"1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה" מאת בני מוריס | מלחמת אין ברירה
מאת: תום שגב
30/06/2010

 

פליטים פלסטינים

הקוראים הישראלים שמתעניינים במלחמת העצמאות יכולים לבחור כיום בין שלושה ספרים עיקריים. ספרו של בני מוריס ראוי להעדפה, קודם כל מפני שהוא קצר בכ-450 עמודים מאוסף המחקרים שערך אלון קדיש ("מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט", הוצאת משרד הביטחון, 2004) ובכ-100 עמודים מספרו של יואב גלבר ("קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948", הוצאת דביר, 2004). מוריס הוא הכותב המרתק והמאתגר בין השלושה; הוא יודע לכתוב: ניסיונו לחבר היסטוריה פופולרית של מלחמת העצמאות ראוי לשבח וכעיתונאי לשעבר הוא יודע להתחשב במגבלות הסבלנות של קוראיו. הסיפור שהוא מגיש ערוך היטב, התרגום מאנגלית קולח, התמונה הכללית מצטיירת בבהירות. 
אך מוריס הוא עכשיו גם פרופסור להיסטוריה ולמרבה הצער גם הוא כמו עמיתיו כותב בעיקר על קבלת החלטות ותהליכים, צבאות ומהלכי קרב, ונוטה להתעלם מבני האדם העומדים מאחורי המסמכים. ספרו מוכיח על כן מה שמוכיחים ספריהם של עמיתיו: בדרך כלל לא כדאי להפקיר סיפור טוב בידי פרופסורים להיסטוריה. כמו כל דבר שמוריס כותב גם ספר זה הוא פוליטי מאוד, וגם מסיבה זו הוא ראוי לקריאה. בדומה לספרי עמיתיו מוכיח גם הוא שההיסטוריה שייכת למנצחים: יחסו של מוריס אל הטרגדיה של הפלסטינים מביש מבחינה אנושית ומוסרית.  

נפילת יפו | בני מוריס, מתוך "1948"
להבטיח את העורף 


התזה הבסיסית מופיעה במשפט הראשון: "מלחמת 1948 היתה תוצאה בלתי נמנעת כמעט של יותר מחצי-מאה שנות חיכוך וסכסוך בין ערבים ליהודים". ב-40 העמודים הבאים מוריס נוטל את קוראיו למסע בזק שראשיתו ב-1200 לפני הספירה וסופו בשלהי המנדט הבריטי, ומוביל למסקנה שרק אחד משני תנאים היה יכול, אולי, למנוע את המלחמה: או שהיהודים לא היו מתיישבים בארץ ולא משתלטים עליה, או שהערבים היו מסכימים לבואם ומקבלים את שלטונם. 
מוריס מתמקד בגורלם של הפלסטינים, ואכן זה הסיפור המרכזי. בדומה להיסטוריונים אחרים הוא מחלק את מלחמת העצמאות לשני שלבים עיקריים: מהחלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 ועד להכרזת העצמאות ב-15 במאי 1948; ומפלישת צבאות ערב עד הסכמי שביתת הנשק ב-1949. את השלב הראשון מוריס, כמו אחרים, מכנה משום מה "מלחמת אזרחים". זה מונח מופרך, מפני שגם בשלב הזה זו לא היתה מחלוקת פוליטית בין אזרחים במדינה אחת, כי אם עימות לאומי בין שני עמים. משום מה חשוב למוריס להוכיח שערביי הארץ לא היו עם, כי אם רק "עם". הוא מרבה לעשות שימוש במרכאות: המרד הערבי לא היה מרד כי אם "מרד", לערבים לא היתה תוכנית כי אם "תוכנית", הבטחה מפי ראש ממשלה ערבי היא רק "הבטחה"; ארץ ישראל היא ארץ ישראל, אך פלסטין כמובן רק "פלסטין" והצדק שביקשו תושביה הערבים לא היה צדק, כי אם רק "צדק". 
רוב ערביי הארץ, כ-400 אלף במספר, הוברחו וגורשו בשלב הראשון של המלחמה, כלומר לפני שצבאות ערב פלשו למדינת ישראל. לדברי מוריס, גירוש הערבים נועד להבטיח את העורף, לקראת פלישת צבאות ערב. הסבר זה בעייתי, ראשית מפני שלדברי מוריס עצמו דוד בן גוריון לא חשש כלל מפני ערביי ארץ ישראל, ובצדק: הם היו חסרי אונים, כמעט. בן גוריון חשש מפני פלישת צבאות ערב. יתר על כן, בן גוריון לא ידע בוודאות שצבאות ערב יפלשו לישראל ב-7 במאי 1948. עוד רשם ביומנו: "היילחמו הארצות השכנות?" בן גוריון לא יכול לדעת זאת בוודאות, מפני שלדברי מוריס הערבים עצמם היססו כמעט עד הרגע האחרון אם לפלוש לישראל או לא. כך או כך, מוריס קובע שתוכניות הפלישה של צבאות ערב לא הטילו שום תפקיד על ערביי ארץ ישראל. 
זה מחזיר את הדיון לשאלה מדוע הוברחו וגורשו 400 אלף ערבים, לפני שצבאות ערב ירו אף ירייה אחת לעבר צה"ל ועולה האפשרות שזה לא קרה מפני שהערבים תקפו את ישראל, כי אם להיפך: צבאות ערב תקפו את ישראל בין היתר מפני שהבריחה וגירשה 400 אלף פלסטינים. ספק אם יש מי שיודע בעניין זה יותר ממוריס. התזה העולה מספרו היא שכמעט הכל קרה בעצם כתוצאה מטעות: היהודים הגזימו בכוחם של הערבים וחששו מפני שואה שנייה. למעשה לא ידעו להעריך אל נכון את חולשתם וחששו מהם ללא הצדקה. על כן נראה שגם הבריחו וגירשו אותם ללא הצדקה. אך מוריס מבקש להצדיק את גירוש הערבים: הוא אומר שהם פתחו בהתקפה, אבל המידע הקונקרטי שהוא מביא על התנכלויותיהם לישובים היהודיים - אינו יכול להסביר גירוש בקנה מידה כה נרחב. 
מטבע הדברים עולה השאלה אם הערבים סולקו כדי להיפטר מהם. מוריס קובע שלפחות החל בדצמבר 1947, כלומר כמעט חצי שנה לפני פלישת צבאות ערב, כבר עמדו לפני היהודים בארץ ישראל שתי מטרות: להרחיב את השטח שנועד להקמת מדינה יהודית על פי החלטת האו"ם; ולהפחית את מספר הערבים שיתגוררו בשטח המדינה היהודית. וכך עשו. מבחינה היסטוריוגרפית די בכך, אך מוריס מכניס את קוראיו לוויכוח ישן על נושא שגם אותו הוא מכיר היטב: כיסופי התנועה הציונית לטרנספר את ערביי הארץ, או לפחות חלק מהם. 
רעיון זה מלווה את התנועה הציונית מאז ימי הרצל עצמו; הוא תפס מקום מרכזי במחשבתם של ראשי התנועה הציונית, לרבות חיים ויצמן ודוד בן גוריון. אך מוריס עושה מאמץ גדול לנתק את הברחת הערבים וגירושם מרעיון הטרנספר; במידה דומה של היגיון יכול היה לנתק את הקמת המדינה מהחזון הציוני. 
יתר הערבים גורשו בימי המלחמה ואחריה. מה שמוריס מספר על המצב בחזיתות אינו ממחיש את הצורך הצבאי לגרש את האוכלוסייה, מה גם שכבר בתוך שבועיים-שלושה כוחה הצבאי של ישראל עלה בהרבה על כוחם של צבאות ערב ושארית האוכלוסייה הערבית לא היוותה כל איום על המדינה. השאלה למה גורשו - נשארת בספר הזה ללא תשובה משביעת רצון. מוריס אומר שהם רצו להשליך את היהודים לים וקובע: "מגמת הגירוש הערבית הזינה בבירור את החשיבה הטרנספריסטית הציונית בשנות ה-30 וה-40". זו קביעה תמוהה, שהרי מוריס יוצא מגדרו כדי להוכיח את שוליותה של החשיבה הטרנספריסטית.

טיהורים ללא מרכאות

לפני כשש שנים אמר בני מוריס שישראל לא גירשה די ערבים. בראיון לארי שביט ב"הארץ" קבע שאילו היה דוד בן גוריון מבצע גירוש מלא ולא חלקי בלבד - הוא היה מייצב את מדינת ישראל לדורות. לימים עלול להתברר שזו היתה השגיאה הפטאלית שלו, הזהיר מוריס אז. בספרו הנוכחי אין הוא חוזר על דעה זו, אך את בן גוריון הוא מתאר כ"גנרליסימו" אובססיבי שאינו יודע תמיד מה נעשה סביבו. 
אדישותו של מוריס לסיפורם של האנשים העומדים מאחורי המסמכים שהוא מצטט מתגלה גם בהימנעות כמעט מוחלטת מתיאור סבלם של הפליטים. נראה כי לפחות חלקם חייבים לדעתו תודה על גירושם, ובהם תושבי לוד ורמלה: "אין ספק כי לאחר שנתנסו בקרבות, בטבח ובכיבוש הישראלי, ביקשו רבים מן התושבים בכל לבם לעזוב ולעבור לשטחים הנשלטים בידי ערבים", מוריס כותב. אובדן בתיהם לא היה נורא כל כך בשבילם, לדעתו: "הפלסטינים, עם כפרי ברובו, שהורגל בחיים תחת כיפת השמים, הפגינו חוסן", הוא מבקש להרגיע את קוראיו. גם ההחלטה שלא להתיר את שובם של הפליטים - מקובלת על מוריס, ובהערת שוליים הוא קובע כי רוב הפליטים אינם פליטים כלל, שהרי הורשו להישאר בארץ ישראל, בגדה וברצועת עזה. 
הוא מגלה הבנה ניכרת לשורה של מעשי זוועה שליוו את הגירושים. כמה פעולות שנועדו בין היתר לגרש תושבים - הוא מתאר כטיהורים, ללא מרכאות; זה מביך ואכן במקור האמריקאי של ספרו נוספו במקרה אחד מרכאות סביב הביטוי הזה. בתוך כך, הוא מקפיד שוב ושוב לומר שערבים, לרבות שבויים ואזרחים, גם נשים וילדים, "הוצאו להורג"; יהודים, לעומת זאת, "נרצחו" על פי רוב, כלשונו. האזרחים שנהרגו בידי ערבים בגוש עציון נרצחו ב"טבח", מוריס כותב. זה היה אחרי מה שקרה בדיר יאסין, אך את אירועי דיר יאסין עצמם הוא אינו מגדיר כטבח. גם אלה מתושבי הכפר שנורו אחרי הקרב - "הוצאו להורג", כלשונו. 
הוא מפנה את קוראיו להערת שוליים ובה הוא קובל על שהנציב העליון "נתפס להגזמות" בהבריקו לממונים עליו כי בדיר יאסין נשים וילדים הופשטו, הועמדו בשורה, צולמו ואחר כך נטבחו באש אוטומטית. מוריס מעיר בסרקזם: "דומה שהבריטים היו נכונים להאמין לכל דבר שסופר על האצ"ל והלח"י". למרבה הזוועה, מדינת ישראל מסתירה עד היום תצלומים שנעשו במהלך ההתקפה על דיר יאסין ומונעת את פרסומם. "הארץ" עתר בעניין זה לבג"ץ והמדינה הסבירה כי פרסום התצלומים האלה עלול לפגוע לא רק ביחסי החוץ של המדינה כי אם גם "בכבוד המת". לאחר שראו את התצלומים - החליטו שופטי בג"ץ שהמדינה צודקת. אשר על כן אולי מוטב היה להמתין מעט עם הניחוש שהנציב העליון "נתפס להגזמות".  

לא לשכוח את סדאם חוסיין

מוריס אינו היסטוריון צבאי; למרבה המזל, מותר לומר, שכן תיאורים מקצועיים של קרבות יכולים להיות מייגעים למדי, ולטשטש את מה שחשוב באמת. הוא מוביל את קוראיו בין השלבים העיקריים של המלחמה, דרך ההפוגה הראשונה והשנייה, "עשרת הימים", מבצעי "יואב", "חירם" "חורב" ועד להסכמי שביתת הנשק. הוא נוטה להתייחס אל מבצעים אלה במבחן התוצאה; חלק ניכר מפעולות צה"ל הוא מגדיר כהחמצות, ועל כישלון הניסיון לכבוש את ג'נין הוא כותב: "בג'נין נחל צה"ל מפלה מבישה". 
מקובל לומר שהישראלים ניצחו בהיותם "מעטים מול רבים" הודות לרוח הלחימה שלהם, התחושה שאין להם ארץ אחרת וזכר השואה. הניצחון עלה להם בקרוב ל-6,000 חללים, כמעט 1% מכל האוכלוסייה היהודית בארץ. מוריס אינו מתעלם מכל אלה, אך נוטה יותר להצביע על איכותו המקצועית של צה"ל - שהקדים להתארגן, לתכנן את מהלכי המלחמה ולהצטייד לקראתה, בין היתר בנשק וציוד מצ'כוסלובקיה. תבוסת הערבים אינה מצטיירת על כן כ"נס". 
מוריס מבקש לשכנע את קוראיו שהגורם העיקרי אשר הניע את הערבים לנסות ולזרוק את היהודים לים היה דתי ואנטישמי. אין זו בעיה ישראלית, לדעתו: מדובר במאבק גלובלי בין המזרח המוסלמי למערב. בתוך כך הוא מלקט בשקידה כל קריאה ערבית לג'יהאד נגד היהודים. לפחות במקרה אחד הוא מתאים לצרכיו את המקור שלו, באמצעות שלוש נקודות: המלך עבדול עזיז איבן סעוד אכן כתב לנשיא רוזוולט על העוינות הדתית השוררת בין יהודים לבין מוסלמים והזכיר את "התנהגותם הבוגדנית" של היהודים כלפי הנביא מוחמד, אך במקום שמוריס הציב שלוש נקודות הציע המלך להניח לנושא הדתי וקבע שגם בלעדיו - ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים. ואכן, הערבים לא נזקקו לקוראן כדי להתנגד לכוונת הציונים להשתלט על ארץ ישראל; גירוש הפלסטינים הוכיח להם שצדקו. 
על הערבים מוריס יודע בעיקר מה שקרא בדו"חות של שירות הידיעות של ההגנה. זה מקור מפוקפק, שהרי לדברי מוריס עצמו תפישות היסוד של היהודים בנוגע לכוחם של הפלסטינים ושל צבאות ערב היו מוטעות לחלוטין. העדפותיו בנוגע למקורות שהוא בוחר לצטט מוזרות לעתים. במקרה אחד הוא מצטט ידיעה, מתורגמת לאנגלית, שהופיעה בעיתון שווייצי בשפה הגרמנית ולפיה מאות יהודים נרצחו במצרים. לא ברור מדוע מוריס לא מצא לעניין זה מקור טוב יותר מה"נאציונל צייטונג" של באזל ובהערה הוא מציין כי כנראה שלא היו מאות הרוגים. 
כדי להסיר ספק מלב שהערבים באמת מנוולים הוא נסחף גם לצטט את האמנה הפלסטינית משנת 1964 ולא שוכח את סדאם חוסיין. שורה של ציטוטים מסוג זה מעלים על הדעת נזיפה שמוריס נתן לפלסטינים: אין להם היסטוריוגרפיה רצינית. 
הסיכום הוא זה: צה"ל ניצח כי היה חזק יותר מערביי ארץ ישראל ומצבאות ערב גם יחד, הוא ביצע יותר מעשי זוועה מהערבים, חלקם כדי לחולל את בריחת הערבים וגירושם, אך אל דאגה: "בסך הכל" נרצחו במלחמה כ-800 אזרחים ושבויים ערבים, כותב מוריס: פשעי המלחמה ביוגוסלוויה ובסודאן גרועים יותר.

1948: A History of the First Arab Israeli War / Benny Morris


נפילת יפו

אין ספק, ההתמוטטות המהירה של כפרי העורף של יפו אירעה במידה ניכרת בהשפעת כיבוש מנשיה בידי האצ"ל ונפילת רוחם של לוחמי יפו ותושביה, ואילו נפילת הכפרים הללו ערערה ביתר שאת את רוחם של התושבים שנותרו בעיר והאיצה את מנוסתם. השפעה דומה נודעה גם לאנדרלמוסיה שנשתררה בעיר ולמעשי הביזה שהתרחשו שם... 
פרשת כיבוש יפו הסתיימה ב-14 במאי כאשר לוחמי ה"הגנה", יחד עם יחידות סמליות של האצ"ל, נכנסו בשיירת כלי רכב לעיר שהתרוקנה כליל כמעט - נותרו בה רק כ-4,000 תושבים. בן גוריון ביקר שם כעבור ארבעה ימים ורשם ביומנו: "לא יכולתי להבין: איך תושבי יפו עזבו עיר זו?" הכניסה הלא-אלימה של ה"הגנה" ליפו באה לאחר שני ימי משא-ומתן בין מפקד חטיבת קרייתי מיכאל בן-גל לקומץ נכבדים יפואים. ה"הגנה" הבטיחה, כי "אין אנו מתכוונים לערוך משפטים צבאיים או לעשות שפטים במישהו". בהסכם הפורמלי, שנחתם ב-13 במאי, הבטיחו נכבדי יפו למסור נשק ולשמור על השקט, וה"הגנה" הבטיחה לנהוג לפי אמנת ז'נווה ולאפשר חזרת נשים וילדים וחזרת גברים אחרי בדיקה ביטחונית. 
אולם ישראל לא עמדה בהסכם ולא הרשתה את שובם של הפליטים - והעיר עצמה לא ידעה שקט. הסריקות שביצעה ה"הגנה" בקרב התושבים שנשארו לא הצטיינו בנועם, ורכוש רב הושחת ונבזז בידי חיילים ואזרחים תל אביבים. את שהתרחש במנשיה ב-18 במאי תיאר איש ה"הגנה" כך: "במקום מצאנו קהל רב של נשים, ילדים וגברים אשר שדדו מכל הבא ליד: כסאות, ארונות, ועוד רהיטים, כלי בית ומטבח, סדינים, כריות." יחידות ה"הגנה" ניסו לעצור את גל הבוזזים, ופה ושם ירו באוויר או חלקו מהלומות לעבריינים, אך בהצלחה חלקית. אכן, הלוחמים עצמם שלחו יד ברכוש ערבי כפי שדיווח אחד הפקידים כעבור שבוע: "ראיתי חיילים, אזרחים, שוטרים צבאיים, שוטרים גדודיים, כשהם בוזזים, שודדים, תוך פריצת דלתות וקירות." 
בימים הראשונים שלאחר ההשתלטות על העיר צצו בעיות חמורות אף יותר. נערה בת שתים-עשרה נאנסה בידי חיילים, והיו כמה ניסיונות אונס. בחוף יפו נמצאו גוויות חמישה-עשר ערבים, שככל הנראה הוצאו להורג בידי לוחמי ה"הגנה" או הש"י. המצב השתפר בהדרגה, אבל להצקות לערבים ולהשחתת רכוש ערבי הושם קץ רק באוגוסט. 

בני מוריס, מתוך "1948"

 


1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה. בני מוריס. תירגם מאנגלית: יעקב שרת. הוצאת עם עובד, 563 עמ', 118 שקלים 

 

קישור אל המקור: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1177968.html

זוכרות ברשת