רמזים אפריקנרים דקים
מאת: יואב קרני
28/02/2011

בנווה-מדבר פורח בחבל הכף הצפוני של דרום אפריקה מת לא מזמן (16 במארס) פרופסור זקן לתיאולוגיה, קארל בוסוף (Carel Boshoff). כ-500 בני אדם צעדו אחרי ארונו. המשמרת הצעירה של מפלגת השלטון בדרום אפריקה פרסמה הבעה חסודה של צער: "מה חבל שהוא מת לפני שהיה סיפק בידו לאמץ את הפילוסופיה הלא-גזעית, שהביאה הממשלה הדמוקרטית בדרום אפריקה".

ביקום פרללי, על קו זמן אחר, מותו של בוסוף צוין בכותרות ראשיות, ובהלווייתו השתתפו מאות אלפים. על קו זמן אחר הוא היה המנהיג רב-השנים של "מדינת הלאום" (Volkstaat) האפריקנרית. בקו הזמן ההוא, פרופ' בוסוף הצליח לשכנע את בני עמו מבעוד מועד לוותר על עליונותם הגזעית, לצאת מרוב שטחי דרום אפריקה, ולהתכווץ למדינה קטנה וחד-לאומית אי שם על גדות נהר האוראן. הוא הוציא את בני עמו יראי-השמיים, מאמיני התנ"ך, מן הארץ המובטחת שנחלו אבותיהם, ויישב אותם במדבר, בארץ לא-זרועה. הם למדו לזרוע, במו ידיהם, מבלי לנצל פועלי-דחק שחורים.

על קו הזמן הנוכחי, ללא דילוגי קוואנטים, פרופ' בוסוף היה המנהיג של 900 אפריקנרים. הם אמנם התיישבו במדבר, ואמנם זרעו וקצרו והפריחו את השממה. ב"אוראניה" שלהם אין פשע אלים; הם משאירים את המפתחות במכוניותיהם, ואינם טורחים לנעול את הדלתות בלילה; הם מניחים לילדיהם לשחק ברחוב עד רדת החשיכה, ללא השגחה. אין כ"אוראניה" בכל הרפובליקה של דרום אפריקה. פשע אלים, מסיבי וברוטלי, הוא לחם חוקה של הארץ. מאקרו-כלכלית היא נחשבת לסיפור הצלחה, אבל פושה בה השחיתות, וכוח פוליטי מנוצל לרעה.

ומה פתטיים הם האפריקנרים, אדוני הארץ לשעבר. בנפול האפרטהייד, מאות אלפים מהם צללו אל מתחת לקו העוני. לשונם הלאומית היא עכשיו שחקנית-משנה בתיאטרון הרב-תרבותי של דרום אפריקה הדמוקרטית. אלפי איכרים אפריקנרים נרצחו במרוצת השנים - לא רק מפני שהם לבנים, אבל בהחלט גם מפני שהם לבנים. בערי-העוני של השחורים מתפזם פזמון מרושע, האומר "כאשר מנדלה ימות, אנחנו נהרוג את האפריקנרים". ונלסון מנדלה אמנם ימות, עוד מעט קט.

"ברית אחים"

פרופ' בוסוף היה מעמודי התווך של האפריקנריות. הוא היה נשוי לבתו של הנדריק פרוורד, אדריכל האפרטהייד, ראש הממשלה במשך שמונה שנים (1966-1958). בוסוף עצמו עמד בראש ארגון שנקרא "ברית-אחים", או Broederbond. פעם, ברבע השלישי של המאה ה-20, אמרו על הארגון שהוא ממשלת הסתרים של האפרטהייד, שווה-ערך אפריקנרי של מסדר הבונים החופשיים.

בוסוף התפטר מהנהגת הארגון ב-1983, מפני שהתנגד לוויתור קוסמטי שהממשלה הואילה לעשות. היא הסכימה להעניק זכויות פוליטיות מוגבלות לשני קיבוצים לא לבנים: ה"צבעונים", ברובם צאצאים של מהגרים הולנדיים ושל שפחות מאלאיות שהזדווגו בזמן שסקס בין-גזעי עדיין לא הוצא אל מחוץ לחוק; והאסיאנים, צאצאי מהגרים הודיים, פקיסטנים ומלוכסני-עיניים. כל אחת מן הקהילות האלה קיבלה ממשלה אוטונומית, אבל בלי טריטוריה.

ביסוד הסידור עמד רעיון היסוד של האפרטהייד: כל אומה בדרום אפריקה ראויה לזכויות פוליטיות ב"מולדתה" - ואינה ראויה לשום זכויות, אפילו לא לזכויות מיעוט, במקום אחר. האפרטהייד מנה תשע אומות שחורות, והציע מדינה לכל אחת מהן, בתחומיה השבטיים ההיסטוריים, הנידחים ומוכי-העוני. "בנטוסטן" קראו לכל אחת מן הטריטוריות. הואיל ולצבעונים ולאסיאנים לא הייתה מולדת היסטורית, ניתנה להם אוטונומיה אקסטרה-טריטוריאלית. אפילו זה היה יותר מדי בשביל בוסוף. הוא רצה מדינת לאום, שבה האפריקנרים לא יצטרכו להתחלק בשום זכות פוליטית.

לפני 21 שנה, כמה שבועות לאחר שממשלת האפרטהייד שחררה את מנדלה מבית הסוהר,ביקרתי אצל פרופ' בוסוף בחוותו ליד פרטוריה. הוא דיבר באוזניי שעה ארוכה על תלאות עמו - ועל טעויותיו. הוא הגיש לי ספל תה עם "בורבסקוויט", פכסמים קשים שהאפריקנרים היו אופים במהלך יציאתם הקודמת אל המדבר, בתחילת הרבע השני של המאה ה-19. הוא סיפר לי על חמיו, ראש הממשלה פרוורד.

ב-1966, ד"ר פרוורד עמד לפתוח את מושב הפרלמנט. הוא היה נואם בחסד עליון, ולא טרח להכין טקסט. איש לא ידע מראש מה הוא עומד להגיד. סדרן לבן (ממוצא יווני) פרץ לעברו בסכין שלוף, ודקר אותו למוות. הסדרן סווג מייד כחולה נפש.

מלחמת-המאסף

פרופ' בוסוף האמין שחמיו עמד להודיע על שינויים חשובים במפת האפרטהייד. הוא התכוון למזגהרבה מן הכתמים הבודדים על המפה, להעניק להם רצף טריטוריאלי, להוסיף להם ערים ותשתית - ולאפשר בזה חלוקה רציונלית של דרום אפריקה.

האמנם תוכנית חלוקה ב-1966 הייתה ניתנת למימוש? ספק. אבל ברור בהחלט שבהיעדר ניסיון רציני לחלק את דרום אפריקה, האפריקנרים חתמו את גורלם. באמצע שנות ה-70 התמוטט אזור-החיץ בינם ובין אפריקה השחורה (סיום הקיסרות הפורטוגלית ונפילת רודזיה). מאותו זמן ואילך הם ניהלו מלחמת מאסף.

צבא ההגנה של דרום אפריקה (זה היה שמו, SADF) היה החזק ביותר ביבשת. יחידותיו פשטו בקלות על ערי בירה רחוקות, בציד אחרי טרוריסטים. דרום אפריקה אפילו פיתחה יכולת גרעינית, בעזרת ידידים קטנים ומוקפי-אויבים. מפלגה לאומנית נהנתה מחזקה על השלטון, ולליברלים לא היה בעצם מה לחפש עוד בפוליטיקה הלבנה.

ואז התחיל הכול להסתיים, במהירות בלתי רגילה. מנדלה וחבריו שוחררו מן הצינוק, גולים חזרו, קומוניסטים ושאר שליחי-שטן קיבלו מעמד חוקי; ומשא-מתן התחיל על חוקה חדשה. הרמן חיליומי, היסטוריון אפריקנרי ליברלי, כתב לימים על הכישלון האינטלקטואלי והמוסרי של המנהיגים אשר נשאו ונתנו בשם האפריקנרים. יחסי ידידות אישיים עם בני-שיחם השחורים עניינו אותם יותר מאשר הגנה על זכויות המיעוט האפריקנרי במדינה הרב-גזעית העתידה.

הואיל והאפריקנרים תפסו מרובה (כאשר יכלו להסתפק בהרבה פחות), הם לא תפסו שום דבר. תבוסתם הייתה איומה. הם ירדו מבמת ההיסטוריה בערך 120 שנה לאחר שטיפסו עליה. לפני מאה שנה ויותר, מלחמת העצמאות שלהם נגד הבריטים הייתה מקור השראה והערצה למדוכאי רוב העולם. הם היו מעטים נגד רבים, הם היו הירואיים, הם היו קורבנותיה של אימפריה רחוקה. 75 שנה אחר כך הם היו שם נרדף לשרירות לב רודנית, לשלילה מסיבית של זכויות, לאפליה ברברית, לפשיטת רגל מוסרית, לכישלון אינטלקטואלי.

איש אינו צריך להתעניין בהיסטוריה מפני שהיא חוזרת, או מפני שיש בה פרללים מדויקים. היא אינה חוזרת, אין בה פרללים, יש בה לכל היותר כמה רמזים דקים. בסך הכול תמיד אפשר להתנחם באפשרות שהחלטות נכונות מתקבלות באחד היקומים הפרלליים הסמוכים, כך ששום דבר אינו אבוד, אלא לפעמים. (ככה זה לפחות נראה על גדות הפוטומק).

זוכרות ברשת