לחלום בהקיץ
טקסט ליום הפליט הבינלאומי 20/6/2011
מאת: איתן ברונשטיין
30/06/2011

טקסט זה פורסם לראשונה באתר mysay.

היום הוא יום הפליט הבינלאומי ובישראל הוא עובר כמעט ללא כל ציון. מערכות המדינה ממשיכות לעסוק באכיפת מדיניות נעדרת חמלה כלפי מי שמבקשים למצוא מקלט בשטחה.
ארגוני הסיוע לפליטים האפריקאים בישראל מארגנים מידי שנה אירוע ציבורי שמטרתו לשנות את המדיניות של ממשלת ישראל כלפי הפליטים בתחומה כדי להגן עליהם מפני גירוש חזרה לארצותיהם בהם נשקפות להם סכנות שונות.
אחת האמירות השגורות על מארגני אירוע זה בישראל היא "אנחנו כיהודים יודעים מהי פליטות כי היינו בעצמנו פליטים ולכן עלינו לסייע לפליטים שמבקשים מאיתנו עזרה". לעמדה זו פוטנציאל שכנוע אך היא מתעלמת מאחריותנו כישראלים ליצירת בעיית הפליטים הפלסטינים, אחת מקהילות הפליטים המוכרות והגדולות ביותר בעולם כיום. למעלה משבעה מיליון פליטים פלסטינים תובעים את זכות השיבה שקיימת מאז גורשו במהלך האירועים האלימים של 1947- 1950, הנכבה. מניעת השיבה של הפלסטינים לבתיהם היא תוצאה של החלטה פוליטית של ממשלת ישראל כבר בשלהי הקמתה.
"הם לא שבים" נכתב בפרוטוקול הממשלה מתאריך 16/6/1948, קביעה שהיתה אולי המשמעותית ביותר בתולדות ממשלות ישראל כי מניעת השיבה של הפליטים הפלסטינים יצרה את הבעיה. אם הם היו שבים העקירה היתה מתבטלת מאליה.
וידיאו שיצרה עמותת זוכרות מקשר את סוגיית הפליטים הכפולה של ישראל: הפליטים שמבקשים בה מקלט, מצד אחד ואלה שהיו לפליטים בגללה, מצד שני. במשאל רחוב אקראי נשאלו תושבי יפו על דעתם לגבי היחס של ישראל לפליטים האפריקאים. התשובות היו מגוונות: מהצורך הדחוף לסייע להם ועד "הם מביאים זנות ומחלות". כשנשאלו הולכי רגל בשדרות ירושלים, לגבי הפליטים הפלסטינים מיאפא (יפו) התגובות היו מפתיעות למדי. יותר ישראלים ממה שניתן היה לחשוב הגיבו בחיוב לאפשרות של חיים משותפים איתם בשלום.
בימים שהנכבה הפכה למילה שגורה בעיתונות הישראלית הגיע הזמן שגם הפליטים הפלסטינים יקבלו את היחס המגיע לכל הפליטים בעולם, כולל אפריקאים ויהודים, ותוכר זכותם לשוב לבתיהם. הבית של הפליטים האפריקאים הפך למקור סכנה והם מייחלים ליום בו יוכלו לשוב בבטחה. גם בתיהם של הפלסטינים בזמן הנכבה נעשו לא בטוחים בשל מעשי גירוש, טבח ואונס של ישראלים. קשה לומר שהיום ישראל היא מקום בטוח לפלסטינים לשוב אליו אבל שיבה כזו חייבת להיות האופק של החיים בארץ, אלה שרוצים לחיות בה בשלום ולסיים את מפעל הכיבוש שהחל ב-1948.
אופק של מחשבה מדינית הכולל שיבת פליטים עשוי להניע תכנון ממשי של חיים משותפים. זה אתגר גדול לישראלים ולפלסטינים, שרובם ממשיכים להתייחס לסוגיה זו באופן לא מציאותי, כסיוט או כחלום. ואולי יכול לעזור כאן המושג "לחלום בהקיץ"? כלומר לחלום על מציאות חיים אחרת לגמרי, ללא כיבוש, נישול, פחד וגזענות. חלימה בהקיץ מתעקשת להחזיק בחלום על מציאות אחרת, אוטופית, ולכוון אליה. יחד עם זאת, מתייחסת החלימה בהקיץ, בעיניים פקוחות למציאות כפי שהיא. הנה ניסיון ראשוני וצנוע לתכנון שיבת פליטים פלסטינים.
מתוארת סדנת "מיפוי נגדי" שבה ישראלים ופלסטינים אזרחי ישראל, עקורי הכפר ההרוס מסכה, תכננו את בניית הכפר מחדש, אליו ישובו כל הפליטים וצאצאיהם ויחיו בשלום עם שכניהם היהודים מהיישובים רמת הכובש, שדה ורבורג ומשמרת.
בשילוב הזה, של מציאות וחלום, יכולים לחיות יחד ישראלים, פלסטינים ואפילו אפריקאים, בחברה פתוחה פוסט קולוניאלית ומשוחררת מצבא. בחברה כזו, הזיכרון של היותנו פליטים, יהיה משאב משותף להבנת ההיסטוריה של הארץ הזו כמו גם של האנשים החיים בה, שבאו אליה ממקומות שונים ומיבשות שונות.

זוכרות ברשת