אני מציע: חוק יום הזיכרון לנכבה הפלסטינית
מאת: הרב ד"ר ישי רון
31/03/2011

נוף מרהיב נפרש לעיני  - עמק החולה, רמת הגולן, החרמון והרי הלבנון המושלגים. מעט אבנים מסותתות פזורות במדרון, וקיר הרוס נותר כעדות אילמת למה שהיה עד לפני 62 שנה הכפר הערבי ג'עוני מעל למושבה ראש-פינה. אני יושב על אחת האבנים השותקות ונזכר בסיפורי ילדותו של אבי בראש-פינה. סיפורים על חיים של שכנות טובה ועזרה הדדית שהתקיימו בין תושבי המושבה היהודית הצעירה לבין ערביי הכפר הוותיק.
האידיליה החלקית נגמרה כאשר במהלך מלחמת העצמאות נאלצו ערביי הכפר ג'עוני לעזוב את כפרם ללבנון בתקווה שעוד יוכלו לשוב, וזאת למרות הבטחות שכניהם היהודים להגן עליהם אם יישארו בכפרם.
חורבן ג'עוני והגלות שנכפתה על תושביה הם עובדה אנושית מכאיבה. לא ראוי, גם לא ניתן, להתכחש לטרגדיה האישית והקהילתית שחוו, וחווים עד היום, תושבי ג'עוני וצאצאיהם- אלה העקורים מאדמתם ומתגוררים עד היום במחנות פליטים עלובים בלבנון.
רק מי שמחובר באמת לאדמה יכול לחוש את כאבו של האחר שנתלש מאדמתו, שבה חי ובה בנה את ביתו, ואותה עיבד באהבה- הוא ומשפחתו – במשך מאות שנים; מי שאוהב את אדמת הארץ הזאת בכל נימי נפשו אינו יכול שלא לחוש הזדהות עם הכאב של מי שנאלץ להיעקר ממנה - ותהיינה הנסיבות לאובדן אשר תהיינה.
האם הפלסטינים הביאו את הטרגדיה הזאת על עצמם? ייתכן. אלמלא התנגדו הערבים להקמת המדינה היהודית על פי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, ייתכן ואותם פלסטינים וצאצאיהם היו ממשיכים להתגורר לבטח במאות הכפרים הערביים שנכחדו ברחבי ישראל.    
האם מדינת ישראל הייתה יכולה להתקיים כמדינה יהודית אלמלא גורשו/הועזבו/נטשו מרצון מאות אלפי ערבים במלחמת העצמאות? כנראה שלא. לו ערביי פלסטין וצאצאיהם החיים כפליטים בארצות ערב השונות,  היו מתגוררים כעת בשטחה של ישראל לא היה כאן רוב יהודי, ומדינת ישראל לא היתה יכולה לשרוד כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הדברים שנכתבו לעיל מבלבלים את מי שרגיל להיות מופצץ במסרים פשטניים, חד-מימדים שבהם יש טובים ורעים, יש צודקים וטועים. אך המציאות היא לעולם יותר מורכבת מהצהרותיהם של פוליטיקאים שחוקים שמתלהמים בכיכרות או בבית המחוקקים.
איך בכל זאת ניתן להכיל רעיונות מורכבים? כיצד מיישבים בין הטענות השונות הנראות לכאורה סותרות? לאחר שסילקנו מעל עצמנו את דרך המחשבה הפשטנית, עלינו להכיר בקיומם של רבדים שונים בסכסוך היהודי ערבי שבו שיקולי מוסר מתערבבים עם שיקולים פרגמאטיים, חלומות ותקוות אינם מובחנים מפעולות ממשיות.
הטענה כי נכון והכרחי הדבר שפליטי 48 לא יגורו בשטח מדינת ישראל, היא טענה במישור הרציונלי מתוך בחינה קרה של המציאות הדמוגרפית בישראל. ואילו ההכרה בכאבם של אותם פליטים מתקיימת במישור אחר- המישור הרגשי שנותן מקום לחמלה אנושית כלפי בני אדם בכלל ובמיוחד כלפי אלה שיש לנו, במידה זו או אחרת, אחריות לסבלם.
ההכרה בטרגדיה של הפלסטינים איננה רק אקט אנושי מוסרי בסיסי, אלא הצהרה על נכונות לסייע לפליטי 48 להתיישב במקומותיהם ובכך לצמצם את סבלם הנמשך. אך אני טוען יותר מכך: כפי שלא היתה הזכות והיכולת לאף אומה לשלול מאיתנו- היהודים - את הזכות לחלום, במשך אלפיים שנה, לשוב לציון, כך אין לנו זכות מוסרית, ובודאי גם אין לנו את היכולת, לדרוש מערביי פלסטין להימנע מלחלום לשוב לארצם-לפלסטין.
כיהודים וישראלים מוטלת עלינו החובה המוסרית, האנושית (וגם המעשית) להכיר בנכבה שפקדה את העם הפלסטיני ולסייע בשיקומו, ובה בעת להבטיח שהחלום הפלסטיני לא ימומש על חורבותיה של מדינת ישראל היהודית.
על כן, ברצוני להציע דרך התמודדות הפוכה מזו שבה הלכה כנסת ישראל בחוקקה את חוק הנכבה. במקום להתיימר לשלול מאדם את זכותו לכאוב ולהתאבל על אובדנו, מוצע דווקא לקבוע יום מיוחד בלוח הזיכרון של מדינת ישראל לציון הנכבה (האסון) של ערביי פלסטין.
ביום זה תבוא לידי ביטוי ההזדהות המיוחדת שלנו כיהודים עם החורבן שפקד את הפלסטינים, ואת האחריות שלנו לסייע בשיקומם בארצות פזורתם. אך יום זה יוכל גם להוות לנו תמרור אזהרה שמחייב אותנו לפעול למען תהיה מדינת ישראל ראויה למחיר הגבוה ששילם בעבורה עם אחר.

זוכרות ברשת