תגובה לעיתון "הקיבוץ"
מאת: צפירה יונתן, קיבוץ שריד
31/01/2007

"ימים יגידו", כך נהגו לומר, אם הנושא הנדון לא היה ברור או שנוי במחלוקת, לגבי אימות העובדות או המצב.‏
ואני זוכרת - בשנות הארבעים למאה שעברה בפתח-תקווה ("מלבס" בערבית) את רוכלי הכפרים הערביים שמכרו את תוצרתם, בננות ביצים ועוד, ללא חשש ברחובות המושבה ואת דרכי למושב "בהדרגה" (כיום כפר מעש) עושה בין בתיהם בלי פחד. אלה היו פני הדברים אז. וזמנים אחרים הביאו אתם מצבים אחרים ותהום נפערה והדברים ידועים...‏
ומעשים נעשו שהשתיקה הייתה יפה להם אם כי למרות זאת, לאחר מספר שנים, נכתבו ונאמרו מילים שהפרו את השתיקה, כמו בספרו של חיים גורי - הספר המשוגע - או בכתביה של נתיבה בן יהודה ועוד.‏
ויש מצפון לאנשים וגם אם הוא טמון עמוק בתודעה, מגיע רגע האמת והרגעים מדברים... ומישהו מעז לאמור, משהו כמו "הגיע הזמן לתקן את העוול שנעשה" וכולי'.‏
ונעשה עוול בכפר הערבי כפרין, שאינו קיים יותר מאז מלחמת 1948.‏
עמותת "זוכרות" מנסה להציב יד זיכרון לעבר בדרכים משלה וזה לא קל, בלשון המעטה.‏
אני מברכת על כתבתו של ארנון לפיד בעיתון "הקיבוץ" 'גלגולו של תכשיט' (2/2/2007). ניסיון אמיץ לחשיפת האירוע בכפר זה, שהיה כטיפה בים האירועים דאז.‏
פעולות העמותה ראויות ונועזות וזו רק תחילת הדרך, כי המשכה ראוי שיהיה, לדעתי, איתורם של אנשי הכפרים הנטושים וצאצאיהם, יצירת קשרים של הבנה ועזרה ואולי אפילו התנצלות...? ויותר מכך - פיצויים!‏
העלאת נושא התכשיטים אינו אלא מושא לבעיה האמיתית שאת פתרונה יש למצוא גם אם זה נשמע בלתי אפשרי.‏ 

זוכרות ברשת