זיכרון כן, שיבה לא
בעקבות סיור של עמותת "זוכרות" לאתר הכפר חוביזה הסמוך לקיבוץ גלעד
מאת: אמנון להב
12/06/2011

זהו רק חלק מהמאמר המקורי.

אני מניח שלמרבית חברי הקיבוץ שלנו, כמו לי, יש הבנה לקשר הרגשי של בני המשפחות אל אתר הכפר חוביזה, ובמיוחד לבית הקברות שם, ולרצון כי המקום יישמר בדרך מכובדת, בדיוק כשם שאני רוצה שיישמר בית קברות יהודי אי שם בפולין או בגרמניה. אבל כשבאים להזכיר מה היה לפני שישים שנה ויותר, צריך לדייק וגם להיות מציאותיים.
הקיבוץ שלנו עלה על הקרקע באביב 1945 ונקרא גלעד (אבן=יצחק). לאחר כשנה עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי, וזאת לאחר שנרכשו כדת וכדין אדמות מאנשי חוביזה (ולא רק מהכפר בוטימאט, כפי שנכתב), ועליהן הוקם יישוב הקבע שלנו. יש בידינו תיעוד של שמות המוכרים, מספרי החלקות ותהליך הרכישה, גם מאנשי בוטימאט וגם מאנשי חוביזה. ראוי לזכור שהאדמות הטובות יותר - לא נמכרו, ונשארו בידי אנשי חוביזה.
אנשי הכפרים הערבים באזור אומנם ניסו כמה פעמים למנוע את הקמת הקיבוץ, אך לאחר שכבר קם והיה לעובדה, שרר בין הקיבוץ לאנשי הכפר יחס של סובלנות או שכנות נסבלת. פה ושם נעזרו זה בזה, אך בגדול היו אלה חיים במקביל. פעם סייע הקיבוץ והביא את מוכתר הכפר לרופא, ופעם הביאו אנשי חוביזה לקיבוץ מטען אבטיחים על גמלים. כאלה, פחות או יותר, היו הקשרים.
היו גם פה ושם עימותים, בדרך כלל על רקע אי=הבנות. למשל, פעם באה אישה מהכפר לביר אבו=חג'ווה לשאוב מים, ושם פגשה חבר שלנו שעבד בסיקול בשדה קרוב, ובא לבאר להשקות את הפרדות. החבר הסיר את חולצתו, פשוט כי היה יום חם מאוד, אך האישה ברחה בבהלה לכפר והזעיקה את התושבים בטענה שרצו לאנוס אותה. במאמץ של שני הצדדים נמנע סכסוך חמור והעניין האמיתי הוברר.
כשהחלה המלחמה, שאני קורא לה "מלחמת העצמאות" ואתה קורא לה "הנכבה", מסוף 1947, וככל שהתעצמה, היה ברור שיום אחד עשויה הלחימה להגיע גם אלינו, ואז נקבע "הסכם ג'נטלמני" מיוחד במינו, שאינו ידוע ואולי לא היה לו תקדים.
נציגים מהכפר ומהקיבוץ נפגשו בחשאי והבטיחו זה לזה שאם יגיע היום בו ידעו על התקפה צבאית על השכנים - כל צד מבטיח להודיע ולהזהיר את שכנו.
הסכם שכנות זה עמד במבחן! בראשית מאי 1948 נודע לחברי גלעד על התקפה מתוכננת של יחידות אצ"ל על כפרי האזור, והם אכן הזהירו את אנשי חוביזה שהכפר עומד להיות מותקף. ככל הידוע לי, באותו לילה נטשו מרבית תושבי חוביזה את הכפר וכך ניצלו. יש על כך גם מסמכים בני הזמן, ועדויות.
על כך שתושבי חוביזה היו אסירי תודה תאשר העובדה שנשמר קשר טוב עם אחדים מהם שעברו לאום אל=פחם, במיוחד עם מוחמד עיסא, בן המוכתר, ואחדים מהם אפילו באו מרצונם לסייע לקיבוץ בימי ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. להבנת המעשה בל נשכח את הרקע ההיסטורי, ואת העובדה שצבא עירקי סדיר ישב בסביבת מעוייה, כשלושה קילומטרים בלבד מגלעד, כל ימי המלחמה ולמעשה עד הסכמי שביתת הנשק במארס 1949.

ועוד כמה מילים, בהיבט יותר רחב: את הרצון של עמותת זוכרות ובני המשפחות לזכור ולהזכיר - אני יכול, כאמור, להבין, אבל אם כוונתכם לתבוע את "זכות השיבה" לכפר חוביזה, אין לי אלא לומר לכם בפשטות: "תשכחו מזה". הייתה מלחמה, לחיים ולמוות, אי=אפשר היום למחוק את גורמיה ותוצאותיה ולהחזיר את הגלגל. הוריי, ומרבית מייסדי קיבוץ גלעד, גם הם היו "פליטים": הם הושפלו, נגזלו, גורשו מגרמניה, הוריהם הושמדו, רכושם נבזז. בית הכנסת ובית הקברות - נשרפו וחוללו. אבל הם באו לכאן, התיישבו על אדמות שנרכשו כדין והקימו בית חדש, במאמצים כבירים ובעזרת העם היהודי, ומעולם לא קראו לעצמם "פליטים". גם אם אחזור אל העיר של אבות אבותי בגרמניה - זה יהיה רק לביקור, ולא כדי לתבוע זכויות. כמו הוריי - מרבית תושבי מדינת ישראל עלו אליה מאירופה או ממדינות ערב, השאירו הכול מאחור והתחילו מחדש. האם תהיו מוכנים לחשוב על הדברים הללו?

זוכרות ברשת