בגידת מדינות ערב בפלסטינים - אין להם ארץ אחרת

הפלסטינים כקורבן של האינטרסים של מדינות ערב; בגידתו של המלך עבדאללה בפלסטינים וההסכם שבעל פה בינו לבין הנהגת היישוב על כיבוש את השטחים שיועדו למדינה הפלסטינית על פי תכנית החלוקה וסיפוחם לממלכתו.


מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק 1, המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 1949-1945: ה. מלחמת העצמאות: חלק א' וחלק ב' – בתחילת החלק העוסק בפלישת מדינות ערב.


"ייתכן שייגרם אי צדק פוליטי קל אם תהיה פלשתינה למדינה יהודית, אבל הערבים לא יסבלו מזה סבל אישי...מן הבחינה הכלכלית, התרבותית והדתית לא תהיה לכך השפעה עליהם... אנו יודעים מה היא ההרגשה להיות מיעוט...לערבים יש ערובה מושלמת; פלשתינה תהיה תמיד רק אי בתוך ים ערבי... מעמדם של הערבים בתור עם מובטח להם. רגשותיהם הלאומיים יכולים לבוא לידי ביטוי מלא בדמשק ובקהיר ובבגדד...פלשתינה בשביל היהודים היא מה שבגדד וקהיר ודמשק הכרוכות יחדיו הן בשביל הערבים..." (חיים ויצמן בעדותו לפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, 1946, בתוך: גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית, עמ' 360-359)

מהי טענתו של ויצמן בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית?

הוא אינו מכיר בקיומו של עם פלסטיני אלא אך ורק בקיומו של עם ערבי. ולכן לדבריו, לתושביה ה"ערבים" (להבדיל מ"פלסטינים") של ארץ-ישראל יש בית אחר, במדינות ערב השכנות. זכות ההגדרה העצמית שלהם לא תיפגע אם תוקם בפלשתינה מדינה יהודית, שכן זכות ההגדרה העצמית שלהם תמומש ממילא בעיראק, מצרים, סוריה וכו'.
זו טענה שנשמעת גם כיום – לערבים (הפלסטינים) יש 22 מדינות ערביות, שילכו אליהם.

האמנם לפלסטינים יש בית אחר?

מיד עם יציאת הבריטים מהארץ והכרזת מנהיגי היישוב על הקמת מדינת ישראל ב – 15 במאי 1948 פלשו הצבאות הסדירים של מדינות ערב לארץ.

למה לדעתכם פלשו צבאות ערב לארץ ופתחו במלחמה נגד מדינת ישראל שזה עתה נולדה?

בנובמבר 1947, עשרה ימים לפני קבלת ההחלטה על חלוקת הארץ באו"ם, יצאה גולדה מאיר, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, לפגישה עם המלך הירדני. פגישה זו הניבה הסדר שבעל פה: המלך יספח לממלכתו את כל אזוריה של הארץ אותם עמד האו"ם להועיד למדינה הערבית, תוך התחייבות שלא לחרוג מהם ושלא להעז לפלוש או להציק למדינה היהודית בגבולות שייקבעו על ידי עצרת האו"ם. 
העובדה שצבאות ערב פלשו בו-זמנית לארץ יצרה אמנם את הרושם של תיאום בין הצבאות, כאילו פעלו בהתאם לתכנית סדורה ותחת פיקוד עליון אחד, אולם הפיקוד העליון בראשותו של עבדאללה מלך ירדן היה להלכה בלבד. בעוד צבא ירדן ובמידה מסוימת צבא עיראק קיבלו את סמכותו של עבדאללה, צבאות מצרים, סוריה, לבנון וכוחות המתנדבים השונים פעלו בנפרד ומתוך שיקולים משלהם. מטרת הצבאות הערביים, אם כן, לא הייתה להקים מדינה פלסטינית, כפי שהוחלט בכ"ט בנובמבר על ידי האו"ם. הם פלשו לארץ בכדי לשרת את האינטרסים של מדינותיהם ולכל מדינה היו אינטרסים משלה.
למעשה, הסיבה שצבאות מצרים, סוריה ולבנון הכניסו את כוחותיהם למלחמה הייתה יריבותם עם הממלכה האשמית, ממלכת ירדן, ובייחוד עם עבדאללה. הם לא יכלו להרשות לעצמם שעבדאללה יהיה היחיד שייכנס לארץ וירחיב את שטחי ממלכתו. הם ידעו שהדבר היחיד שבאמת עניין את המלך עבדאללה היה השתלטות על הטריטוריה שממערב לירדן, טריטוריה שיועדה למדינה הפלסטינית, ובעיקר השתוקק עבדאללה לספח את ירושלים לממלכתו.
אפשר לטעון כי התכנית של צבאות ערב, לא הייתה לחסל את המדינה היהודית, אלא במידה רבה דווקא לחסל את המדינה הפלסטינית שאמורה הייתה לקום ולהשתלט על השטחים שהוקצו למדינה זו בהתאם לתכנית החלוקה. ובעיקר למנוע את השתלטותה של מדינה ערבית אחת, ירדן, על השטחים הללו.
בסוף המלחמה אכן חולקו השטחים שהיו מיועדים למדינה הפלסטינית על פי תכנית החלוקה בין ישראל, ירדן ומצרים. מכאן ואילך מתנהל מאבקם של הפלסטינים לא רק עם ישראל והציונות, אלא גם עם עמים ערביים אחרים ששלטו בחלקיה של פלסטין וסירבו בתוקף להעניק להם עצמאות.

ביבליוגרפיה

  • גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית, מאגנס, תשס"א.
  • רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947, החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים, מרכז מציל"ה, ירושלים, 2009.

זוכרות ברשת