זרים בביתם
"מקהלה ערבית שרה בחגיגות יום העצמאות באם אלפחם", 1958

מי הם העקורים הפנימיים; 1966-1948, ממשל צבאי על הערבים-הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל; טבח כפר קאסם והעונשים הקלים שניתנו לאחראים עליו. 


מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק 2, מדינת ישראל במזרח התיכון: ו. הבעיות הלא פתורות בעקבות מלחמות העצמאות – מבוא לחלק העוסק בבעיות הלא פתורות בעקבות מלחמות העצמאות, שאלת הביטחון השוטף והביטחון הבסיסי.


מדינת ישראל [...] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; (מתוך מגילת העצמאות)

האמנם עמדה מדינת ישראל בהבטחתה? האמנם נהנו הערבים-הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל משוויון זכויות?

עקורים פנימיים

לפי מפקד האוכלוסין הראשון שנערך בישראל בנובמבר שנת 1948, מנתה האוכלוסייה הערבית 69,000 אנשים ו – 713,000 יהודים. בעקבות מפקד זה הוכנה רשימת הבוחרים לכנסת הראשונה.
אולם בשנת 1949 גדלה האוכלוסייה הערבית בגבולות המדינה ל – 160,000 תושבים (12.5% מכלל האוכלוסייה בישראל).

איך לדעתכם גדלה כל כך מהר האוכלוסייה הפלסטינית בישראל?

לגידול במספרם הייתה סיבה "סטטיסטית". במפקד הראשון לא נרשמו כ- 90,000 התושבים הערבים-פלסטינים שלא שהו בביתם בעת המפקד, אף על פי שלא יצאו משטחי המדינה.

איך קרה שכל כך הרבה תושבים לא היו בזמן המפקד בביתם?

כי מאות הכפרים שנכבשו ומהם גורשו או נמלטו הערבים-הפלסטינים הפכו על פי תקנה 125 לאזור צבאי סגור ואסרו עליהם את הכניסה בחזרה לביתם. כלומר, ערבי-פלסטיני שחי עד המלחמה בכפר או ביישוב מסוים וחיפש מקלט זמני במהלך המלחמה בעיר או בכפר אחר בתחומי המדינה, לא יכול היה לחזור לביתו בתום המלחמה ולכן לא נרשם במפקד. המדינה החליטה לקבע את "הטעות הסטטיסטית" הזו וכ – 70,000 מתוכם קיבלו מעמד של "נפקדים-נוכחים" או במילים אחרות של "עקורים פנימיים".
הגדרתם כ"נפקדים נוכחים" אפשרה למדינה להפקיע את רכושם במסגרת חוק נכסי נפקדים.  בתיהם, רכושם ואדמותיהם של אותם 70,000 ערבים-פלסטינים שהוגדרו כנפקדים-נוכחים נלקחו מהם, זאת על אף שהיו אזרחי מדינת ישראל שזה עתה קמה.

ממשל צבאי – אי-שוויון זכויות לאזרחים ערבים-פלסטינים

בשלהי מלחמת 1948, בחודש אוקטובר, הוכרז ממשל צבאי על תושביה הערבים-פלסטינים של מדינת ישראל. ובמשך 18 שנה חיו האזרחים הערבים-פלסטינים של מדינת ישראל תחת ממשל צבאי, שהסתיים באופן רשמי רק ב – 1966.

מה זאת אומרת ממשל צבאי?

חייהם של רוב אזרחי מדינת ישראל הפלסטינים, בניגוד לאזרחי מדינת ישראל היהודים, נשלטו על ידי המערכת הצבאית, ולא על ידי משרדי הממשלה האזרחיים. הממשל הצבאי חלש על שטחים שהוכרזו "שטחים סגורים" ו"אזורי ביטחון", שבהם התגוררו כ – 75% מתושביה הפלסטינים של ישראל: בגליל, בוואדי ערה, במשולש ובנגב. חשוב לציין, שהתושבים היהודים שחיו באותם שטחים לא היו כפופים לממשל הצבאי.
כמו כן, פלסטינים שהתגוררו מחוץ לאזורי הממשל הצבאי, למשל בחיפה, ביפו וברמלה, היו כפופים לממשל רק כאשר ביקשו להיכנס לאזורים שבהם שלט הממשל (למשל לבקר קרובי משפחה).
הסמכויות המשפטיות של הממשל הצבאי התבססו על תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, המנדטוריות. היו אלה סמכויות שגברו על החקיקה הרגילה ואפשרו פגיעה בזכויות הפרט.
בראש אזורי הממשל הצבאי עמד מושל צבאי שהורשה להפעיל את סמכויותיו באופן עצמאי. בכל אזור ממשל הוקמו בתי דין נפרדים והשופטים בבתי דין אלה היו קציני צבא, לרוב לא-משפטנים, שהיו למעשה חלק ממנגנון הממשל. בנוסף, לא ניתן היה לערער על פסקי דינם.
המושל הצבאי יכול היה, בין היתר, להגביל את התנועה באזורים שתחת אחריותו (רק אנשים שניתנו להם רישיונות תנועה היו רשאים לעבור ממקום למקום); לעצור אנשים ללא משפט (מעצר מנהלי); להגלות אנשים ממקום מגוריהם; להטיל עוצר; להכריז על שטחים סגורים ולפנות תושבים מאזורים אלו או להגביל את התנועה בהם.
למעשה, היה הממשל הצבאי כל יכול באזורים בהם הוא שלט וכמעט ולא הייתה ביקורת מנהלית על פעולותיו והחלטותיו של המושל הצבאי.

למה לדעתכם הוחלט להקים ממשל צבאי על הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל?

הרציונל של הממשל הצבאי על פי ועדת רטנר, שמונתה ב – 1956 לבדוק אותו, היה החשש מפני הפוטנציאל לפגיעה בביטחון מדינת ישראל. התפיסה הרווחת הייתה שהפלסטינים אזרחי ישראל הם "פצצת זמן מתקתקת". לדוד בן גוריון יוחסה האמירה: "את הערבים יש לשפוט על פי מה שהם עלולים לעשות, ולא על פי מה שהם עשו" .

מה אתם חושבים על התפיסה הזו? אתם חושבים שהתפיסה הזו עברה מן העולם?

למעשה, האוכלוסייה הפלסטינית שנשארה בישראל לא היוותה איום כלל וכלל, ומנהיגי המדינה ידעו זאת. בסיכום העשור הראשון לממשל הצבאי טען יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שמואל דיבון, כי: הוא [הממשל] ייצג בפני אוכלוסייה המומה, מפורדת, מפולגת ומפוחדת את השלטון החדש. (המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל, ספטמבר 1959, צוטט מתוך: יאיר בוימל, "הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958"). אם האוכלוסייה הפלסטינית בישראל היא המומה, מפורדת, מפולגת ומפוחדת, אז על איזה איום ביטחוני מדובר?
למעשה, נועד הממשל הצבאי למשמע את האוכלוסייה הפלסטינית בישראל על ידי השלטת פחד ותקנות נוקשות, כמו גם להדיר את הפלסטינים מהכלכלה הישראלית ההולכת ונבנית, מקרקעות באזורים מסוימים ומהחיים האזרחיים בישראל בכלל.

איך לדעתכם נראו ונחוו החיים של הפלסטינים הישראלים בתקופת הממשל הצבאי?

כך מספר לנו יוסף ושיץ, איש המחלקה הערבית של מפ"ם, שהרבה להסתובב בין היישובים הערבים, תאר את המצב:

חופש התנועה מוגבל באופן חמור. לנסיעה דרוש רישיון, שהשגתו קשורה לא פעם בביטול ימי עבודה ולא תמיד משיגים אותו. אותן הגבלות קיימות לגבי תנועת מכוניות ותנועת סחורות, והן מסייעות בידי המאושרים שזכו לחופש תנועה ליצור לעצמם עמדה של מונופולין. מלבד האזרחים ה"רגילים" ישנם סוגים רבים של ערבים פחותי זכויות: אלפי פליטים עירוניים וכפריים שאין מרשים להם לחזור למקומותיהם, כפריים ה"מסתננים" העירה, משום שלא הייתה להם הסבלנות להמתין לקבלת הרישיון כשילדיהם רעבים ללחם. נשים וילדים של תושבי חיפה הערבים, שטרם קיבלו רשות להתאחד עם בעלים ואבות. עצם קיומם של סוגים "נרדפים" כגון מסתננים מחו"ל, הופך את היישוב הערבי כולו לאובייקט של חיפושים וסריקות, המטילים פחד מתמיד גם על אלה שניירותיהם מסודרים. (יוסף ושיץ, מצוטט בתוך: שרה אוסצקי-לזר, "הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים – 1958-1948")

סברי ג'ריס, עורך דין פלסטיני אזרח ישראל ופעיל פוליטי, תיאר את הבלבול, המבוכה וההשפלה שהייתה מנת חלקם של הפלסטינים תחת הממשל הצבאי:

"המשטרה הצבאית והאזרחית נהגה לעלות לאוטובוסים, ולשאר כלי הרכב, לצוות על הערבים לרדת, ולבדקם בדיקה קפדנית ביחס לזהותם. כל אלה שנתפסו ללא רישיון יציאה מאזורם הסגור, מטעם המושל הצבאי, הובלו למעצר והועמדו למשפט בפני בתי דין צבאיים" (סברי ג'ריס, מצוטט בתוך: שרה אוסצקי-לזר, "הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים – 1958-1948")

הצעה – צפייה בקטע מהסרט "הזמן שנותר: כרוניקה של נוכח נפקד", במאי:  אליה סולימאן, 2009.
(רובו של הקטע מהסרט הוא בעברית. בסופו יש שיר בערבית ללא תרגום בגוף הסרט. במאמר "הערבים ששרו שיר עצמאות" של תאמר מסאלחה באתר העוקץ, 15.05.11, יש תרגום לשיר וכן דיון מעניין בנושא הממשל הצבאי, השפעותיו על החברה הפלסטינית בארץ, הנכבה וחוק הנכבה שניתן גם לשלב בשיעור).

הרישיונות שניתנו להם היו כתובים עברית בלבד, כך שרוב הפלסטינים אזרחי ישראל כלל לא יכלו להבינם. גבולות האזורים הסגורים לא פורסמו ברבים, כך שעל מנת לדעת לאן רשאי אתה להיכנס או לצאת ללא רישיון היה עליך לפנות למשרדי הממשל או לתחנות המשטרה, שגם בהם לא היו תמיד ידיעות ברורות.

על פי תקנה 124 הוטל עוצר לילה באזור המשולש במשך 14 שנים. תחילה בין השעות 21:00 עד 05:00 ומ – 1953, בשעות 22:00 עד 04:00. בשאר אזורי הממשל לא היה עוצר קבוע, אולם הוא הוטל לפרקי זמן קצרים על פי הנסיבות.

טבח כפר קאסם

תקנה 124 המאפשרת הטלת עוצר, הייתה אחד הגורמים שאפשרו את התרחשותו של אירוע קשה במיוחד בתולדות מדינת ישראל, אירוע שהתרחש בכפר קאסם.
ב – 29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני/מבצע קדש. את המלחמה הזו יזמו ישראל, צרפת ובריטניה. שלוש המדינות רצו לשלוט על המעבר בתעלת סואץ וחששו שהמצרים, שבראשם עמד נאצר באותם ימים, עלולים למנוע מהם את המעבר בתעלה. למה חשובה התעלה הזו? כי היא מאפשרת לספינות לנוע בין אסיה לאירופה בדרך הקצרה ביותר והבטוחה ביותר. יש לתעלה הזו משמעות כלכלית ואסטרטגית עצומה.
לפני תחילת הקרבות הכריזו השלטונות הצבאיים עוצר על כל הכפרים הערביים.
אל"מ יששכר שדמי, מפקד החטיבה שעוצבה באזור כפר קאסם, שנמצא במה שאנו מכנים "המשולש", החליט על דעת עצמו להקדים את שעת כניסת העוצר לשעה 17:00 (במקום 21:00), אך טרח ליידע את המוכתרים של הכפרים חצי שעה לפני כניסתו לתוקף. בהנחיות שנתן לחייליו הורה להם:

"בלי סנטימנטים, בלי מעצרים, אללה ירחמו". (מתוך עדויות חיילים במשפט, מצוטט אצל רוביק רוזנטל, כפר קאסם – אירועים ומיתוס, עמ' 21).

הפלאחים של כפר קאסם עבדו באותה עת בשדות שלהם ולכן לא ידעו על הקדמת העוצר. הם סיימו את עבודתם אחרי השעה חמש אחה"צ והתכוונו לחזור הביתה. ראש הכפר הזהיר את מפקד יחידת משמר הגבול שהייתה אחראית על המקום שאין אפשרות להודיע על העוצר לאיכרים ולרועים בשדות. אבל למפקד היחידה הצבאית ולחייליו זה לא שינה דבר. הם אספו את כל השבים מן השדות, מבוגרים וילדים, וירו למוות ב – 47 כפריים, בהם 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 17-14 ו – 7 ילדים בגילאי 13-8. הפלסטינים סופרים 49 הרוגים, כי הם לוקחים בחשבון את הזקן שמת מהתקף לב לאחר ששמע מה קרה לילדיו ואת העובר שהיה בבטנה של אחת הנשים שנרצחו.
13 הפצועים מהטבח נותרו בשטח ולא קיבלו טיפול במשך זמן רב. משפחותיהם לא יכלו להגיע אליהם בגלל העוצר שנמשך 24 שעות. רק לאחר הסרתו הם פונו לבית חולים.

מה קרה לאותם חיילים האחראים לטבח הנוראי הזה?

בתחילה ניסתה מדינת ישראל להסתיר את האירוע הזה. הוטלה צנזורה על הסיפור והוא נאסר לפרסום במשך שבועות אחדים. אך מאחר והידיעה נפוצה מפה לאוזן, הביעו הרשויות את הזדעזעותם והעמידו את 11 אנשי היחידה הצבאית של מג"ב למשפט. במהלך המשפט העידו החיילים והסבירו מדוע פעלו כפי שפעלו:

שלמה בן פורדו: "לא סמכתי עליהם. ראיתי בערבים גיס חמישי".
שלום עופר: "כל ערבי שנתקלתי בו במסגרת תפקידי, הייתה הוראה להורגו. תמיד הסבירו לי כי ערבים הם אויבי המדינה ומהווים בה גיס חמישי". (רוביק רוזנטל, כפר קאסם, עמ' 13)

השופט בנימין הלוי, קבע שהיה על החיילים לסרב לירות, מאחר ומדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל.

מה זו פקודה בלתי חוקית בעליל?

פקודה צבאית שברור לכל אדם שאינה מוצדקת וציות לה הוא עברה פלילית. אם החייל בחר לציית לה חלה עליו אחריות פלילית לתוצאות מעשהו. איך מזהים פקודה בלתי חוקית בעליל?

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!"... אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב איננו אטום או מושחת (השופט בנימין הלוי, משפט כפר קאסם, 1957).

מה הבעייתיות של ההגדרה הזו?

גזר דינם של הנאשמים ניתן באוקטובר 1958 (שנתיים לאחר הטבח). שמונה מהם קיבלו גזר דין מ – 8 עד 17 שנים בכלא, לאחר שהגישו ערעור הופחת עונשם, ובסוף 1959 (כשנה לאחר מתן גזר הדין), הם קיבלו חנינה מנשיא המדינה והשתחררו. היו אף שחזרו לשרת בכוחות הביטחון ואף הגיעו לדרגות בכירות למדי.
מפקד הגזרה, אל"מ יששכר שדמי, שהועמד לדין באשמת רצח וחריגה מסמכות, זוכה מאשמת הרצח והורשע אך ורק בסעיפי החריגה מסמכות. גזר הדין – נזיפה וקנס סמלי של עשר פרוטות! הוא המשיך בקריירה הצבאית שלו והשתחרר בסופו של דבר בדרגת תת-אלוף.
למשפחות הקורבנות ניתן פיצוי כספי, צאצאיו של כל קורבן קיבלו 5,000 ל"י, שזה בערך 175,000 ₪. יורשי פאטמה דאוד סרסור קיבלו תוספת של 1,000 ל"י (35,000 ₪) בהתחשב שהייתה בימי הריונה האחרונים.

ביטול הממשל הצבאי

היו כמובן שהתנגדו לממשל הצבאי הזה, כמו יגאל אלון (מפקד הפלמ"ח לשעבר ומחברי מפלגת "אחדות העבודה"), שטען שהממשל הצבאי הוא אנטי דמוקרטי ואנטי חינוכי והוא מזיק ליהודים ולערבים כאחד. יעקב חזן (מנהיג מפ"ם) טען שהממשל הצבאי משחית את צה"ל, שכן הוא מתערב בחיים הפרטיים של אזרחים. חברים במפלגת חירות טענו שהממשל הצבאי מספק נשק לביקורת הבינלאומית על ישראל. ומיכאל אסף, איש מפא"י, טען:

בין אם הממשל הצבאי מתכוון לכך ובין אם אינו מתכוון, הוא דוחף יום יום, על ידי עצם קיומו ואורחו, כל ערבי להיות שונא המדינה, מחבל במדינה. (דברי מיכאל אסף, מצוטט אצל ר' כהן, בסבך הנאמנויות: חברה ופוליטיקה במגזר הערבי, עמ' 47)

בסופו של דבר נותר הממשל הצבאי על כנו עד נובמבר 1966, אך לקח כשנתיים עד שהתבטל בפועל באופן סופי. כלומר, 20 שנה בהן האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל חיה למעשה ללא זכויות אזרח מלאות, אלא תחת ממשל צבאי.

דיון

  • מאז 1968 כבר אין ממשל צבאי, אבל האם הפלסטינים נהנים משוויון זכויות?
  • האם יש עדיין השפעה של שנות הממשל הצבאי על הפלסטינים אזרחי המדינה כיום? (מבחינה פסיכולוגית, אישית וקולקטיבית, חינוכית, ועוד)

כפרים לא מוכרים

במהלך מבצע "צוק איתן" (קיץ 2014) נפלו מספר טילים בסמוך לכפרים בדואים-פלסטינים בנגב. בכפרים הללו אין כל מיגון מתאים ואפילו אין מערכת של אזעקות. כאשר נשמעה אזעקה מיישוב יהודי סמוך נאלצו התושבים להישכב על הקרקע, בהתאם להנחיות פיקוד העורף. באחת מהתקפות הטילים הללו נפצעו שתי אחיות, מראם (בת 11) ואסיל (בת 13) אל-וקילי. עודה אל-וואדג' בן ה – 32 נהרג, בתו בת השלושה חודשים, איה, נפצעה קשה בראשה, ואשתו ובנו מוחמד בן הארבע נפצעו קל.
המדינה לא דאגה למיגון של יישובים אלו, כפי שדאגה למגן את היישובים היהודים, כי ישובים בדואים-פלסטינים אלו אינם מוכרים על ידי הרשויות.

כיצד נוצרה תופעה כזו של יישובים שאינם מוכרים ע"י המדינה?

בשנות ה – 50 וה – 60 המשיכה מדינת ישראל במדיניות של גירוש ערבים-פלסטינים, בעיקר בדואים, מהאזורים בהם ישבו. המושל הצבאי של אזור הנגב יישם מדיניות ריכוז של הבדואים בנגב לאזור גאוגרפי מוגבל (אזור הנקרא "סייג") שרק בו הורשו לגור, בטענה שהשטחים שבהם ישבו הם אזורי ביטחון הדרושים לפעילות צבאית. וכך, רוב 11,000 הבדואים-הפלסטינים שנותרו בנגב לאחר מלחמת 1948 הורחקו מאדמות אבותיהם לאזור המוגבל. הם קיבלו רשות לגור באזור המוגבל, אך לא הורשו לבנות שום מבנה מגורים קבוע (הגבלה שעדיין בתוקף). כך נוצרו כ – 45 כפרים שאינם מוכרים על ידי מדינת ישראל, בהם חיים כיום כ – 65 אלף תושבים. כפרים אלו אינם מחוברים לתשתיות המים, הביוב והחשמל, לא סוללים בהם כבישים והם אינם מקבלים שירותים בסיסיים מהמדינה כמו שירותי בריאות וחינוך. חשוב לציין, כי תושבי הכפרים הללו הם אזרחי מדינת ישראל, רבים מהם אף משרתים בצה"ל, אך הם אינם מקבלים את השירותים שהמדינה מספקת לשאר אזרחיה, כגון הגנה מפני טילים.
כך למשל, שבט אלעֻקבי מתגורר בכפר שאין מכירים בו בתחום הסייג (האזור הגאוגרפי המוגבל), שאליו סולקו ב – 1951 מכפרם באזור אחר בנגב. כשסולקו מבתיהם המקוריים נאמר להם שהם מועברים באופן זמני בלבד, למטרות של פעילות צבאית. מעולם לא הותר להם לשוב וכפר אבותיהם נהרס. יחד עם זאת, לא הותר להם לבנות שום מבנה קבע במקום גלותם. הכפר שבנו, אלעראקיב, מקבל אחת לכמה זמן צווי הריסה. נורי אלעֻקבי, פעיל זכויות אדם, הצטווה ב – 2007 להרוס מבנה עץ שבנו בכפרם כדי שישמש כגן ילדים וכמועדון חברתי בשביל הנשים בכפר. אלעֻקבי הודיע לבית המשפט כי הוא מסרב לעשות זאת וכי אף אינו מוכן לשלם את הקנס. הוא אפילו מוכן לשבת בכלא. בסופו של דבר הוסר צו ההריסה, אך ברוב המקרים אין סוף אופטימי ומאות אנשים נאלצו להרוס את בתיהם, לשלם קנסות כבדים ולהשאיר את הילדים שלהם חסרי הגנה ובית.
בעיית הכפרים הלא-מוכרים אינה ייחודית לנגב. היא קיימת גם באזורים אחרים ברחבי הארץ, בהם הוקמו כפרים לא מוכרים על-ידי פלסטינים אזרחי מדינת ישראל, שהתעקשו לחזור לאדמותיהם לאחר מלחמת 1948 והקימו מחדש את כפריהם.

דיון

  • מה אתם הייתם עושים אם המדינה שבה אתם אזרחים הייתה מסלקת אתכם מבתיכם ומונעת מכם לבנות בתים חדשים רק בגלל שאינכם משתייכים לקבוצת הרוב?
  • איך הייתם מרגישים?

ביבליוגרפיה

  • שרה אוסצקי-לזר, "הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים, 1958-1948", המזרח החדש, מ"ג, 2002.
  • רון חריס, המשפט הישראלי – השנים המעצבות: 1977-1948, הקיבוץ המאוחד, 2014.
  • רוביק רוזנטל, כפר קאסם – אירועים ומיתוס, קו אדום – הקיבוץ המאוחד, 2001.
  • יאיר רונן ואחרים (עורכים), הדרה חברתית וזכויות אדם בישראל, אוניברסיטת תל אביב, 2008.

זוכרות ברשת