יותר.  ישראלים חוגגים את 15 למאי 1948 כיום העצמאות שלהם; עבור פלסטינים הוא מסמן את "האסון."  העובדה כי ארגון ישראלי כמו זוכרות קובע סיור לעיר בה התרחשו אחדות מזוועות הנכבה החמורות ביותר מבטא נסיון חשוב והכרחי לגשר על פער התפיסות המטריד.

במשך שלוש וחצי שעות תיארו לנו – בערבית ובעברית -  את העיר הערבית כפי שהייתה קיימת לפני 1948.  ביקרנו בעיר העתיקה, בכנסיה ובמסגד שם הסתתרו חלק מהתושבים הערבים ביולי, 1948, כדי שלא ייגורשו.  גם ביקרנו בגטו, המקום בו הוחזקו 5,000 מתוך 50,000 תושבי העיר (כולל פליטים מכפרים שכנים) במשך שנה אחרי הנכבה, מוקפים גדרות תיל ותחת שמירה של חיילים ישראלים (בסוף הם נהיו אזרחים ישראלים והורשו להשאר בארץ).

הקבוצה הקשיבה בשקט וביראת כבוד למדריך הפלסטיני, זיאד אבו חמאד, בן לאחת המשפחות המקוריות של אל-ליד שנותרה בעיר. הוא סיפר את הסיפורים הקשים ששמע מהוריו. אשה בשנות ה-60 המאוחרות לחייה ותושבים ערבים אחרים פנו אלינו, מצביעים על הבתים שהיו פעם שייכים למשפחותיהם ואשר היה עליהם להשכיר או לקנות בחזרה מאלה אשר לקחו אותם מהם.

בכל מקום אשר עצרנו, חברי זוכרות קבעו שלטי זכרון המתארים בערבית ובעברית מה התרחש שם.  כאשר שאלתי כמה זמן יחזיקו השלטים מעמד, השיבו:  עם קצת מזל - עד לחשכה, או עד שישראלי ימני יהרוס ואתם.

אל-ליד (המכונה "לוד" על ידי הישראלים) ידועה היום כאחת הערים האלימות ביותר בישראל וכמרכז של התמכרות לסמים, וציפיתי כי יעצרו אותנו או יקראו לעברנו קריאות גנאי.  אך הצלחנו לעבור דרך תולדות העיר האפלות באורו של אמצע יום בהיר ללא הפרעה.

בסוף הגענו לאולם בתוך בניין אבן ישן, שם ראינו עדויות וידיאו בהם שני לוחמי פלמ"ח, יחידה מובחרת של הכוחות הישראלים, מספרים על פועלם בנכבה.

ירחמיאל כהנוביץ' תיאר כיצד חפר חור בקיר של מסגד דאהמאש במרכז אל-ליד, שם מצאו מקלט יותר מ-150 פלסטינים, וירה פגז נ"ט דרכו. כאשר נשאל מה קרה לפלסטינים, השיב כי הדף הפיצוץ מחץ את כולם לקירות.

בנימין עשת, לוחם פלמ"ח אחר וניצול שואה, תיאר איך צפה בשיירת פלסטינים עוזבים את אל-ליד ביולי, 1948, צועדים ברגל, נושאים ילדים בזרועותיהם או גוררים עגלות. "לא הבנתי כי אנשים אלה הופכים לפליטים."

לא היה בדברים אלה משהו חדש או מפתיע למי שמכיר את הספרות הענפה בנושא הנכבה.  אך עדיין מפתיע שפרויקטים כגון "לקראת ארכיון משותף" ממשיכים להיות יוצאי דופן – שישראל עדיין מתאמצת להתמודד עם ההיסטוריה שלה עצמה - עם כולה.

בחודש שעבר השתתפתי בדיון בלונדון. אילן פפה, אחד המתדיינים, היסטוריון ישראלי ומחברו של אחד הספרים המקיפים ביותר על הנכבה, שנקרא על ידי רבים, אמר כי היום יותר לוחמים מוכנים לדבר על מה שקרה.  תהיתי מדוע.  אולי מכיוון שהם מזדקנים ורוצים להקל על מצפונם.  או אולי הם סבורים כי ישראל היום כה חזקה שהם למעשה חסינים מתביעות על פשעי מלחמה.

לפי פפה, אחדים מבין ישראלים אלה מרגישים כעת מרומים.  המדינה אותה לחמו ליצור אינה זו בה הם חיים היום. אם זה נכון, הפער הזה שווה בדיקה.  כדאי לישראלים וגם לפלסטינים להבין מהם הפערים בין חלומות העבר והמציאות בה הם חיים היום.  ברור כי אי אפשר לבנות עתיד משותף על מסד של היסטוריה מעוותת.

תרגם לעברית: צ'רלס קימן

זוכרות ברשת