כפר שיש לו עם
מאת: אסתר זנדברג
30/11/2004

יעקוב עודה מצביע על קבוצת בתי האבן שבגרעין הכפר הערבי הנטוש ליפתא במבואות המערביים של ירושלים ואומר שכאן, במקום שבו נולד לפני 64 שנים ובו גר עם משפחתו עד 1948, היה רוצה לבנות את ביתו. עודה, שמתגורר כעת בשכונת שייח ג'ראח במזרח העיר, מחזיק בידו את תוכנית הבנייה מס' 6036 לכפר ליפתא שיזם מינהל מקרקעי ישראל, המופקדת כעת בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ומוחה על מה שהוא מכנה - החירות שנטל לעצמו המינהל לנצל מאות דונמים מאדמת הכפר כדי להקים עליהם בתי מגורים חדשים, לשפץ, לבנות מחדש ולהרוס מבנים מקוריים קיימים, לבנות מרכז מסחרי, בית כנסת, מוזיאון, דרכים ושטחים ציבוריים. 
וכל זאת, ממשיך עודה, בלי להתייעץ עמו ועם צאצאים אחרים של תושבי הכפר, הבעלים החוקיים של הקרקע, כהגדרתו, ונגד רצונם. את מחאתו זו צירף להתנגדות לתוכנית שהגיש לאחרונה לוועדה המחוזית. בהתנגדותו טוען עודה, בין היתר, ש"ראוי כי שטחים במתחם שיועדו למגורים יתוכננו באופן שיתאים למגורי תושבי ליפתא המקוריים וצאצאיהם, שרכושם נלקח מהם על לא עוול בכפם - דבר אשר יאפשר רכישתו או החזרתו לידיהם ויהיה משום עשיית צדק כלפי המקום ותושביו, ולא רק שטח לבעלי הון ואמצעים שמעולם לא היה להם קשר או זיקה כלשהי למקום". 

עצי זית שלא כוסו ביערות קק"ל

 כפר ליפתא, הנמצא בעמק שבתחתית שכונת רוממה הירושלמית, נראה היטב ממעלה הדרך לירושלים והוא אתר טיולים המושך ישראלים רבים. זהו מקום ציורי שקפא בזמן, מוגן על ידי תוואי שטח קשים ונראה כאיור מספר מסעות קולוניאלי או כגן עדן אבוד ששורה עליו שלוות עולמים. אולם השלווה היא רק מראית עין. שרידי הכפר אוצרים בתוכם את כל מרכיבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני - בעיית הפליטים, זכות השיבה, הזיכרון והזהות הלאומית - שעלו על פני השטח ביתר שאת עם הכנת תוכנית הבנייה. התוכנית מעוררת התנגדויות שהוגשו לוועדה המחוזית על ידי גורמים שונים, ישראליים ופלשתיניים, על רקע אדריכלי, תרבותי, נוהלי ואחר.
במאות השנים האחרונות התגוררו בליפתא תושבים ערבים שהיו לפליטים אחרי הקמת מדינת ישראל. צאצאיהם, שעודה מעריך את מספרם ב-30 אלף, פזורים בשכונות במזרח ירושלים, בגדה המערבית ובמדינות אחרות ברחבי העולם. רוב בתי הכפר נהרסו במלחמת העצמאות, ורבים אחרים אחרי הקמת המדינה. בית הוריו של עודה, שנהרס ב-1948, ניצב כדבריו ברחוב המעיין בכפר, שייהפך לרחוב המסחרי והתיירותי הראשי בליפתא החדשה. בית סבו נהרס לפני עשר שנים. בתים רבים אחרים עברו תהליך טבעי או מכוון של בליה והתפוררות.
אולם ליפתא, בניגוד למאות כפרים פלשתיניים אחרים בישראל, לא נהרס כליל. מבנהו נותר כמעט בשלמותו ובגרעינו נותרו 55 בתי אבן מקוריים שעומדים על תלם, מעיין שופע מים ובריכת אגירה ומסביבם טרסות חקלאיות, צמחייה של עצי זית ושיחי צבר שלא כוסו ביערות הקרן הקיימת, ונוף שאי אפשר להתפעל ממנו בלי לעבור על כללי התקינות הפוליטית. הכפר לא אוכלס מחדש - רוב הבתים נטושים או משמשים מקום מפלט לתמהונים ואנשי שוליים - ו"נהפך בעל כורחו למוזיאון ייחודי של תרבות בנייה ההולכת ונכחדת", כפי שכותב היסטוריון האדריכלות דוד קרויאנקר.
בסיור בחברתו בליפתא בשבוע שעבר אמר עודה שאם דרישתו לבנות בית לא תיענה, הוא מבקש להשאיר את הכפר כפי שהוא ולהכריז עליו כשמורת טבע ותרבות, זכר לחיים הפלשתיניים במקום. כמו כן הוא מבקש לשמר את המסגד ואת בית הקברות שבו טמונים בני משפחתו. אולם כפי שהתברר לו מעיון בתוכנית, לא זו בלבד שהכפר ישנה לחלוטין את אופיו, אלא המקום שבו נמצא המסגד מיועד בתוכנית לאזור מסחר ומגורים, ובית הקברות כלל לא סומן בה. בהתנגדותו לתוכנית כותב עודה כי היה ראוי שיישמרו "כראוי למדינה מתוקנת המכבדת או אמורה לכבד את עצמה, את תושביה ואזרחיה, אף על פי שאינם נמנים עם הרוב בה". 
הסוגיה של "הזכות לזיכרון" של מי שאינם נמנים עם הרוב עומדת גם במרכז ההתנגדויות לתוכנית ליפתא שהגישו לוועדה המחוזית עמותת "זוכרות" ועמותת "במקום", שעוסקות בסוגיות עקרוניות של עיצוב הזיכרון הלאומי באמצעות התכנון. עמותת "במקום" מציינת כי "הזכות לזיכרון" נתפשת על ידי המערכות השלטוניות, התכנוניות וגם התרבותיות בישראל כזכותו הבלעדית של הלאום היהודי. כך, לדוגמה, בהנחיות התכנון לליפתא שפורסמו בחוברת מיוחדת, אין כל זכר לעובדה שזהו כפר פלשתיני, והזיכרון ההיסטורי של הכפר נקשר בחוברת באופן בלעדי לעבר היהודי הקדום, ל"רבדים ההיסטוריים המזוהים עם מי נפתוח המקראית".
דו"ח ועדת אור, שחקרה את הגורמים לאירועי אוקטובר 2000, וקטעים ממסקנותיה מצוטטים בהתנגדות שהגישה עמותת "במקום", קובעת כי "תפקידה של המדינה אינו מצטמצם לעניינים חומרים בלבד. על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות
ומכובד". אולם למסקנות הוועדה ולהלכי רוח דומים בציבור הפלשתיני והיהודי כאחד אין ביטוי בתוכנית, אף על פי שמטרותיה המוצהרות הן שימור ושיקום של תרבות וזהות.
עקרונות התוכנית כוללים הנחיות מפורטות לשמירה על המרקם הקיים של הכפר ועל אופי הבנייה, לשימוש במוטיווים אדריכליים וחומרי בנייה מקומיים, ומצוין אפילו שהטרסות ייבנו באבן עם "פאטינה", שנראית ישנה ואותנטית. אולם זהו שימור פיסי, ארכיטקטוני ואסתטי בלבד, לשימושם של חובבי אקזוטיקה אוריינטלית, והתוכנית "אינה מציעה פתרון הולם לשילוב מרכיבי הזיכרון מההיסטוריה הפלשתינית, שנמחקו ממנה בפועל כמעט כליל", כפי שמציינת מתכננת הערים נילי ברוך מעמותת "במקום".


מוקד לפיוס במקום מוקד של קונפליקט

אולי בזכות העובדה שקפא בזמן, כפר ליפתא נהפך בעיני ישראלים רבים, ערבים ויהודים כאחד, לאנדרטה לא רשמית לפרק מכריע בהיסטוריה של שני העמים, מלחמת העצמאות והנכבה הפלשתינית. עמותת "זוכרות" רואה בעצם ההשתמרות של הכפר מעין זיקה של כבוד כלפי תושבי ליפתא הפלשתינאים, גם אם זוהי זיקה לא מודעת, כדבריה. בהתנגדותה לתוכנית הבנייה היא מביעה את החשש כי התוכנית "תמחק את משמעות הכפר כאתר זיכרון חשוב לפליטיו". 
"זוכרות" מדגישה כי אף על פי שהתוכנית "מבקשת להתהדר באיצטלת השימור המקצועי", זו למעשה תוכנית בעלת משמעות פוליטית - "של המשך ההשתלטות של מדינת ישראל על המרחב הערבי של הארץ". אכלוסם של יישובים פלשתיניים שננטשו ב-1948 בתושבים יהודים אינו חדשה טרייה. עם זאת, ליפתא הוא המקרה היחיד בישראל שבו יאוכלס יישוב פלשתיני על ידי אוכלוסייה יהודית אחרי שנשאר בהריסותיו במשך 56 השנים האחרונות, כפי שמציינת בהתנגדותה עמותת "במקום".
עמותת "זוכרות", המתנגדת עקרונית לכל בנייה בליפתא, מאמינה שאכלוסו על ידי יהודים יחריף את הקשיים העתידיים לפתרון בעיית הפליטים הפלשתינאים. "במקום" לא מתנגדת לבנייה ולא מתייחסת לצורך העניין לסוגיית הפליטים או הבעלות המשפטית על הקרקעות. אולם כדבריה, "התכנון מחויב להתייחס למאפייני הקהילה שחייתה במקום במשך מאות שנים". העמותה דורשת לבחון מחדש את תכניה של התוכנית, ותובעת בין היתר לערוך תסקיר היסטורי מפורט של ליפתא שיכלול גם את עדויות התושבים. 
העדרו של סקר כזה בתוכנית הנוכחית מסביר אולי את טענתם של האדריכל גבריאל קרטס ממשרד גרואג-קרטס השותף להכנתה ושל זאב טמקין מחברת ת-י-ק פרויקטים המנהלת את הפרויקט, כי לא מצאו בשטח את המסגד ואת בית הקברות. הן עמותת "זוכרות" והן עמותת "במקום", בהדגשים שונים, רואות בשימור המסגד ובית הקברות, ובשימור הזיכרון הפלשתיני בליפתא בכלל, מוקד לפיוס בין העמים במקום מוקד של קונפליקט סמוי הרוחש מתחת לפני השטח.
ברוח הזאת, תוכנית הבנייה שמתגלגלת מ-1996 מעוררת תמיהות על הסיבות להכנתה מלכתחילה. במקום כה טעון וסמלי מבחינה פוליטית, בתוואי שטח קשים לבנייה מודרנית, באתר שבו פיתוח תשתיות כבישים, מים או ביוב כרוך במאמצים טכנולוגיים כבירים והשקעות כספיות גבוהות, בנוף שכל התערבות בו עלולה להיות בכייה לדורות, ועל קרקע שאין עליה לחצי נדל"ן שהיו יכולים אולי להיות תירוץ נוח - התוכנית נראית מנוגדת לכל שכל ישר, מזיקה לאינטרסים של כל הצדדים משני צדי הסכסוך, וחשודה בניסיון להעלים עדויות לקיומו של עם ב"ארץ ללא עם". 

זוכרות ברשת