בתוך ביצורי הזיכרון
מאת: אמיר בנבג'י
28/02/2011

אל תגידו בגת" מכיל את כל השירים העבריים שנכתבו על אודות הנַכְּבָּה הפלסטינית,  מחודש נובמבר 1947 ועד  דצמבר 1958. עורכי הספר (חנן חבר ועורכי המשנה תומר גרדי, מתי שמואלוף, מורן בנית ואיימן סיכסק) עשו עבודה חשובה, וסרקו את כתבי העת העבריים והעיתונים שיצאו באותם שנים כדי לחשוף את כל ההתייחסויות השיריות לנכבה, שהן לעיתים קרובות מרומזות מאד.

עורכי הספר האמינו ששירה, ובמיוחד שירה לירית, יכולה לתת ביטוי לכל מיני תכנים, צרכים או מחאות שההסיטוריה הרשמית לא יכולה להכיל אותם. השאלה, האם השירה העברית שפורסמה בשנים האלה אכן נתנה ביטוי לכל התכנים האלה בכללותם, נשארת פתוחה, גם לאחר שקוראים את ההקדמה של חנן חבר.

מעבר לעבודה של איסוף השירים, שחלקם מפורסמים מאד וחלקם פחות, העורכים בחרו לשבץ בתוך הספר גם עדויות שהם אספו מתושבים פלסטינים שהתגוררו בכפרים שנהרסו על-ידי צה"ל במהלך המלחמה. העדויות האלה יוצרות מתח חזק מאד בתוך הספר,  והספר מסרב בתוקף לפתור את המתח הזה. מצד אחד אנחנו פוגשים כאן את השירה העברית הגבוהה, המלוטשת, הבוטחת בעצמה. זו שירה שחותמת בשתי ידיים על התרבות העברית, ועל הערכים שהיא מייצגת. מצד שני מופיעות העדויות, והן מביאות את הקול המתורגם, המתועד, הלא מלוטש של הפליטים הפלסטינים.

הספר הזה ערוך ומעוצב בצורה מוזרה. הדפים השחורים שלו מדמים אלבום זיכרון, והפורמט הצר והארוך שלו מזכיר אגדות של פסח.  זהו ספר שלא יושב טוב על המדף, לא על מדף של מחקר ספרותי, ולא על מדף של מחקר היסטורי. ברור שעורכי הספר רצו לכתוב היסטוריה של השירה העברית, כלומר, להיות מהימנים ומדעיים. עם זאת, ניכר שהם רצו גם לחורר בעצמם את הזיכרון שמספק הממסד של השירה העברית, ולכן החליטו להוסיף את הקול הנוקב והמפריע של הפליטים הפלסטינים, ואת המראה  המערער של הדפים השחורים בין השירים העבריים.


בניגוד להרבה אסופות של שירים, האסופה הזו לא הפעילה קריטריון ספרותי, והעורכים לא בחרו דווקא את השירים הטובים ביותר שנכתבו, לדעתם, על הנושא. הקריטיריון היחידי שהופעל היה השאלה באיזו מידה השירים עוסקים בנכבה הפלסטינית או במלחמת העצמאות.  וכך, תיכף ומיד עולה  שאלת ה"איך": איך משוררים עבריים התמודדו עם האסון הפלסטיני? איך השירה העברית – במידה שהיא אכן מתנהגת כמו מוסד או ממסד – יכולה לגשר בין  הנאמנות שלה לקהילה הלאומית הישראלית, לבין ההכרה בכך, שההתיישבות היהודית בארץ ישראל באה על חשבונו של עם אחר, או על חשבונם של אנשים אחרים, שהפכו לפליטים.

הפרויקט הלאומי כחסין מביקורת

חלק גדול מן השירים המכונסים כאן עוסקים באירועים ההיסטוריים הקשים, ואפילו מנכיחים אותם באומץ רב. לפני מספר חודשים, ציטט דורון רוזנבלום את שירו המפורסם של אלתרמן "על זאת". הסאטירה הקצרה של רוזנבלום מספרת כיצד שרת התרבות שומעת קטעים משירו של אלתרמן, ואומרת שהיא הולכת להפסיק את המינוי על העיתון שפרסם את השיר הזה.  "מי זה השטינקר, הבוגד, הבצלם הזה" שואלת שרת התרבות,  בלי לדעת שהתשובה היא נתן אלתרמן.

רוזנבלום כותב שבאווירה השוררת היום בארץ, אפילו הביקורת שכתב אלתרמן, שאין לחשוד בו בשמאלנות יתירה, הייתה זוכה למנה גדושה של צנזורה. לפי שרת התרבות, לפחות כמו שרוזנבלום מתאר אותה, יש קונפליקט בין הנאמנות למדינה לבין הצורך לדבר. את הקונפליקט הזה צריך לפתור באמצעות דיבור לטובת הנאמנות למדינה ולבית, ונגד החובה לברר מהם היסודות המוסריים של המדינה והבית.


אבל העניינים יותר מורכבים מזה. אם רוזנבלום טוען שהשיר של אלתרמן הוא נוקב ומערער מדי עבור שרת התרבות,  ההקדמה של חנן חבר דורשת מאיתנו לקרוא את השיר מחדש, ולברר עד כמה באמת השיר הזה מאתגר את התרבות שלנו ואת הפוליטיקה שלנו. המשורר אלי הירש כתב לאחרונה ש"על זאת" הוא "שיר מתעתע". זהו שיר שמצד אחד מדבר אכן מדבר על עוולות מסויימות שנעשו במלחמת העצמאות, אבל מצד שני הוא נצמד, בסופו של חשבון, אל נקודת המבט הציונית. נקודת המבט הזו מסרבת להכיר באחריות כלשהי כלפי אסון הפלסטיני של 1948, וכלפי בעיית הפליטים המדממת עד היום.

כך  נפתח שירו של אלתרמן: "הוא חצה עלי עלי ג'יפ את העיר הכבושה – נער עז וחמוש … נער כפיר. וברחוב המודבר, איש זקן ואישה, נלחצו מפניו אל הקיר. "והנער חייך בשיניים חלב/"אנסה המקלע" וניסה! רק הליט הזקן את פניו בידיו…/ ודמו את הכותל כיסה." בדומה לאלתרמן, המשורר אריה שטראוס מקונן באחד השירים הנוקבים בקובץ הזה על מקרה אונס של נערה ערבייה צעירה בנגב, שבוצע בידי חיילי צה"ל. שטראוס כותב: "שא קינה על פאטמה/ שא קינה ישראל! חיללו אותה ואת עצמם, עמה ואף עמם. חיללו את אור כוכבינו/ על ארץ וים. חיללו את כבוד הנשק/ שהגן על ביתם באש/ חיללו את כבוד החשק/ באישו עם ועם יתחדש".

קל לראות כמה בוטים ונוקבים השירים האלה. אבל הביקורת שאפשר למתוח עליהם (אני נסמך בדברי, במידה מסוימת,  הן על אלי הירש והן על הקדמתו של חנן חבר) גורסת שלמרות הבוטות שלהם, השירים האלה מסכימים להודות בעוולות בכדי לגונן, בסופו של דבר, על הפרויקט הלאומי הגדול. הפרויקט הלאומי מוצג, דווקא באמצעות תיאור העוולות, כפרויקט שמקורו טרנסצנדנטי, עילאי. משום כך, גם אם נעשו טעויות בהיסטורית המימוש שלו, הרי שהפרויקט עצמו הוא עילאי וטרנסצנדנטי, ומשום כך חסין מביקורת.

כיצד מביעים אלתרמן ושטראוס את הצידוק העילאי של הפרויקט? כך מסתיים שירו של אלתרמן:  "ומלחמת העם שעמדה לבלי חת/ מול שבעת הגייסות/ של מלכי המזרח/ לא תחת גם מפני "אל תגידו בגת" – היא אינה פחדנית כלכך".  המלחמה המהוללה, שאמנם ניבעו בה כמה פגמים, היא בסופו של חשבון הרבה יותר גדולה מן הפגמים הללו, ומשום כך אל לה לחשוש מהם; מאחר שמלחמת העם כל כך גדולה וכל כל צודקת, אל לה לחשוש מן ההיסטוריה שלה-עצמה, ואל לה להתחבא מאחורי "אל תגידו בגת", או אל תפרסמו את הדבר.

השיר של אריה שטראוס נחתם בצורה דומה, כאשר את הקריאה "שא קינה על פאטמה, שא קינה ישראל"  הוא מחליף בשורות "שא קינה על פאטמה, שא קינה על ישראל": המשורר מתאבל ומקונן על מעשה האונס. אבל בו בזמן השיר מבהיר כי מוקד העניין שלו הוא הגנה על האתוס היהודי: הוא לא כותב קינה על פאטמה, אלא קינה על ישראל, הגנה על כבוד הנשק, וגם הגנה על כבוד המיניות היהודית (כבוד החשק). האסון הפלסטיני הופך בסיום השיר לאבזר בימתי באלגוריה מוסרית יהודית, שסיומה אמור לכתוב בעט את עליונותנו.  לפלסטינים אין תביעה פוליטית או היסטורית ממשית. הם מופיעים  בשירים של אלתרמן ושל שטראוס רק כדיון פנימי, ביננו לבין עצמנו, על טוהר הנשק שלנו.

להיחלץ מן הבונקר הציוני

כמובן שלא כל השירים המופיעים כאן הם כאלה. כפי שחנן חבר מראה, ישנם שירים אמיצים יותר, כאלה שמנכיחים את הנכבה מבלי להצדיק אותה, כאלה שמעמידים אותנו אל מול האסון הפלסטיני ודורשים מאיתנו לחשוב כיצד האסון הזה אמור לשנות משהו מן בתוך הקוד הגנטי של הפרויקט שלנו.  השירים שכתבו אבות ישורון, דניאל בן נחום, אלכסנדר פן, ואחרים, מצליחים להטות במשהו את הכף ולהראות את הנכבה מחוץ לקופסה הציונית, מחוץ לבונקר הציוני שגדלנו בתוכו.

האסופה הזכירה לי ביקורים בקיבוצים של פעם, שכן הקריאה בשירים העבריים המלוטשים כמוה כטיול בשבילים הצרים והמטופחים של הקיבוץ. אבל כאשר אתה מטייל בקיבוץ,  אתה נתקל מדי פעם בבתי אבן קטנים ונמוכים המשמשים את הקיבוצים כסנדלריה, מכבסה או מתפרה. הבתים האלה בולטים מאד על רקע  הארכיטקטורה הקיבוצית. הם בנויים אחרת.  אלה הם הבתים שנותרו מן הכפר הערבי ששכן פעם על אדמת הקיבוץ.

ההכרה החריפה הזו לעולם אינה טהורה. היא תמיד מעורבבת עם ההערכה לקיבוץ, עם הנוסטלגיה למה שהקיבוץ היה פעם, ועם הקנאה במפעל הקיבוצי, בגוורדיה הצנועה שהקימה את הקיבוצים. כמו בתי האבן בקיבוצים, השירים העבריים שמכונסים כאן תקועים בתוך פרדוקס: מצד אחד הם ביטוי של ספרות עברית ותרבות עברית גדולה, שכולנו שמחים עליה. אבל מצד שני הם – ובעיקר בתי האבן הנמוכים שמפוזרים ביניהם, כלומר, העדויות של הפליטים הפלסטינים והדפים השחורים המפוזרים בין השירים – חושפים את היסודות הרעועים, שלא לומר היסודות הברבריים, של התרבות העברית המודרנית הגדולה שלנו. איך פותרים את הפרדוקס הזה? לא פותרים.


כאמור, בין השירים והחללים השחורים שילבו העורכים עדויות של פליטים פלסטינים. העדויות האלה לא מחדשות שום דבר שאינו כתוב בספרי ההיסטוריה. ההבדל בין העדות לבין הכתיבה ההיסטורית נעוץ בכך שהעד מדבר בקול של התנסות אישית, ומבטא חווייה אישית טראומטית. עם העובדות של ספרי ההיסטוריה אנחנו יכולים, אולי, להתווכח. אבל כאשר אדם מספר על חוויה טראומטית מדממת, אנחנו נתבעים פשוט להטות אוזן ולהקשיב. הקול של הפליטים מזמין אותנו להיכנס לטראומה האישית של הקורבן, ולהבין דרכה גם את המימד הפוליטי האובייקטיבי והמדמם של הסכסוך.  העדויות האלה לא מאפשרות לנו לחיות בשלווה עם הטיעון שאומר ש"בכדי לעשות חביתה צריך לשבור כמה ביצים."

הפליטים הפלסטינים שמופיעים בספר הזה תובעים את חובת ההקשבה, ולא כל כך את זכות הוויכוח. אסחאק אלח'טיב, שנולד בעין כארם וחי היום בעמאן, מספר על הטעם שמביא אותו לשוב ולבקר בביתו הישן, ליד ירושלים.  הוא מספר על הביקור שלו בעין כרם.

"דפקנו בדלת. היה מאוחר, כמעט תשע. יצא איש זקן. אמרתי לו שבאנו לביקור בלי תיאום, אבל זה הבית שלי. אמרתי את שתי המילים האלה והסתובבתי. לא נכנסתי לבית. בגלל זה אני לא יכול לעצור את עצמי כשאני מדבר על עין כארם, עד עכשיו. [..] [אבל בסופו של דבר] הביקורים האלה מועילים לנו. אחרי חמישים שנה אנחנו אומרים, זה הבית שלי. [...]אני בעד שנמשיך לבקר למרות הקושי, ולמרות שאולי לא נעמוד בעומס הרגשי. הם [היהודים] חושבים שזאת אדמתם מזה אלפי שנים. אנחנו נדפוק בדלת ונכה בזיכרון שלהם ובתודעה שלהם [...] אנשים יצוצו מולם, מבין כותלי הבתים, מהגינות ומהגדרות, יאמרו להם שזו אדמתנו."

האם "אירחתם" פעם כזה "מבקר"? איזה מין מבקר הוא "מבקר" שאומר שבעצם, הבית הזה, הבית שהוא מבקר בו,  הוא שלו?  ואם הבית הוא שלו, אז מדוע הוא לא נכנס פנימה? למה הוא מסתובב והולך? הביקור הפרובוקטיבי של אסחאק אלח'טיב בעין כארם ממחיש דברים שכתב הפילוסוף ניטשה על מהותה של כתיבת ההיסטוריה.  באחת המסות שלו ("כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים") כתב ניטשה שברוב המקרים, החיים השוטפים והזורמים מחייבים אותנו למידה הגונה של שיכחה. אנחנו צריכים לשכוח הרבה מאד אירועים קשים ומצערים כדי שנוכל להמשיך לחיות.

אבל בכל זאת, בהמשך אותו מאמר עצמו, ניטשה מוסיף וכותב כי יש רגעים שבהם דווקא החיים עצמם דורשים מאיתנו לבטל את השיכחה, ולהתחיל לזכור. הרגעים האלה – שקשה מאד להגדיר אותם, ולהפריד אותם מן הרגעים האחרים, שבהם השיכחה מותרת ורצויה – תובעים מן ההיסטוריונים לעשות עבודה לא פשוטה: ההיסטוריונים צריכים לתבוע את ריעננו של הזיכרון, את כתיבתו מחדש.

הכתיבה ה"ביקורתית" של ההיסטוריה, טוען ניטשה, באה לבטל את הזיכרון שגדלנו עליו. הזיכרון החדש שלנו צריך להחליף את ההיסטוריה שהתרבות הגדולה שלנו כתבה. הוא צריך להנביט מתוכו זרעים של קולות, שהתרבות הגדולה שלנו רצתה לשכוח, אבל גילתה שהיא לא מסוגלת.  הזיכרון החדש תובע מאיתנו לחזור ולבחון את העבר ב"עין ביקורתית", וזה דבר שאנו עושים בגלל הרצון שלנו שלנו להמשיך לחיות, לא להרוג את עצמנו ולא להלקות את עצמנו.

ניטשה מודה שהכתיבה הביקורתית של ההיסטוריה היא מסוכנת. אנחנו נדרשים להתקרב עם סכין עד לשורשים העמוקים של עברנו, ואף להרשיע אותו, ולהרשיע את אבותינו בפשעים, בתשוקות ובטעויות.  במובן הזה אני מאמין שאסחאק אלח'טיב, אולי העד הכי עוין המופיע באסופה הזו, עומד למעשה לצידנו.

זוכרות ברשת