אומה אחת מבטיחה לאומה שנייה את ארצה של אומה שלישית
נערות רוקדות בחג המים, קיבוץ אורים, 1948, קלוגר זולטן

הציפיות של שני העמים להשגת מדינה עצמאית בפלסטין/ארץ ישראל עם בואם של הבריטים; מה היו השאיפות של הפלסטינים; מדוע התעלמה בריטניה מזכויותיהם של הפלסטינים ובחרה להעניק לציונות את הצהרת בלפור ומדוע חבר הלאומים המשיך במגמה זו; וכיצד התפתחה הלאומיות הפלסטינית בסוף התקופה העות'מאנית ובמהלך תקופת המנדט.


מיקום הסדק בתכנית הלימודים:
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון, פרק המבוא, בנין הבית הלאומי בשנים 1945-1920: א. המנדט הבריטי בא"י ותרומתו לפיתוחה של הארץ - בחלק העוסק בראשית המנדט הבריטי בארץ ישראל.


הצהרת בלפור, כתב המנדט והתגובה הפלסטינית

ב-24 ביולי 1922 העניקה מועצת חבר הלאומים לבריטניה את כתב המנדט, אמנה בינלאומית הקובעת את מעמדה של בריטניה כמעצמה השלטת בשטחי פלסטין. כתב המנדט שירטט את מבנה השלטון הבריטי, הרשויות השונות הפועלות מטעמו ומטרותיו.

כתב המנדט כלל את הנוסח המלא של הצהרת בלפור, בה הבטיח ב- 2 בנובמבר 1917 שר החוץ הבריטי דאז, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כתב המנדט כלל שישה סעיפים בדבר חובותיה של בריטניה לקדם ולמלא את הבטחתה זו לתנועה הציונית. וכך זכו היהודים, שהיוו באותם ימים 10 אחוזים בלבד מאוכלוסיית הארץ, להכרה של אומות העולם בזכויותיהם הלאומיות בארץ-ישראל ואילו לערבים הפלסטינים, שהיוו 90 אחוזים מאוכלוסיית הארץ, לא יוחד ולו סעיף אחד.
בשני המסמכים הללו לא הוזכרו הפלסטינים, לא כערבים ולא כפלסטינים. התייחסו אליהם כאל "עדות לא יהודיות", "ילידים", "עמים ועדות", שלהם זכויות אזרחיות ודתיות בלבד. הזכויות הלאומיות והפוליטיות של הפלסטינים הושמטו כליל. 

מה לדעתכם היו תחושותיהם של הפלסטינים לנוכח הצהרת בלפור וכתב המנדט? מה אתם הייתם מרגישים במקומם?

זמן קצר אחרי שכבשו הבריטים את הארץ החלו הפלסטינים ללחוץ על בריטניה להעניק להם זכויות לאומיות, ובייחוד את זכות ההגדרה העצמית, וזכויות פוליטיות, בעיקר את הזכות לממשלה מייצגת. הם סברו שזכויות אלו מגיעות להם על פי דין, בהסתמכם על נאום "14 הנקודות" שנשא הנשיא האמריקאי וודרו וילסון בינואר 1918. בין 14 הנקודות ניסח ווילסון את זכות "ההגדרה העצמית", זכותו של לאום היושב בטריטוריה מוגדרת לממש את הגדרתו העצמית במדינת לאום או כחלק אוטונומי בפדרציה. 

סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, שימש גם הוא בסיס לתביעותיהם של הפלסטינים. סעיף זה קובע את התנאים להענקת מנדט למעצמות שניצחו במלחמת העולם הראשונה והשתלטו על אזורים שבהם קיימת עדיין אוכלוסייה שאינה בשלה לשלטון עצמי.

"אותן מושבות וטריטוריות אשר כתוצאה מן המלחמה האחרונה פסקו מלהיות תחת ריבונות המדינות אשר שלטו בהן בעבר ואשר מיושבות על ידי עמים אשר עדיין אינם מסוגלים לעמוד בזכות עצמם תחת התנאים המחמירים של העולם המודרני, יש ליישם את העיקרון לפיו רווחתם ופיתוחם של עמים אלה מטילה על האנושות חובת נאמנות קדושה וביטחונות להוצאתה לפועל של נאמנות זו חייבים להיות מגולמים באמנה זו. השיטה הטובה ביותר ליישום מעשי של עקרון זה הוא בכך שהנחייה של עמים כאלה תופקד בנאמנות בידי אומות מתקדמות אשר בזכות משאביהן, ניסיונן ועמדתן הגאוגרפית נמצאות במצב הטוב ביותר ליטול על עצמן אחריות זו, ואשר מוכנות לקבל אחריות זו, וכי הנחייה זו תבוצע על ידן כמנדטים בשם חבר הלאומים." (סעיף 22, אמנת חבר הלאומים)

לטענת הפלסטינים סעיף זה הגדיר את מטרותיה של השיטה המנדטורית וקבע כי הזכויות והאינטרסים של האוכלוסייה המקומית, קרי הפלסטינים, הופכות לפיקדון מקודש שמפקידה הציביליזציה בידי שלטון המנדט. מכאן, שהצהרת בלפור וכתב המנדט הבריטי, אינם ממלאים הבטחה זו, שכן מטרתם להקים בית לעם שלא היה בפלסטין ושאין לו כל קשר ישיר לאוכלוסייה המקומית.

הפלסטינים התבססו בדרישותיהם גם על הבטחות קונקרטיות יותר והתחייבויות שניתנו להם על ידי בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעיקר על חליפת המכתבים בין סר הנרי מק-מאהון (המושל הבריטי של מצרים) ובין השריף חוסיין בן עלי מהמשפחה האשמית. חליפת מכתבים זו (בשנים 1916-1915) הייתה מעין משא ומתן על התנאים בהם יתמוך השריף חוסיין בבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה וימרוד כנגד האימפריה העות'מאנית. לטענת הפלסטינים הממלכה הערבית הגדולה שהובטחה לשריף חוסיין כללה גם את פלסטין. 
מבחינת הפלסטינים בהצהרת בלפור הבטיחה בריטניה, מעצמה מערבית זרה, את פלסטין, ארצם שלהם, לעם אירופאי אחר, היהודים, תוך שהיא מפירה את הבטחותיה הקודמות ושוללת את זכויותיהם הטבעיות כעם.

אז למה לדעתכם התעלמה בריטניה מזכויותיהם של הפלסטינים ובחרה להעניק לציונות את הצהרת בלפור? ומדוע חבר הלאומים המשיך במגמה זו?

שיקולים שונים הובילו את בריטניה לצאת בהצהרת בלפור, שכללו בין היתר אינטרסים צבאיים, כלכליים ופוליטיים. אך היו גם גורמים תרבותיים כבדי משקל שהביאו להצהרה זו. מצד אחד, אהדתם של בכירים בממשל הבריטי לציונות נבעה מרגשות דתיים נוצריים. ארץ הקודש, ארץ ישראל, נתפסה כאידיאל והשבת היהודים למולדתם ההיסטורית הייתה מפעל היסטורי. הלורד בלפור רצה לקשור את שמו למפעל היסטורי חסר תקדים זה. 
מנגד, תפיסות אנטישמיות מסורתיות גם הן עמדו ברקע ההצהרה. האמונה שליהודים המפוזרים בעולם יש השפעה רבה על מהלך האירועים והתנהלות הממשלות ושלמעשה, הם אלו המושכים בחוטים, הובילה את בריטניה הנמצאת בעיצומה של מלחמה עולמית לחשוב שתמיכה בהם תועיל למאמץ המלחמתי. היהודים ברוסיה יוכלו למנוע מהממשלה הבולשביקית שתפסה את השלטון באוקטובר 1917 לפרוש מהמלחמה ולהמשיך להילחם בחזית המזרחית והיהודים בארה"ב יוכלו לזרז את הצטרפותה של אמריקה לצד בריטניה ומדינות ההסכמה.
ולצד אלו הייתה קיימת גם התפיסה האוריינטליסטית, האופן שבו דמיינו האירופאים, אנשי המערב, את עמי המזרח ותרבותם.  דימוי שלא היה מבוסס על עובדות או על מציאות, אלא נבע מדעות קדומות בנוגע לקהילות ה"אוריינט", המזרח, כדומות כולן זו לזו וכשונות לחלוטין מהקהילות של המערב. מצד אחד, תיארה הספרות המערבית את המזרח כסיפורי אלף לילה ולילה, לילות חושניים של ריקודי בטן, סולטנים והרמונות של מאות נשים, חפלות של אוכל ושתייה, מוסיקה משכרת וריחות נרגילה באוויר. מצד שני תוארה התרבות המזרחית כתרבות לא מפותחת, חסרת טכנולוגיה מתקדמת, בעלת מבנה כלכלי וחברתי פרימיטיבי ואורחות חיים מפגרים בהשוואה למערב.

כיצד לדעתכם התפיסה האוריינטליסטית הזו באה לידי ביטוי בקטע הבא, הלקוח מתוך מזכר סודי ששלח שר החוץ לורד בלפור ב – 11 באוגוסט 1919?

"הציונות בין שהיא צודקת ובין שאינה צודקת, בין שהיא טובה ובין שהיא רעה, מושרשת במסורות עתיקות יומין, בצורכי ההווה, בתקוות לעתיד, החשובים לאין ערוך מן הרצונות והדעות הקדומות של 700,000 הערבים שיושבים עכשיו בארץ העתיקה הזאת."

לדעת בלפור, אם כן, הארץ העתיקה, פלסטין, לא הייתה שייכת לערבים, שרק במקרה אכלסו אותה באותה השעה. ערבים שאין להם "מסורת", "צרכי הווה" או "תקוות" נשגבות כמו ליהודים, יש להם מקסימום "רצונות ודעות קדומות".

התגבשות הלאומיות הפלסטינית

אחת הטענות הרווחות בהיסטוריוגרפיה הציונית היא שלפלסטינים לא הייתה תודעה לאומית ייחודית באותם ימים. הזהות הלאומית שלהם הלכה והתגבשה רק כתגובה לאתגר שהציבה בפניהם התנועה הציונית. כך שאין פלא שחבר הלאומים לא טרח לציין את זכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני, שכן הוא עוד לא היה קיים. במילים אחרות, לפי התפיסה הציונית, העם הפלסטיני הוא המצאה מאוחרת ושצצה ועלתה רק כתגובת נגד לעם היהודי החוזר למולדתו ההיסטורית. 

האם ישנה לדעתכם לאומיות שאינה המצאה?

בראשית המאה ה – 20 הלכה הלאומיות הפאן-ערבית ותפסה אחיזה במזרח התיכון. לאומיות פאן-ערבית זו קראה לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים הערבים במזרח התיכון. גם האליטה הערבית העירונית הוותיקה בפלסטין נטתה אחר לאומיות פאן-ערבית זו, אולם מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים. נפילתה של האימפריה העות'מאנית וכיבוש האזור על ידי המעצמות המערביות, בריטניה וצרפת, יצרו מציאות ייחודית בכל אחת מן הארצות הערביות במזרח התיכון והביאו להיווצרותה של תודעה לאומית מקומית. האליטה הפלסטינית החליפה גם היא את הלאומיות הפאן-ערבית בלאומיות פלסטינית והחלה לטפח אותה. התנועה הציונית שנתפסה על ידי הפלסטינים הן כניסיון חדירה מערבי למזרח התיכון והן כאיום לאומי, שימשה אמנם כחומר בעירה למאבק לאומי, שבמהלכו המשיכה התודעה הלאומית פלסטינית להתעצב ולהתגבש, אך בהחלט לא הייתה הניצוץ שהעיר את התודעה הלאומית הפלסטינית.
במאי 1919 ארגנה האגודה המוסלמית-נוצרית בעיר יפו אסיפה פומבית באולם הראינוע "זהר" שבעיר. באסיפה נכחו כ – 500 מתושבי העיר והכפרים שבסביבה. הדוברים השונים באסיפה דיברו על כך שלאחר תקופה ארוכה של דיכוי אכזרי תחת העות'מאנים הגיעה שעת חירותם. העם הערבי ראוי לעצמאות לאומית ועתיד גדול לפניו. למרות שיש בו מוסלמים ונוצרים, כולם מאוחדים בדת אחת, "דת המולדת" ולכולם שוויון זכויות. הם גם דיברו על כך שהם יעניקו מעמד שווה גם ליהודים היושבים בארץ, אך התנגדו להגירתם של יהודים נוספים. הערבים ינהגו ביהודים כמאז ומתמיד מנהג הכנסת אורחים, כל עוד אלו לא יביאו עמם שאיפות של התבדלות לאומית.

"אין אנו מתנגדים כלל וכלל ליהודים. אנו מתנגדים רק לציונים. אין זה היינו הך. לציונות אין כל שורשים בתורת משה. זו המצאה של הרצל." (פרוטוקול האסיפה החמישית של הוועד הזמני , 9 ביוני , 1919, מתוך: תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 446)

מה ההבדל מבחינתם בין יהודים לבין ציונים?

באסיפה זו ביטאו הדוברים את דרישות היסוד של הפלסטינים, שנשארו כמעט ללא שינוי לאורך שנות המנדט: דרישה לעצמאות, התנגדות להגירה יהודית, דרישה לאסור על היהודים רכישת קרקעות.
בשנות ה – 20 נטשו רוב הערבים הפלסטינים את רעיון הפאן-ערביות והלכו והתמקדו בזהותם הערבית-פלסטינית. פלסטין החלה להיות מסומנת כטריטוריה של זהות לאומית זו. בספרי ההיסטוריה שנכתבו באותה תקופה ניכרת הלאומיות הפלסטינית באופן בולט. בשנת 1923 הופיע ספרו של חוסין רוחי "תמצית הגאוגרפיה של פלסטין" ובשנת 1925 פרסם המחנך ואיש הרוח ח'ליל אל-סכאכיני את "תולדות פלסטין לאחר המלחמה הגדולה". שני ספרים נוספים שחוברו באותה תקופה נקראו "תולדות פלסטין". 
גם בתחום הפוליטי החלו לקום מוסדות וארגונים שהדגישו את הזהות הלאומית הפלסטינית. האגודות המוסלמיות-נוצריות העל-דתיות, הדגישו את הלאום המאחד את הפלסטינים למרות הדתות השונות. מהן התפתח "הקונגרס הערבי הפלסטיני הכללי" שמבין חבריו נבחרו חברי "הוועד הפועל הערבי", גוף שייצג את התביעה להכרה בלאומיות הפלסטינית ובזכויותיה.
לאומיות פלסטינית הלכה והתפתחה, אם כן, מאליה, מתוך דחף להגדרה עצמית שהתגבש כתגובה להתפתחויות הפוליטיות באימפריה העות'מאנית ובפוליטיקה במזרח התיכון. יחד עם זאת, המבנה המסורתי של החברה הפלסטינית, בו המחנאות המשפחתית של האליטה המסורתית הקשתה את כינונם של מוסדות לאומיים מודרניים, היה בעוכריהם והקשה מאד על מאבק אחיד ומגובש נגד הציונות ועל ההתמודדות עם מוסדותיו ומנגנוניו של המנדט הבריטי.

דיון

למה לדעתכם עדיין מתעקשים קבוצות שונות בימין בארץ לטעון שאין "עם פלסטיני"?

ביבליוגרפיה

  • תום שגב, ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר, 1999.
  • ראשיד ח'אלידי, כלוב הברזל, סיפור מאבקם של הפלסטינים למדינה, הוצאת הקבוץ המאוחד/מכון ון ליר, 2010.
  • מצטפא כבהא, הפלסטינים עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.

זוכרות ברשת