הנכבה המתמשכת
אל-מאלחה. צלם: פרד צסניק, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 1950

מה קרה לרכוש הפלסטיני שנשאר מאחור; חוק נכסי נפקדים; המשך הפקעת קרקעות פלסטיניות בשנים שלאחר קום המדינה.


מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק 2, מדינת ישראל במזרח התיכון: ו. הבעיות הלא פתורות בעקבות מלחמות העצמאות – מבוא לחלק העוסק בבעיות הלא פתורות בעקבות מלחמות העצמאות, שאלת הביטחון השוטף והביטחון הבסיסי.


ביזה במסווה חוקי – שנות החמישים

לאחר שנמלטו וגורשו מכאן 750,000 פלסטינים, מה לדעתכם קרה עם כל הרכוש שלהם?

כבר במהלך המלחמה החלו לוחמים ואזרחים יהודים לבזוז את הרכוש הפלסטיני שנשאר מאחור. כך מספר לנו יוסף נחמני, איש הקרן הקיימת, שחי בטבריה באותם ימים:

"עשרות-עשרות בקבוצות התהלכו היהודים ושדדו בבתים ובחנויות של הערבים...אנשי ההגנה לא היה בכוחם להשתלט על ההמון אחרי שהם בעצמם הראו דוגמה רעה והשתתפו בשוד. היתה התחרות של מחלקות שונות של ההגנה החונות במגדל, גינוסר, יבניאל, עין גב שבאו במכוניות ובסירות והעמיסו כל מיני חפצים, מקררים, מיטות וכו'" (23-22 אפריל 1948, יומנו של יוסף נחמני – מצוטט אצל בני מוריס, תיקון טעות – יהודים וערבים בארץ ישראל 1956-1936, עמ' 131)

בן גוריון התנגד למעשי הביזה הללו ודרש לפעול נגדה בכל האמצעים. במכתב אל יגאל ידין, מפקד בכיר בצה"ל, הורה:

"כנגד כל ניסיון של שוד מצד חיילנו יש להשתמש במכונת ירייה בלא רחמים" (בן גוריון אל ידין, 17.7.1948, מצוטט אצל בני מוריס, 1948 – תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עמ' 308)

מדוע לדעתכם התנגד בן-גוריון לביזת הרכוש?

בן גוריון תפס את מדינת ישראל כמדינת חוק, ולכן התנגד למעשים אלימים המנוגדים לחוק. אולם, בעקבות המלחמה נשארו בידי מדינת ישראל כ – 4.6 מיליון דונם של קרקעות של פלסטינים שנעקרו מאדמתם, וכן בתיהם ורכושם. בן-גוריון לא רצה שאזרחי המדינה ישתלטו באופן עצמאי על רכוש זה, אך הוא גם לא התכוון להשיב את הרכוש הרב לידי בעליו החוקיים, הפלסטינים.

אז איך דואגים שהרכוש הפלסטיני העצום שנשאר מאחור ישמש את צרכיה של מדינת ישראל שזה עתה קמה, אך באופן חוקי?

בן-גוריון הבין היטב שאם מדינת ישראל תהפוך לבעלים הישירים של הרכוש הזה יהיו לכך השלכות בינלאומיות. ניכוס הרכוש באופן מידי למדינת ישראל, עלול להיתפס כקריאת תיגר על האו"ם ולהוות עילה לתביעה משפטית נגד המדינה.
נמצא לכך פתרון פשוט מאד, שנתן, כביכול, לגיטימציה להשתלטות על הרכוש הפלסטיני: חקיקת חוקים.
החוק הראשון, "חוק נכסי נפקדים", שנחקק במארס 1950. על פי החוק הגדרת "נפקד" הוא:
א. "אדם שבתקופה המתחילה ב – 29.11.1947 ואילך היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, עבר הירדן, תימן או עיראק.
ב. אדם שנמצא באחת הארצות האלו או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח מדינת ישראל.
ג. היה אזרח ארץ ישראל ויצא ממקום מגוריו הרגיל בארץ ישראל אל מקום במחוץ לארץ ישראל לפני 1948 או אל מקום בארץ ישראל שהיה מוחזק בשעת צאתו בידי כוחות שביקשו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה" (מתוך: חוק נכסי נפקדים, 1950)

על פי הגדרות החוק, כל פלסטיני ששהה במהלך המלחמה בארץ אויב (נסע לשם למטרת לימודים, עסקים או ביקור קרובים), הנו נפקד. כך גם כל פלסטיני, שנמלט או גורש מביתו אל מעבר לגבול מדינת ישראל, נחשב כנפקד. ובנוסף, כל פלסטיני שנמלט או גורש מביתו למקום אחר שהיה באותה השעה בשליטת מדינות אויב, אך לאחר מכן נכבש על ידי הכוחות היהודים והפך לחלק ממדינת ישראל, נחשב לנפקד.
למעשה, הוכרזו כל הפליטים הפלסטינים שעזבו את מקום מגוריהם בשטח מדינת ישראל בעת המלחמה כנפקדים.
החוק העניק סמכות ל"אפוטרופוס על נכסי נפקדים" לשמור ולנהל את הרכוש עד להחזרתו לבעליו החוקיים. היה והגיע פלסטיני לאפוטרופוס ודרש לקבל בחזרה לידיו את הרכוש שלו, נטל ההוכחה שאכן זהו רכושו היה מוטל עליו. כלומר, היה עליו להביא מסמכים וראיות לכך שהוא הבעלים. הייתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, שכן רוב המסמכים והראיות הללו הושארו גם הם מאחור במהלך המלחמה. ואכן, עתירות של פלסטינים שברחו או גורשו מישראל נדחו בדרך כלל על ידי בית המשפט העליון.
אסור היה למכור את נכסי הנפקדים הללו, אך היה מותר להעביר את רכוש הנפקדים לידי "רשות פיתוח", שהחוק קבע שתוקם בתוקף חוק הכנסת. ב – 1950 נחקק גם "חוק רשות הפיתוח", ובספטמבר 1953 נחתם הסכם על העברת הרכוש מ"האפוטרופוס על נכסי נפקדים" לידי רשות הפיתוח. אך עדיין נשארו בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים מרבית הנכסים שכללו לא רק מקרקעין, אלא גם כספים בחשבונות בנקים, ניירות ערך, זכויות בחברות ועוד.
מאותו הרגע ואילך לא יכלו בעלי הרכוש המקוריים, החוקיים, לקבל בחזרה את רכושם, אלא מקסימום לקבל פיצויים עליו. אולם, ההתחשבנות של הפיצויים נערכה רק עם חלק קטן מכלל ה"נפקדים", אלה הקרויים "נוכחים נפקדים" והסכומים ששולמו היו עלובים למדי.

מי הם לדעתכם הנוכחים הנפקדים?

נוכחים נפקדים הם הפלסטינים שנוכחים במדינת ישראל, כלומר אלו שנשארו בגבולות המדינה והפכו לאזרחיה של מדינת ישראל. אך הם גם נפקדים, שכן הם נאלצו לעזוב את רכושם ובתיהם במטרה למצוא מקלט זמני במקום אחר בתוך תחומי ישראל במהלך המלחמה. (לדוגמה: פלסטיני שחי בכפר ובמהלך המלחמה נמלט או גורש לכפר או לעיר אחרת בגבולות מדינת ישראל).
חוק נוסף שנחקק ב – 1953, "חוק רכישת מקרקעין", בא להשלים את הפעולות שבוצעו על ידי "חוק נכסי נפקדים" משנת 1950. חוק זה התבסס על החוק העות'מאני שקבע, כי שטח שלא מעובד במשך שלוש שנים על ידי בעליו, ניתן להעבירו לרשות המדינה. אדמות פלסטיניות רבות הוכרזו כשטחים סגורים מטעמי ביטחון, ובעל הקרקע היה חייב לקבל רישיון מיוחד מידי המושל הצבאי להיכנס לשדה שלו ולעבד אותו. במקרים לא מועטים לא ניתנו רישיונות כאלה ובעלי הקרקעות הפלסטינים לא יכלו להמשיך ולעבד את אדמתם. מכיוון שאדמתם לא עובדה, הפכה באופן מיידי לרכוש המדינה.

וכך, הביזה שנערכה על ידי אנשים באופן עצמאי, נחשבה ללא חוקית. אולם, הפקעת הרכוש הפלסטיני על ידי מדינת ישראל, באמצעות חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין, נחשבה לחוקית.
אם לפני המלחמה היו בבעלות ערבית כ – 5.5 מיליון דונם קרקעות, הרי לאחר המלחמה ובעקבות חקיקת החוקים, נותרו רק כחצי מיליון דונם בלבד בבעלות פלסטינית.

ומי נהנה מהרכוש הפלסטיני שנותר מאחור?

המדינה ניהלה פנקסים ורשימות של רכוש וקבעה קריטריונים לחלוקתו. בראש רשימת הזכאים של האפוטרופוס לנכסי נפקדים היה כמובן הצבא, שקיבל לידיו נגריות, מסגריות, נפחיות ומחרטות. אך גם מסעדות פלסטיניות ניתנו לצבא והפכו לבתי קפה לחיילים משוחררים. (ראו תמונה שקופית מס' 47 במצגת הנלוות לחוברת מתוך הספר של אריאלה אזולאי, "אלימות מכוננת", עמ' 209).
הרכוש מבתיהם ומעסקיהם של פלסטינים – שטיחים, רהיטים, גרמופונים, מראות, תנורי אפייה, מקררים ועוד – נמכר לציבור הישראלי ולרשויות המדינה במחירים נוחים. מבין הרוכשים ניתן למצוא משרדי ממשלה שונים, הוועד למען החייל, גני ילדים, לשכת המסחר, אנשים פרטיים ועוד. כל פריט כזה נרשם לפי תאריך קבלתו, תיאור מצבו ומחירו.
מהגרים יהודים שזה עתה הגיעו לארץ שכרו מדי האפוטרופוס דירות שהיו שייכות לפלסטינים, ועל מנת שיוכלו להשיג כסף לשכר הדירה ניתנו להם מכשירים ומכונות על מנת שיוכלו להקים עסק קטן ולהתפרנס ממנו. (ראו תמונה בשקופית מס' 48 במצגת הנלוות לחוברת מתוך הספר של אריאלה אזולאי, "אלימות מכוננת", עמ' 213).
אדמות הפלסטינים הראויות לעיבוד חקלאי הוחכרו ליישובים היהודים הסמוכים להן, בעיקר קיבוצים. (ראו תמונה בשקופית מס' 49 במצגת הנלוות לחוברת מתוך הספר של אריאלה אזולאי, "אלימות מכוננת", עמ' 219). היבול שנזרע, נשתל וטופל בזיעת אפם של הפלסטינים, נקצר, נקטף ונאסף על ידי החקלאים היהודים ונמכר בארץ כיבול ישראלי לכל דבר.
כמעט כולם - ישראלים ותיקים ומהגרים, רשויות המדינה ואנשים פרטיים, יישובים יהודים ועסקים יהודים - הרוויחו מהרכוש שנותר מאחור ונהנו מפירותיו.

להורדת מצגת התמונות הנלוות לחוברת

הצעה: צפייה בקטע מהסרט "שוד הספרים הגדול", במאי בני ברונר, 2010 (הצעה: לצפות ב 8.5 דקות ראשונות של הסרט).

דיון

האם העובדה שהמדינה חוקקה חוקים שאפשרו לה להפקיע את הרכוש, הופכת את הפקעת הרכוש אכן לחוקית או שמא זהו רק מסווה של חוקיות לביזה מאורגנת וממוסדת?

"ייהוד הגליל" והמשך הפקעת הקרקעות

אחד הנושאים שהטרידו את כל ממשלות ישראל היה חוסר האיזון הדמוגרפי באזורים מסוימים בארץ, בעיקר בגליל שבו היוו הפלסטינים אזרחי ישראל רוב מכריע ובידיהם נותר חלק נכבד מהקרקעות. בשנות ה – 60 החלה לפתח ממשלת ישראל תכנית ל"ייהוד הגליל".
התכנית לפיתוח הגליל ולייהודו גובשה בימי ממשלתו של לוי אשכול (1966), אך החלה להתבצע רק כעבור כ – 10 שנים. השלב הראשון היה הפקעה נרחבת של קרקעות, במטרה להקים יישובים יהודיים בגליל. הבסיס החוקי להפקעה היה פקודה מתקופת המנדט, "פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור – 1943)", שאפשרה לשר האוצר להטיל, ללא הגבלת זמן, את בעלות המדינה על קרקעות שנקבעו כחיוניות לציבור. למעלה מ – 30% מהקרקעות שהולאמו עבור צרכי הציבור היו בבעלות של ערבים פלסטינים אזרחי ישראל.
הפיצוי שניתן על ידי המדינה בעבור הקרקעות שהופקעו לא תאם את שוויין האמיתי.

דיון

  • דמיינו שבארה"ב יקדמו תכנית ל"הלבנת הארלם", תכנית שמטרתה לגרום לכך שבשכונת הארלם בניו-יורק יחיו יותר לבנים מאשר שחורים, מה דעתכם על תכנית כזו?
  • איך אתם חושבים הרגישו הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל לאור תכנית "ייהוד הגליל" ולנוכח הפקעת הקרקעות?
  • ומה דעתכם על תכנית שמטרתה לייהד את הגליל, כלומר לגרום לכך שבגליל יחיו יותר יהודים מאשר פלסטינים?


הפקעת האדמות נעשתה לצורך "ייהוד הגליל" – ביטוי בוטה ביותר שמבהיר כי עבור מדינת ישראל אזרחיה הלא-יהודים הנם זרים ולא שייכים, ולכן צריך לדלל את נוכחותם באזורים בארץ באמצעות יישוב יהודים.
הפקעת הקרקעות עוררה, מן הסתם, רגשות עוינים. ב – 30.6.1976 התחוללו אירועי מחאה הידועים בשם "יום האדמה", שכללו שביתה כללית והפגנות של פלסטינים ישראלים כנגד החלטת ממשלת רבין הראשונה להפקיע 20 אלף דונם של קרקעות בבעלות פלסטינית בגליל. במהלך ההפגנות נפצעו עשרות ונהרגו שישה מהמפגינים. הפלסטינים הישראלים ראו בפעולות הכרוכות ב"ייהוד הגליל" פתח להפקעות נוספות ותכנית להשתלטות יהודית על אדמות ערביות.
"יום האדמה" היה הפעולה הראשונה שאיחדה את הערבים הפלסטינים בישראל לפעולה לאומית/אזרחית. בכך טמון כוחו. עד היום ל"יום האדמה" יש סמליות רבה בקרב הערבים הפלסטינים בישראל, והציבור הערבי-פלסטיני בישראל נוהג לציין יום זה מדי שנה.

ביבליוגרפיה

  • יפעת וייס, ואדי סאליב: הנוכח והנפקד, מכון ון ליר, 2007.
  • ז'ק קנו, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים, 1990-1917, ספרית הפועלים, 1992.
  • אריאלה אזולאי, אלימות מכוננת 1950-1947 – גנאלוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל"אסון מנקודת מבטם", רסלינג, 2009.

זוכרות ברשת