משייח ג'ראח ועד טלביה - הנפקדת מרחוב מולכו שש
מאת: עקיבא אלדר
30/06/2010

קלודט חבש בחצר הבית שבו התגוררה, בשכונת טלביה בירושלים

כל השיחה עם קלודט חבש, במתחם נוטרדם, על קו התפר בירושלים, התנהלה באנגלית. רק את המספר שש - מספר הבית ברחוב שלמה מולכו, בפאתי שכונת טלביה, בואכה רחביה - אמרה בעברית: "שלמה מולכו שש". כך נחרטה במוחה כתובת בית ילדותה, שבו נולדה לפני 70 שנה. 
פועלים פלסטינים מבית ג'אלה משפצים עתה את בית האבן הישן. חבש ניאותה להצטלם על רקע הבניין בן שלוש הקומות, אך דחתה הזמנה לכוס תה של פאני רוזלאר, בת 90, שיצאה לקראתה. רוזלאר, מדריכת תיירים בדימוס, זכרה שחבש ביקרה בבית זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, יחד עם אביה שבא מירדן, והאב הזמין אותה לבקר בביתו בעמאן. חשוב לה שיידעו כי משפחתה רכשה את דירתה של משפחת איוב (שם נעוריה של חבש) בכסף מלא, מהדיירים היהודים שהתיישבו בו לאחר מלחמת השחרור ב-1948. 
חבש היא פלסטינית נוצרייה אדוקה. קירות משרדה של מנהלת הסניף הפלסטיני של ארגון הרווחה הקתולי "קריטאס" מעוטרים בתמונות משותפות עם אפיפיורים וחשמנים שביקרו בארץ הקודש. היא חברה בוועדה הנשיאותית של הרשות הפלסטינית לענייני העדות הנוצריות. חתנה, באסם חורי, היה שר הכלכלה בממשלת סלאם פיאד. היא משתתפת בפעולות של ארגון "רבנים לזכויות אדם" ותומכת בלהט בהסדר של שתי מדינות בגבולות 1967, שבירתן ירושלים (ללא חומה). 
חבש יודעת שחוק נכסי נפקדים אינו מותיר לה אף סיכוי לקבל בחזרה את הבית או לזכות בפיצוי. משפחתה לא ברחה ולא גורשה מהבית. מלחמת השחרור (הנכבה, בלשונה) תפסה אותם בבית החורף של המשפחה ביריחו. הוריה התיישבו בעמאן והיא נשלחה עם אחותה לבית הספר לבנות של הכנסייה בעיר העתיקה של ירושלים. ב-1961 נישאה לפלסטיני יליד טלביה והם קבעו את ביתם בשכונת שועפאת, אז במרכז הגדה המערבית. מלחמת ששת הימים מצאה את חבש באירופה. כששבה, דרך ירדן, הניח לה חייל ישראלי לחצות ברגל את מי הירדן ולהתאחד עם ילדיה שנותרו בבית בשועפאת. בסוף יוני 1967, ישראל סיפחה את השכונה לירושלים והפכה אותם שוב לירושלמים. 

סיור כתובות 

זיכרונות הילדות שלה בשכונת טלביה מעלים מחנק בגרונה, אבל אלמלא פרשת שייח ג'ראח, ספק אם היתה עושה משהו בעניין. בשכונת שייח ג'ראח במזרח העיר שוכנו, אחרי המלחמה ב-1948, פליטים פלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהם בישראל. לאחרונה קבע בית המשפט כי הבתים נרכשו על ידי יהודים בתקופת השלטון העותמני וכמה משפחות פלסטיניות כבר פונו מבתיהן (אחדות מהן הותירו בתים במערב העיר). 
לנוכח התקדים הזה, חבש מוכנה לפתוח מחדש את פצעי 1948 ולבחון ברצינות אפשרות לפנות לערכאות. גם אם יהיה בידה צו שיורה להחזיר למשפחתה את המפתחות, מבטיחה חבש, היא לא תעלה על דעתה לגרש את פאני רוזלאר הישישה מביתה. זה דבר שלא ייעשה, היא אומרת ומבקשת שהישראלים יחדלו לגרש את אחיה מבתיהם במזרח ירושלים ויכירו בזכויות של משפחות פלסטיניות שהותירו את רכושן בחלק המערבי של העיר. וכן, היא תומכת בפיצוי כספי ליהודי עיראק שברחו מארצם בשנות ה-40 וה-50. גם הם פליטים וגם להם יש זכויות קניין. 
את הפגישה עם חבש יזם אחד מהיועצים שפועל לצד מחלקת המשא ומתן של אש"ף, בראשות סאיב עריקאת. לפני כמה שבועות פירסם הצוות נייר עמדה על זכויות הקניין של הפלסטינים במערב ירושלים, תחת כותרת המסתיימת בשאלה רטורית: "'עיר מאוחדת', עם זכויות שוות לכל?" 
הנייר נכתב בעקבות סילוקן של המשפחות הפלסטיניות מבתיהן בשייח ג'ראח. עד אז, ההנהגה הפלסטינית ברמאללה (בניגוד לזו בעזה), דבקה בעיקרון שהנשיא ביל קלינטון הציג לפני ישראל והפלסטינים בעקבות פסגת קמפ דייוויד 2000: השכונות היהודיות במזרח ירושלים - לישראל, והשכונות הערביות - לפלסטינים. הדיון על נכסי הפלסטינים במערב ירושלים היה אמור להתקיים במסגרת המשא ומתן הכללי על הפיצויים לפליטים, כחלק מהסדר הקבע בין הישראלים לפלסטינים.
המסמך על הרכוש הפלסטיני במערב ירושלים מסתמך במידה רבה על מחקרו של ד"ר עדנאן עבד אל-ראזק, ערבי-ישראלי מטייבה, בוגר בית הספר התיכון "הכפר הירוק" והאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מספר שבזמן עבודתו במטה האו"ם בישראל בסוף שנות ה-90, פיקח על העתקתו למחשב של ארכיון ועדת הפיוס (ועדה שמינה האו"ם ב-1948, שהובילה להחלטה 194, הנוגעת לרכוש הפליטים). כך נחשף עבד אל-ראזק לאלפי מסמכים ומפות הקשורים לרכוש הפליטים. מאוחר יותר הוא עשה מחקר, שנמשך שלוש שנים, שעסק באיתור בתים פלסטיניים בתריסר שכונות במערב ירושלים, בהן טלביה, בקעה, קטמון, מוסררה והמושבה הגרמנית. ממצאיו מפורטים בספרו (שיצא לאור באחרונה בערבית), "הארכיטקטורה הערבית הפורחת בחלק המערבי של ירושלים הכבושה". 
הנתונים של אל-ראזק מבוססים על רישום הקרקעות הבריטי ובאופן חלקי על דיווחי ועדת הפיוס. לפי הסיכומים שלו, הרכוש הפלסטיני במערב העיר, בגבולות הסכם הפסקת האש בין ישראל לירדן בשנת 1949, הסתכם ב-5,500 דונם בקירוב, כשליש מכלל השטח. הרכוש היהודי הסתכם ב-4,900 דונם בקירוב - מעט יותר מ-30%. 15% מהאדמות היו שייכות לכנסיות והיתרה היתה בבעלות העירייה וכן כבישים ומסילות ברזל ומבני ציבור. הרכוש הפלסטיני אז כלל כ-2,700 בתים ובניינים בשטח כולל של יותר מ-900 אלף מטרים רבועים. 
ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל מכון "מקרו" למחקרים כלכליים, פיתח מודל לחישוב הפיצוי בעד הנכסים של פליטי 48', שמביא בחשבון את ההשקעה העצומה של ישראל בפיתוח הערים המעורבות. על פי המודל שלו, ערך הרכוש הפלסטיני במערב ירושלים נאמד בחצי מיליארד דולר. חלק ניכר מבתי המידות הפלסטיניים במערב העיר נמסרו לאישים שהשלטונות חפצו ביקרם, בהם פוליטיקאים, שופטים ופרופסורים. 

השכנים קיבלו פיצוי 

בראשית השבוע פירסם העיתון המזרח ירושלמי "אל-קודס" סקירה מקיפה על הספר. עבד אל-ראזק תולה את העניין הרב ברכוש הערבי במערב העיר בזחילת ההתנחלות היהודית למזרח העיר. הוא מעיד על לחץ ציבורי ופרטי גובר לפנות לערכאות הישראליות ולברר אפשרות לשחרר רכוש פלסטיני במערב העיר. לדבריו, בעלי הבתים הפלסטינים עוקבים אחרי סכומי הכסף הגדולים שמתגלגלים לכיסי "יורשיהם" היהודים ותוהים מדוע הם מנושלים מזכויותיהם לרכוש הזה. 
כך מצליח הימין הקיצוני, ששם לו מטרה למחוק מהתודעה היהודית את הקו הירוק בין השכונות הערביות ליהודיות במזרח ירושלים, להעלות לסדר היום את סוגיית הרכוש הפלסטיני במערב העיר. וזה לא הכל. בימים אלה מונחת לפני בית המשפט העליון עתירה של תושבי הגדה המערבית, שתוואי גדר ההפרדה "סיפח" את נכסיהם לירושלים ולחוק נכסי נפקדים. עד לא מכבר חל החוק, מ-1950, על נכסים במדינת ישראל שבעליהם שהו במדינת אויב ביום תחולתו. קלודט חבש, למשל, ששהתה ביריחו, אינה זכאית לפיצוי בעד ביתה, אך היו בעלי רכוש פלסטינים ששהו במדינות אחרות. משפחת סלאמה, שגרה בשכנות למשפחתה של חבש, שהתה בארצות הברית ביום הקובע והגיעה להסדר כספי עם המדינה. 
פרקליטם של העותרים, עורך הדין שלמה לקר, טוען, בהסתמך על חוות דעתם של שני יועצים משפטיים לממשלה לשעבר, מאיר שמגר ומני מזוז, כי סיפוח מזרח ירושלים אינו מתיר ליטול את רכושם של מי שגרים בשטחי הגדה. בינואר 2005 הזהיר מזוז את בנימין נתניהו, אז שר האוצר, כי להחלת חוק נכסי נפקדים על תושבי השטחים, שהם בעלי נכסים במזרח ירושלים, עלולות להיות השלכות בינלאומיות חמורות. מזוז כתב כי "האינטרס של מדינת ישראל הוא להימנע מפתיחת חזיתות חדשות בזירה הבינלאומית בכלל ובתחום המשפט הבינלאומי בפרט", וציין שגם גורמי הביטחון סבורים שהקמת הגדר אינה צריכה לשלול מפלסטינים שהחזיקו בנכסים במזרח ירושלים את הזכות להשתמש בהם. 
בהחלטת ביניים שניתנה בפברואר, קבע בג"ץ כי התנהגות המדינה ביחס לנכסיהם של תושבי השטחים במזרח ירושלים סותרת את עמדת היועץ, וביקש להציג לו עמדה מעודכנת. בימים אלה הודיעה הפרקליטות לבג"ץ, בשם היועץ יהודה וינשטיין, כי הוועדה לחוק נכסי נפקדים תדון בבקשת העותרים לשחרר את מלון "קליף" שבשכונת אבו דיס (מחוץ לגבולות היר ירושלים) ובעלי נכסים דומים מהחוק, "וזאת על בסיס עמדת המדינה והאפוטרופוס לנכסי נפקדים, לפיה נכסים אלה הנם אכן נכסי נפקדים". 
עו"ד לקר, המייצג את בעלי מלון "קליף" ש"סופח" לירושלים, כתב בתגובתו לבית המשפט כי וינשטיין נסוג מעמדת היועצים המשפטיים הקודמים ביחס לנכסים במזרח ירושלים השייכים לתושבי הגדה. "היכן האבחנה בין נפקדים תושבי מדינת אויב, אשר לשם ניכוס נכסיהם חוקק החוק בשנת 1950", תוהה לקר, "לבין ?נפקדי 67' המתגוררים זה עשרות שנים בשטחים שנכבשו על ידי ישראל?" 
"אני מוכנה לסלוח לכם, אך לעולם לא אשכח את שנות הסבל של ילדה בת שבע, שילד אחר ישן במיטתה ורוכב על אופניה", אמרה קלודט חבש בסיום השיחה, והוסיפה: "אני מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים ב-78% משטח פלסטין המנדטורית, אך איני מכירה בזכותה לזרוק פלסטינים מביתם בירושלים המזרחית ולהכניס לשם יהודים". 

בין מזרח למערב

• ערב מלחמת 1948 מנתה אוכלוסיית ירושלים כ-99 אלף יהודים וכ-65 אלף ערבים 
• בזמן המלחמה עזבו או גורשו כ-20 אלף ערבים משכונות במערב ירושלים, שנותרו בשטח ישראל 
• באותה העת, כ-4,000 יהודים עזבו או גורשו מבתיהם ברובע היהודי ובשכונות אחרות במזרח העיר שכבש צבא ירדן 
• לפי אחת ההערכות, הערבים השאירו במערב ירושלים כ-2,700 יחידות דיור וכשליש מהאדמות בחלק זה של העיר 
• רוב נכסי הערבים הופקעו במערב העיר, לפי חוק "נכסי נפקדים", הוחכרו עם השנים ונמכרו ליהודים; חלקם נהרסו. מעטים מהתושבים לשעבר קיבלו תמורה כספית לנכסיהם 
• נכסי היהודים, בעיקר ברובע היהודי, נמסרו לשימוש ערבים; חלקם, בהם בתי כנסת, נהרסו 
• אחרי מלחמת ששת הימים הוחזרו רבים מנכסי היהודים לבעליהם, כולל הרובע היהודי, ועל אחרים מתנהלים דיונים משפטיים עד היום. גם הופקעו אדמות ערבים להקמת שכונות יהודיות חדשות.

זוכרות ברשת