הדמיון כתנאי הכרחי
השיח התקוע על זכות השיבה מאותגר על ידי יוזמות מקוונות, המדמות מציאות מרחבית חדשה. פרויקט של עמותת זוכרות
מאת: איתן ברונשטיין
31/12/2010

ביום הנכבה האחרון חזינו בשיבת פליטים פלסטינים באופן ממשי. אלפים התקבצו בירדן, סוריה ולבנון, קרוב לגבולות המדינה היהודית ואתגרו בכך את גבולות הזהות והאזרחות שלה. מסוריה אף חצו את הגבול מספר מאות פלסטינים במטרה מוצהרת לשוב למולדתם. כך, במהלך עממי שנראה כמו טיול, הם ביקשו לשוב למקום שלהם. בינתיים הייתה זו שיבה סמלית וארעית, אבל מספרים לנו שכבר מתארגנת השיבה הבאה ב-5/6, יום המציין את השלמת כיבוש הארץ על-ידי ישראל ב-1967.
התקשורת והמנהיגות הפוליטית בישראל מתארות את המהלכים הללו כמתקפה המאיימת על קיומנו ומתייחסת לחציית הגבול כאל תקלה מבצעית שאסור שתישנה, בניגוד מוחלט לאופן הבלתי אלים בעליל בו חצו הפליטים את הגבול. לדון על זכות השיבה בישראל, אפילו בצידה השמאלי של המפה הפוליטית קשה לדבר, משום ששיח השיבה רווי באלמנטים של הפחדה ואיום.
בתווך, בין שיבה זמנית והמונית ברגל לבין סירוב ופחד משתקים, בולטות יוזמות אינטרנטיות המבקשות לאתגר את השיח התקוע הזה מנקודת מבט אחרת לגמרי: תכנון מעשי של שיבת פליטים פלסטינים. עמותת זוכרות מעלה לרשת פרויקט תלת שפתי (עברית, ערבית, אנגלית) ראשון מסוגו, המתאר פעילות משותפת של ישראלים יהודים ועקורים פנימיים מכפר מִסְכֵּה, העוסקת בתכנון מחדש של אזור הכפר ההרוס. התכנון הזה לוקח בחשבון שיבה של כל פליטי הכפר ובנייתו מחדש, תוך שילובו במרחב עם היישובים היהודיים סביבו.
זו חשיבה אוטופית רדיקלית שמבקשת לדמיין חיים משותפים של תושבי הארץ ופליטיה בלא כיבוש ונישול. האלמנט של שלוש השפות, עליו מתעקש הפרויקט הזה, מזמין לשיח על שיבה באופן מעשי את קוראי הערבית והאנגלית, לצד קוראי העברית, המהווה את קהל היעד הראשון של זוכרות. שיבת פליטים פלסטינים היא בראש וראשונה עניין פלסטיני, אזרחי ולאומי. לכן ברור שדיאלוג רב לאומי ורב שפתי הכרחי כאן. גם הקהילה הבינלאומית, זו המתנהלת בשפת האימפריות, חיונית לשינוי מהותי בגישה לסוגיית הליבה של הסכסוך: הפליטים הפלסטינים. מדינות המערב ומדינות ערב שותפות באחריות ליצירת הבעיה, לא רק ישראל, ולכן עליהן להיות שותפות גם למציאת הפתרון.
פיתוח "זירה של ספקולציות", כשמו של אתר מרתק נוסף העוסק בנושא זה, חיונית להרחבת האפשרויות אל מעבר לאופק המלחמתי שמנהיגי האזור הוליכונו עד כה. באתר מופיע דימוי עוצמתי שיצרה שרה פלגריני בו נראים המוני אדם ששבים לכפר מסכה. במרכזו עומד מרכז תרבות שייבנה במרכז הכפר שיקום לתחיה. מבנה התרבות הוא העתק של מרכז התרבות במחנה הפליטים דהיישה ושמו פניקס. כעוף החול המיתולוגי הקם לתחייה, כך הפלסטינים השבים מאיישים את הכפר הנטוש בחזון האוטופי-ספקולטיבי של פלגריני.
בין הממשי למיתוס, ועל מנת ליצור מציאות מרחבית חדשה, דרוש "כוח המדמה הגיאוגרפי". זהו פרויקט אזרחי שמבקש להציב שאלות חדשות שיולידו שפה שיש בה כדי לקדם חיים משותפים בין תושבי הארץ ופליטיה.

זוכרות ברשת