עד מתי
מאת: יובל אילון
31/01/2010

מי שמאמין בשוויון פוליטי ואזרחי חייב לתמוך באחת מהשתיים - במדינה דמוקרטית אחת או בהקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא לצד מדינת ישראל. כך ניסח אלכסנדר יעקובסון ("מדינה דו-לאומית? כאן?", "הארץ", 29.1) את ההסכמה בין השמאל הרדיקלי לשאר המחנה הדמוקרטי. 
כך עוקף יעקובסון את שאלת הלאומיות, וטוב הוא עושה. לדעתי ברור, שבמקרה שיתברר שמדינה פלסטינית לא תקום - המחויבות הדמוקרטית צריכה לגרום גם לציונים לתמוך בכינונה של דמוקרטיה אחת. לעומת זאת, אם ברור שאי אפשר לקיים דמוקרטיה במדינה אחת, גם אנטי-ציונים צריכים לתמוך בשתי מדינות, למרות סלידתם מלאומיות. 
הבחירה בין מדינה אחת, דו-לאומית, בארץ ישראל ובין שתי מדינות אינה בחירה בין שני מוצרים שנמצאים על המדף. למרבה הצער, המדף ריק: לא תיכון דמוקרטיה בין הים לירדן בקרוב, וגם מדינה פלסטינית לא תקום. אז במה תומכים? מירון בנבנשתי ("כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית", מוסף "הארץ", 22.1) סבור כי "מאחר שחלוקת הארץ לשתי מדינות בנות קיימא אינה אפשרית עוד, מי שמאמין בשוויון מוכרח לתמוך במדינה דו-לאומית דמוקרטית". לעומתו סבור יעקובסון, ש"בדיוק ההיפך הוא הנכון: מאחר שברור כי המדינה שבנבנשתי מציע להקים במקום ישראל לא תהיה דמוקרטיה דו-לאומית - מי שמאמין בשוויון... מוכרח לדבוק בעיקרון שתי מדינות לשני עמים". 
המחויבות לשוויון כופה עלינו בתנאים הקיימים להשיב לשאלה עובדתית: איזו אפשרות סביר יותר שתתממש - חלוקת הארץ, או דמוקרטיה דו-לאומית? אם הסיכוי לדמוקרטיה דו-לאומית גבוה יותר, זהו הפתרון הרצוי. אם הסיכוי לחלוקת הארץ גבוה יותר - בכך יש לתמוך. האתגר שניצב בפני תומכי חלוקת הארץ - מי שמצדיקים משטר כיבוש לא דמוקרטי בהווה בשם חלוקת הארץ בעתיד - הוא להראות שהפתרון המועדף עליהם הוא הפתרון הסביר יותר, או למצער פתרון סביר מספיק. הבעיה היא שקשה להאמין בכך. וכי מישהו באמת מאמין שתקום מדינה פלסטינית בת-קיימא בימינו? מתי? היכן? כיצד? מי יקים אותה? 
לפחות מאז עלייתו של אהוד ברק לשלטון, ב-1999, תשובתו של המחנה הציוני-הדמוקרטי לשאלות הללו מביכה: לא צריך לקדם או להבטיח את הקמת המדינה הפלסטינית. די לקיים את החובה הדתית לדבוק בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. כך, אפילו מי שיודע שגם בעוד 42 שנה לא תקום מדינה פלסטינית אינו מתרגש. יעקובסון כתב, כי "גם מי שאין לו עניין בלאומיות יהודית ובלאומיות כלשהי, צריך לדעת... שבתנאי הזמן והמקום, המשך קיומה של מדינת ישראל - על חסרונותיה הרבים ועל יתרונותיה העצומים - הוא הדרך להבטיח מקסימום של חירות ושוויון ומקסימום רווחה למקסימום בני אדם". קרי, כל עוד "נדבק" בעקרון שתי המדינות, המשטר הקיים יתקיים לנצח. 
ואולם, אי אפשר לחמוק בכזאת קלות מהשאלה שהמחויבות לשוויון פוליטי מעלה: עד מתי? מי שמקבל את עקרון השוויון, וכן את ההנחה האמפירית שחלוקת הארץ תיתכן, מסתכן בכך שהתמיכה בחלוקה תיהפך לתמיכה דה-פקטו במשטר אפרטהייד. לכן, על מי שתומך בפתרון של שתי מדינות להגדיר, לפחות בקירוב, מתי יודה שטעה ודרך חלוקת הארץ כשלה. במלים אחרות, כמה זמן צריך עוד לעבור, כמה עובדות בשטח צריכות עוד להיקבע (על ידי אנשים ש"דבקים" בעקרון שתי המדינות), עד שיכירו בכך שמדינה פלסטינית לא תקום? השאלה אינה רטורית. אחרי 42 שנה הגיע הזמן שהתומכים בחלוקת הארץ ינסו להשיב עליה במקום להסתתר מאחורי סיסמאות. 


ד"ר אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה

זוכרות ברשת