זכות השיבה ל"סינימה סיטי"
מאת: אביב לביא
30/09/2004

פעם בשנה מופיעה באשקלון קבוצה של ערבים שבאים לביקור מולדת. אלה הם עקורי מג'דל, העיירה הגדולה ובה כ-12 אלף תושבים, שעמדה עד 1950 במקום שהיום הוא עיר יהודית לכל דבר. העקורים הולכים לבית הקברות להתייחד עם יקיריהם, עורכים פיקניק וחוזרים הביתה, ללוד. בביקור האחרון כללה המשלחת שני אוטובוסים: אחד לעקורים, שני לקבוצה של כמה עשרות יהודים, חברי עמותת "זוכרות", שבאו כדי להזדהות וללמוד היסטוריה מפי האנשים שחוו אותה על בשרם.
אלא שאנשי "זוכרות" אינם מסתפקים בפיקניקים ובסיפורי מורשת. מבעוד מועד הוכנו כמה שלטים, שנשלפו כשהמשלחת הגיעה למה שפעם היה מסגד והיום משמש אכסניה למזללת המבורגרים ולמוזיאון העיר אשקלון. בנקודה קרובה הוצב שלט שבו נכתב, בעברית ובערבית - "רחבת איסוף ערביי מג'דל וגירושם לעזה". בפינת הרחובות הרצל ואלי כהן הצמידו אל השלטים תוספת שהעידה כי ממש כאן, במקום שבו נפגשים אבי הציונות והמרגל מדמשק, הצטלבו פעם רחובות "א-סוק" (השוק) ו"אל-אוסתאז" (המורה), שהיו הרחובות הראשיים של מג'דל.
זה, כמובן, לא עבר בשקט. כמה מתושבי אשקלון הגיבו בנאצות ובגידופים. אחד מהם, משה כהן, החליט לעשות מעשה. דקות ספורות לאחר שהשלט נתלה הוא תלש אותו בכוח. שאדיה חיג'אזי, אחת העקורות, בשמלה פרחונית בעלת נופך חגיגי, דלקה אחריו. הם החליפו קללות, אפילו דחיפות. "זה מפריע לך?" היא זעקה, כשהיא מרימה את השלט שהשליך על המדרכה. "זה מפריע לך? הבית שלי היה כאן, אבא שלי גר כאן, איפה שהמסגד". כהן, שב-1951 היה בן שלוש ועלה עם הוריו מעיראק, וממשלת בן גוריון שיכנה את משפחתו בבית נטוש של פליטים, השיב מנהמת לבו: "גם הבית שלי כאן".
סופו של הסכסוך הערבי-יהודי בזעיר אנפין היה, למרבה ההפתעה, מפויס למדי: כהן הסכים להחזיר את השלט, לפחות לזמן מה, הציע לחיג'אזי הנסערת מים וכשנשאל מדוע חזר בו השיב "שתהיה מרוצה". הקהל התפזר בשקט, אבל השלט לא שרד לאורך זמן. עשרות שלטים כאלה הציבו אנשי "זוכרות" ברחבי הארץ בשנתיים האחרונות, אף לא אחד מהם האריך ימים.



רוח רפאים שעולה לפתע באוב

 
איתן ברונשטיין מתעקש לזכור ולהזכיר. ברונשטיין, תושב הרצליה בן 44, מנהל מחלקת הנוער בבית הספר לשלום בנווה שלום, הוא המייסד, ההוגה והרוח החיה מאחורי עמותת "זוכרות", שלמרות שמה רוב פעיליה דווקא גברים. השם הוא בלשון נקבה, הם מסבירים, "כדי לקדם זיכרון אחר תחת הזיכרון הציוני ההגמוני, שהוא זיכרון אלים, גברי במידה רבה. הזיכרון האחר אמור לחתור לפיוס, לחמול על הצד הפלסטיני, שגם בו בדרך כלל גברים הם שמעצבים את הזיכרון השולט".
ספק אם האריזה הנשית הופכת את הסחורה שמציעה "זוכרות" קלה יותר לעיכול בשביל רובם המכריע של יהודי ישראל. כפי ששרידי החיים הפלסטיניים קבורים מתחת לערים ויישובים יהודיים, כשברוב המקרים רק חורבות, שרידי טראסות וריכוזים של סברס רומזים על מה שהיה כאן פעם, כך גם הנכבה הפלסטינית טמונה עמוק בתודעה הישראלית מתחת לשכבות עבות של הדחקה והשתקה. פני האדמה מהווים תמונת ראי של הלך הרוח. כשמישהו בא עם שלט ומנסה לשנות את פני השטח, כתב פעם ברונשטיין במאמר, הוא משול לרוח רפאים שעולה לפתע באוב.
ברונשטיין וחבריו ב"זוכרות" טוענים שאין לנו ברירה, וצריך להתגבר על הפחד: בלי לנקות את מורסות העבר, הם משוכנעים, אין סיכוי שנוכל לבנות בסיס לעתיד טוב יותר. באתר של העמותה הגישה הזאת מקבלת ביטוי שיהודים מעטים מאוד יוכלו לבלוע. באתר, שהלוגו שלו הוא חור המנעול (שלכאורה מוכן ומזומן לקלוט לתוכו את המפתח, סמל השיבה הפלסטינית), מופיעה מפה של יותר מ-400 היישובים הפלסטיניים שנמחקו מאדמת ישראל, כשביניהם פזורות נקודות יישוב יהודיות. במקרא למפה הן מסווגות "התנחלויות ציוניות שקמו עד 1948" ו"התנחלויות ציוניות שקמו אחרי 1948".
המינוחים הללו כבר העלו את חמתו של יואב קרן, כותב בעמוד הדעות של "מעריב", שתחת הכותרת "תועמלני החמאס בתוכנו" הישווה את עולם המושגים של "זוכרות" לזה של חברי הארגון הפלסטיני, שפירסמו אחרי אחד ממטחי הקסאם כרוז שבו דיווחו על הפגיעות המוצלחות ב"התנחלות שדרות". אנשי "זוכרות" מתקוממים על ההשוואה; הם מתנגדים לכל סוג של אלימות.


ב-48' היה כיבוש


לא מכבר הוזמנו חברי "זוכרות" לאירוע זיכרון ב"מרג' אבן-עאמר" (עמק יזרעאל); בוויכוח שהתעורר אחר כך באתר Ynet הציג ברונשטיין את עצמו כמי שמתגורר "במקום שהיה פעם איג'ליל" (כפר פלסטיני בין צומת גלילות להרצליה), ואילו חברו לעמותה, אנדי יחזקאל, חתם על המסר שלו "אל-חירייה (דרום רמת גן)". איתן רייך, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת תל אביב וחבר בעמותה, אומר ש"נכון, יש כאן קצת ניסיון לעשות פרובוקציה", אבל ברונשטיין לא לגמרי מסכים: "אחד ההישגים של השמאל זה שהוא הצליח להפוך את המלה התנחלות לקללה. אני מחקתי את הקו הירוק, משום שהעניין האמיתי בינינו לבין הפלסטינים הוא הנכבה. ב-48' היה כיבוש, ואי אפשר למחוק את העובדה הזאת".
"במידה מסוימת אני מסתכל היום אחרת על הארץ הזאת", אומר ברונשטיין. "כל יום כשאני נוסע לעבודה על כביש החוף אני מרגיש שאני עובר ליד איג'ליל". רייך: "אתה פשוט מתחיל לראות את הארץ ביותר מרובד אחד. אני כבר לא עיוור לחורבות שנמצאות בצידי הדרכים. ליד כביש החוף באזור נתניה יש בתים נטושים של ערבים עם כתובות של נחמן מאומן. פעם זה היה שקוף בשבילי, היום כבר לא".
אצל ברונשטיין זה התחיל באחד משיטוטיו באינטרנט. הוא נולד בארגנטינה ובגיל חמש עלה עם הוריו כדי להשתקע בקיבוץ בחן, לא רחוק מהקו הירוק. "כשהייתי ילד, המקום האהוב עלי ביותר היה מבצר קאקון, שנמצא שלושה קילומטר מהקיבוץ. זה מבנה אבן יפהפה בראש גבעה, שמוקפת צמחייה, עצי פרי וקקטוסים. היינו נוסעים לשם באופניים או על טרקטורים, אוכלים סברס, לקחנו בזים מהקינים וגידלנו אותם, כל מה שילדים בקיבוץ עושים. יש לי משם המון זיכרונות נפלאים".
איך זה קשור לעניין? ככל הידוע לי אלה שרידים של מבצר צלבני.
"נו, אז זה גם מה שאני ידעתי. בשלב מסוים הייתי רכז חברת הילדים בקיבוץ. פעם החלטנו לעשות פעולה גדולה בחנוכה. לקחנו את כל הקיבוץ לקאקון, תהלוכה רגלית עם נרות בשקיות חול, הפקנו אירוע מדהים עם כתובות אש. כל כתובת התייחסה לאיזה ערך הומניסטי נשגב - בעד המאבק של השחורים בדרום אפריקה, בעד שוויון וצדק, וכן הלאה. שום דבר לא התייחס להיסטוריה של המקום. לפני ארבע שנים בערך שוטטתי ברשת, חיפשתי נתונים היסטוריים ונתקלתי במפה של אזור טול כרם. פתאום אני רואה שם את השם קאקון.
"אמרתי לעצמי, מה זה עושה כאן? הרגשתי שלוקחים משהו ששייך לי. הקלקתי על הנקודה, ולתדהמתי גיליתי שבמקום היה עד 48' כפר פלשתיני גדול, יותר מ-2,000 תושבים, עם שוק גדול. המבנה על הגבעה היה מסגד, שנבנה כמו בהרבה מקומות אחרים על שרידיו של מבצר צלבני. בבת אחת השתנתה ההסתכלות שלי על הילדות שלי. הבנתי איך כולנו חיים בהכחשה ואי ידיעה, והתמלאתי מבוכה כשנזכרתי באירוע ההוא של חנוכה. בשבילי 'זוכרות' זה הקליק בעכבר על קאקון".
ברונשטיין עזב את הקיבוץ לפני 17 שנה. אחר כך היה מדריך בנוער רצ, אבל נפרד בטריקת דלת בגלל חילוקי דעות פוליטיים: הוא סירב לשרת בלבנון ומסיבה דומה ישב בכלא כבר באינתיפאדה הראשונה. לצד עבודתו בנוה שלום הוא שוקד עכשיו על דוקטורט בבר אילן על עניין שקרוב ללבו - "הבניית נוף לצרכים פוליטיים".
הרצון לתת לרעיונותיו ביטוי מעשי הבשיל לאחר שסייר בפארק קנדה, ליד מקום עבודתו. את הפארק הקימה הקרן הקיימת במימון תורמים מקנדה, על אדמותיהם של ארבעה כפרים פלסטיניים - יאלו, עמואס, בית נובה ולטרון - שנמחקו מיד אחרי מלחמת ששת הימים על אף שתושביהם לא גילו התנגדות צבאית, כחלק מהאסטרטגיה הישראלית להרחבת פרוזדור ירושלים. ברונשטיין הצטרף לסיור מודרך של החברה להגנת הטבע ונדהם לגלות שההיסטוריה הקרובה הזאת נפקדת מהסבריה של המדריכה. אף מלה על הכפרים הפלסטיניים לא נזכרת גם בשילוט המפוזר בפארק, שמעלה על נס את התקופות שבהן ישבו במקום יהודים, הלניסטים, רומאים וביזנטים. כמה מאות שנים של נוכחות ערבית נמחקו כלא היו. "אמרתי לעצמי שצריך לבוא ולשים שלטים", הוא נזכר. "ואז חשבתי - למה רק פה? צריך לעשות את זה בכל הארץ".


"לכל כפר יש שם"


בעניין השילוט בפארק קנדה, אגב, התנהלה בשנתיים האחרונות חליפת מכתבים ערה בין "זוכרות" לבין הנהלת הקרן הקיימת לישראל (קק"ל). בסופו הודיעה קק"ל כי היא מסרבת להציב שילוט המתייחס לפרק הערבי בתולדות המקום, בטענה המגוחכת ש"קק"ל לא עוסקת בעניינים פוליטיים". ב"זוכרות" עמלים עכשיו על חיבור עתירה לבג"ץ בעניין.
ברונשטיין החליט לשתף ברעיון השילוט את חברי הקיבוצים, וכתבה על כך התפרסמה בעיתון "הקיבוץ" תחת הכותרות "יד ושם" ו"לכל כפר יש שם". חברי קיבוצים שונים נשאלו לדעתם על היוזמה. אסתר סלמוביץ', שהיתה ח"כית ב"צומת" של רפאל איתן וחברת מושב בן עמי (מקודם אום אל-פרג'), השיבה ש"צריך שיהיה כתוב על שלט הזיכרון שהתושבים שיתפו פעולה עם הכנופיות, שרצו להעיף מפה את היהודים שנעקרו מבתיהם באירופה וחזרו למולדת אבותיהם. ושיצוין כי העקירה היתה בשל מלחמת קיום ורוב התושבים עזבו את הכפר מרצונם".
ברונשטיין לא מופתע מהצעתה: "כן, היו אנשים שהתנגדו לכיבוש הציוני, אין ספק, והיו גם כאלה שרצחו יהודים. אבל לסיפור הזה יש שני צדדים, ואצלנו אוהבים לראות רק את הצד שלנו ולהמחיש באמצעות השילוט את שליטתנו על הארץ".
ברונשטיין כבר מזמן לא לבד. ב"זוכרות" קרוב למאה חברים - רובם צעירים שאינם נמנים עם השמות הצפויים של השמאל הוותיק - ורשימת התפוצה של הדואר האלקטרוני שלה מונה יותר מאלף מכותבים. בין החברים כמה שמות מוכרים - למשל, ד"ר אורית קמיר מהאוניברסיטה העברית והבמאי ערן טורבינר, שסרטו על תנועת "מצפן" זכה לפרסים בינלאומיים. לפעולות באים כמה עשרות ולעתים גם כמה מאות פעילים.
בשנתיים האחרונות הם ערכו שורה של תהלוכות שיבה וטקסי שילוט במקומות שפעם היו בהם חיים ערביים תוססים: ג'למה (היום קיבוץ להבות חביבה), איסדוד (קרוב לאשדוד, סמי שלום שטרית קרא שם משיריו), עין ע'זאל (ליד מושב עופר במורדות הכרמל), מיסכה (ליד רמת הכובש) ועוד ועוד. בכל מקום באים, מציבים שלט, נושאים כמה נאומים, לומדים על ההיסטוריה מפי פליטים שעדיין חיים או קרובי משפחה שאותרו במאמץ רב. עמותת "זוכרות" גם מנהלת התכתבות ערנית עם שורה של ממסדים, למשל אוניברסיטת תל אביב, שמראשיה ביקשה לתת ביטוי - בדמות שילוט - להיסטוריה של שייח מואניס, הכפר הפלסטיני שעל אדמותיו הוקם המוסד. על מכתב הבקשה חתמו עשרות מרצים בכירים, בהם שלמה זנד, אורלי לובין ואריאל רובינשטיין, בינתיים ללא תוצאות.
הפעילות ב"זוכרות" נעשית בהתנדבות מלאה. הכנסייה המנוניטית בקנדה תרמה לעמותה 20 אלף דולר, שמנוצלים בעיקר למימון הסעות ולהפקת חוברות. ברונשטיין מודע לעובדה שהיה ביכולתם להשיג תרומות מארגונים בעולם הערבי, שמממנים פעילויות המקדמות את זכות השיבה, אבל הוא לא מתלהב: "לקבל כסף מתורמים ערבים זה בעייתי בעיני. הפנטזיה שלי היא שיהודים ישראלים יממנו את הפעילות, כי כל העניין הוא שאנחנו פונים אל הציבור היהודי ומזמינים אותו לקחת אחריות ולדבר על הנכבה בעברית".
את "יום הנכבה" האחרון, 15 במאי, ציינו אנשי "זוכרות" בתהלוכה רגלית לזכר הכפרים הערביים ששכנו בשטח השיפוט הנוכחי של תל אביב. הם צעדו מג'מאסין אל-ע'רבייה (כפר של מגדלי ג'מוסים על גדת האיילון) אל סומייל (רחוב ארלוזורוב פינת אבן גבירול), ובדרך התעכבו ליד שמות המנהיגים הציונים שהפכו לרחובות (פנקס, נמיר, ז'בוטינסקי) ועמדו על חלקם באסון הפלסטיני.
את יום העצמאות לא ראו כל סיבה לחגוג. תחת זאת הציבו בנקודות נבחרות בתל אביב במות מאולתרות שעליהן התייצבו פליטים או חברים בעמותה וקראו עדויות על הנכבה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. איתן רייך מודה שרוב העוברים ושבים כלל לא הבינו מה העניין.
לא אכפת לכם שאתם מצטיירים בפעולות כאלו כחבורה של סהרורים?
רייך: "הסהרוריות היא שלנו, או של מי שהולך ברחוב בתוך בועה שקופה ובכלל לא מבין על מה יש למחות?"
במדינה שבה רוב הפרות הקדושות כבר נשחטו, העיסוק בנכבה הפלסטינית מאיים על הטאבו האחרון ומעורר התנגדות רגשית. "מבחינתם זה כמו הצטרפות לאויב", אומרת ל', פסיכולוגית בת 31 מתל אביב, המעדיפה להימנע מחשיפה בגלל תגובת משפחתה על פעילותה ב"זוכרות". אביה הוא טייס מפורסם, את ילדותה בילתה בבסיסי חיל האוויר. גם בן זוגה לשעבר טייס. "הם בכלל לא מבינים את העניין הזה, נראה להם שאיזה בורג הסתובב לי".
גם הרקע המשפחתי של יובל תמרי לא הכשיר אותו להיות אחד הפעילים הבולטים ב"זוכרות" ובארגוני שמאל אחרים. תמרי הוא בנו של האלוף נחמיה תמרי, שנהרג בתאונת מסוק לפני עשר שנים. תמרי הבן, בן 30, ששירת כסרן בחיל האוויר, עובד על דוקטורט בטכניון בנושא ערים מעורבות. לפני שנתיים היה מראשוני החותמים על מכתב הסרבנים הראשון של האינתיפאדה, ובבחירות האחרונות היה ראש המטה היהודי של חד"ש. פעילותו בשמאל הרדיקלי עוררה תרעומת רבה אצל כמה מקרובי משפחתו, המתקשים להשלים עם העובדה ששמו של האלוף המנוח מוזכר לעתים קרובות בכפיפה אחת עם סדר היום הלא ציוני של בנו.
תמרי משתדל לא להעצים את המתחים ומסרב להתראיין לכלי התקשורת. השבוע שהה בחו"ל ולא היה אפשר להשיגו, אבל כמה ממפעלותיו ב"זוכרות" תועדו בכתובים. הוא ייצג את העמותה ביום עיון שנערך באוניברסיטת תל אביב על שייח מואניס, ובערב יום העצמאות האחרון פירסם באתר של "הגדה השמאלית" מאמר נוקב:
"בעוד יממה תציין מדינת ישראל את יום העצמאות. אני זוכר איך פעם, לפני שנים לא רבות, הייתי חלק מהחגיגה הזו... את הנאיוויות איבדתי בקורס הנחיית מפגשי ערבים ויהודים בנוה שלום. סיפורי הערבים על המדינה שלי סדקו את האמונה שלי... מאז אני לומד. מנסה להבין את מה שהם אינם רוצים להראות ולראות. ובייחוד את הנכבה. ביום העצמאות הזה נראה לי שכבר לא אחגוג בכלל. שנות האינתיפאדה האחרונות הרחיקו אותי מאותה הוויית יום עצמאות מדושנת וסהרורית. במקום לחגוג, נראה לי שאסתפק בלזכור, לזכור את מי ששילמו את המחיר. ביום העצמאות הזה אני וזוכרות אחרות נצטרף לצעדת השיבה של העקורים הפנימיים בכפר אינדור".

 

כל דבר גדל עם הזמן, רק האסון נהיה קטן יותר


איברהים אבו סנינה עומד על גבעת כורכר קטנה שמתנשאת בקצה מגרש החנייה הענק של קומפלקס בתי הקולנוע "סינמה סיטי", ומביט במה שפעם היה ביתו. בתנועות ידיים רחבות הוא מתאר את פני השטח כפי שנראו לפני 56 שנה, כשהוא היה בן חמש: מכאן ועד כאן השתרע כפר הולדתו, איג'ליל, סך הכל 750 משפחות. פה היו הפרדסים, כאן גידלו בוטנים, גזר, תפוחי אדמה. בית אביו עמד בראש גבעה ממש במקום שבו ניצבים האולמות שבהם מקרינים עכשיו את "שרק 2" ו"הרי פוטר והאסיר מאזקבאן". על הגבעה ממול, זו שאנחנו עומדים עליה, ניצבים שרידים מרשימים למדי של בית דודו עטא, מעשירי האזור. לעטא היתה אפילו בריכה פרטית.
אולי בגלל החוסן הכלכלי שרדו חלקים מהבית עד היום. כמה קירות, מוטות ברזל, חלונות. כשמטפסים על הגבעה מיד פורצת בריזה משובבת מכיוון הים, והנה גם אפשר לראות אותו, כתם כחול מבעד לאדי החום העולים מכביש החוף. כמעט אפשר לדמיין את בני משפחת אבו סנינה יושבים במרפסת, שעת בין ערביים, שנות הארבעים. איברהים זוכר את ההתרחשויות מכלי שני, מסיפורים שעברו במשפחה ומסופרים גם היום בפי אחיו הגדולים ודודיו: איך הטבעת היהודית סגרה על הכפר מכל כיוון, איך היו שמועות שיהודים רצחו מאות בני שבט שובאכי שמצפון, בעוד האמת היתה, הוא אומר, שנרצחו רק חמישה, "אבל זה בדיוק מה שהם רצו - שאנחנו נמות מפחד ונתחפף מכאן. כשעזבנו, חלק על חמורים ומי שיכול להרשות לעצמו הזמין אוטו גדול, נתנו את המפתחות ליהודי ששמר כאן על השדות והיה בן בית אצלנו, ואמרו לו 'תשמור, עוד שבוע-שבועיים חוזרים'".
משפחתו הקרובה של אבו סנינה עברה לשטח שאביו רכש מבעוד מועד ממזרח לכפר סבא, על גבול קלקיליה. שם היא יושבת עד היום. אביו, הוא מספר, לא הפסיק לבכות על האדמה שנגזלה עד יום מותו. דודו מסרב לאכול תפוזים עד היום. "ב-68' הבית שלנו עוד עמד כאן, אני כבר עבדתי כקבלן ובאתי לקנות כורכר מהאדמה שלי. עלה לי עשרים לירות". בהזדמנות אחרת בא עם האב לביקור בפרדס שפעם היה שלהם, קטפו כמות הגונה של מנדרינות, "חשבתי שנביא לאמא אבל כל הדרך אבא שלי אכל, עוד מנדרינה ועוד אחת, ובדרך מחלק לזה ולהוא, ורק כשהגענו הביתה ולא נשארו מנדרינות הבנתי שהוא לא רצה להביא לאמא כדי לא לפתוח את כל הפצע מחדש".
אבו סנינה לא חי את העבר. אין לו אשליות שהוא אי פעם יחזור לכאן, למה שהפך משטח אספלט עצום ממדים, הוא גם לא ממש רוצה, אבל חשוב לו לשמר את הזיכרון. משפחתו נמנית עם "העקורים הפנימיים", שנשארו בתחומי מדינת ישראל והיו לאזרחיה; רוב בני הכפר התפזרו בירדן ובשטחים. "הם מדברים על שיבה", הוא אומר. "על מה הם מדברים? לי אין שיבה, אז להם תהיה? יש אצלנו פתגם שאומר, כל דבר גדל עם הזמן, רק האסון נהיה קטן יותר".
איתן ברונשטיין אומר שהתופעה הנפוצה ביותר בקרב יהודים ישראלים שנחשפים ל"זוכרות", היא "דפוס הרגליים הקרות": "יש הרבה אנשים שהרעיון הראשוני מאוד מדבר אליהם, אבל אחר כך, כשהם מבינים מה זה אומר ומה צריך לעשות עם זה, לוקח להם הרבה זמן לקבל את הדברים, אם בכלל".
ואכן, ליהודי ישראלי שגדל על האתוס הציוני, קשה מאוד להתמודד עם החומרים ש"זוכרות" מציעה. העמותה הפיקה חוברות רבות שבכל אחת מהן תחקיר היסטורי ועדויות המתמקדות בנסיבות מחיקתו של יישוב פלסטיני אחד מעל פני האדמה. הקריאה אינה חוויה נעימה. לתלמידי מערכת החינוך הישראלית אין סיכוי להיחשף לחומרים כאלה. חלק מהמידע רוכז בחוברות לראשונה, נתחים נכבדים ממנו כבר הופיעו בספריו של ההיסטוריון בני מוריס ובמקורות אחרים. מיתוסים כמו "הם עזבו מרצונם" או "ככה זה במלחמה" נותרים ריקים מתוכן לנוכח העיון במסמכים ובעדויות על פשעי מלחמה בדרגות שונות של חומרה שבוצעו במשך מה שנחשבה לשעתו היפה של המפעל הציוני. השאלה היא, מה עושים עם זה עכשיו.


הסיוט של כל ישראלי


התשובות של אנשי "זוכרות" על השאלה הזאת אינן אחידות. טליה פריד, בת 30, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב, כלל לא מעסיקה את עצמה בסוגיות מעשיות כמו הקשר בין הפעילות של "זוכרות" לזכות השיבה. "אני יחסית חדשה בעמותה, ועד עכשיו לא היתה לנו שום שיחה על מודלים ליישום של זכות השיבה. מה שחשוב בעיני כרגע זו הגישה, ההליכה אל הצד השני, ההזדמנות שיש לנו לחנך את עצמנו מחדש. מי שנכנס לפעילות הזאת משתנה כל הזמן, אי אפשר לצפות איפה תהיה בסוף הדרך. להכיר ולהזדהות עם הסיפור של הצד השני זו חוויה של שחרור מכל מה שהכניסו לנו לראש".
פריד נולדה בארצות הברית להורים ישראלים, והעובדה שעלתה ארצה רק לפני שבע שנים לא ניכרת במבטא ובאוצר המלים שלה. "בשבילי זה התחיל כשנכנסתי לדיאלוג יהודי-ערבי באוניברסיטה", היא אומרת. "המסע שאני עושה הוא לא כדי להגיד לך מה היה ב-48' או מה יהיה בעוד 30 שנה, אלא כדי לפתוח עם עצמי הרבה שאלות על מי אני ומה אמות המידה המוסריות שלי. בשבילנו העיסוק בזה מרפא מאוד, את הצד השני זה מנחם, יש כאן הרבה סיפוק".
ברונשטיין הרבה יותר מעשי. "כשקמנו לא תמכנו בזכות השיבה. רצינו לקדם דיון, ליצור תהליך. עכשיו די ברור לנו שאי אפשר לקחת אחריות על 48' ולהגיד שאתה לא תומך בזכות השיבה. בתוך תוכם רוב הישראלים יודעים את זה, ולכן הם לא רוצים ללמוד ולדעת מה קרה בנכבה".
כשאתה אומר שאתה תומך בזכות השיבה אתה תומך למעשה במימוש הסיוט של כל ישראלי, שמחר תקיש משפחת פליטים על דלת ביתו ותדרוש בחזרה את אדמתה.
"אני לא תומך בגירוש של אנשים מבתיהם, כי לא מתקנים עוול באמצעות עוול חדש. אני לא יודע מה המודל המדויק שבו זה צריך לקרות. אני גם חושב שלא הרבה פליטים ירצו לחזור. ינקנו הרבה פוביות ושדים בחלב אמנו, ואני חושב שאנחנו מפחדים - במובן מסוים בצדק - ממה שעשינו. הציונות היא פרויקט של שיבה, שהצליח לייצר קשר בין העם לטריטוריה ולממש אותו, ותוך כדי זה לסלק את תושבי הארץ. לכן השיבה מעוררת את הפחדים בדיוק מפני אותו דבר. אבל האם זו השיבה האפשרית היחידה?"
איזו שיבה אתה מציע?
"אני לא יודע מי ירצה לחזור, אבל כל מי שירצה - שיחזור. ואם אז לא תהיה מדינה יהודית, אז לא תהיה. הקונספט המועדף עלי הוא מדינה אחת מהים עד הירדן, שבה לכל התושבים יש זכויות ולשני העמים יש זיקה לארץ".
נדמה שבשביל רבים מהפלסטינים בני הדור הנוכחי השיבה פחות ופחות רלוונטית, והנה בא ישראלי כמוך וכמעט מכריח אותם לדבוק בה.
"לצד פליטים ועקורים שמגיבים על הפעילות שלנו בהתרגשות עצומה, אני באמת נתקל בלא מעט פלסטינים שיודעים מעט מאוד על ההיסטוריה של הארץ ושלא זוכרים בכל יום את הכפר שלהם. אבל לא לשכוח את 48' זו תביעה שלי מעצמי. רק אם נבין באמת מה היה שם נפסיק להתייחס אל עצמנו כאל קורבנות. נכון שהפסקת הכיבוש של 67' היא העניין הכי דחוף כרגע, אבל במובן העמוק לא יהיה פתרון לסכסוך בלי לחזור לשבר של 48'".
הנראטיב שאתה מציע חד צדדי לא פחות, ולפיו לפלסטינים אין שום חלק בטרגדיה שמתרחשת כאן במאה השנים האחרונות. אתה שוכח שהערבים התנגדו לתוכנית החלוקה ושהם פתחו במלחמה שהביאה עליהם את אסונם הגדול.
"לפלסטינים בהחלט יש על מה לתת דין וחשבון, אבל אנחנו צריכים לעסוק בדין וחשבון של הצד שלנו. למעשה, רוב הכפרים הפלסטיניים בכלל לא השתתפו בלחימה, ולמרות זאת גורשו, נבזזו ונרצחו, כי עצם נוכחותם הפריעה למפעל הציוני".
איתן רייך: "היישוב הציוני לא היה תמים, הוא תיכנן וביצע בפועל אי קבלה של תוכנית החלוקה, שהתבטאה בניסיון להזיז גבולות ואוכלוסיות. למדינה יש אחריות ישירה על כך שאחרי שהמלחמה נגמרה היא לא איפשרה למי שגורש לחזור, השתלטה על אדמותיו ועל רכושו ונישלה אותו מזכויותיו ומהזיכרון. אנחנו לא יכולים לברוח מהאחריות הזאת".
מה זה אומר בחיי היום יום? שמי שלא רוצה לקחת חלק בגזל צריך להימנע מלגור ביפו או במקומות אחרים שהערבים גורשו מהם? מבט קצר במפה מגלה שלא נותרו לנו הרבה אפשרויות.
ברונשטיין: "מישהי אמרה לי שמאז שנחשפה לעבר של איג'ליל היא לא הולכת יותר לראות סרטים בסינמה סיטי, כי פעם חשבה שזה ערש התרבות ועכשיו היא מבינה שזה הרס של תרבות. אני לא שותף לגישה הזאת. אני לא חושב שמי שגר ביפו פחות מוסרי ממני. למה רק יפו, מה עם אוניברסיטת תל אביב? השאלה היא לא איפה אתה גר, אלא מה אתה עושה כדי לקחת אחריות. אני מצפה מכל מי שגר וחי במקום שאנשים גורשו ממנו, שישים שלט שמכבד את הזיכרון של אלה שהפסידו".כל דבר גדל עם הזמן, רק האסון נהיה קטן יותר

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/misc/1.988725
ובאתר ואללה:  http://news.walla.co.il/?w=/90/581791

זוכרות ברשת