מלחמת 1948
פקודת גירוש לתושבי הכפר הונין, ארכיון תולדות ההגנה, תיק 100/37

מידע על הנכבה הפלסטינית, על הבריחה והגירוש של הפלסטינים מבתיהם בכל שלב של המלחמה; תכנית ד' ותכנון הגירוש היזום של הפלסטינים מגבולות המדינה; מידע על מעשי טבח, אונס וביזה במהלך המלחמה; דיון על "חוק הנכבה" מ 2011 והאיסור לציין ולהתאבל ביום הנכבה. 


מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק 1, המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 1949-1945: ה. מלחמת העצמאות: חלק א' וחלק ב' – הסדק מתפרש על פני השלבים השונים של המלחמה. ראו הצעות בהמשך כיצד לשלב את הסדק בתוך לימוד שלבי המלחמה.


בסוף מלחמת 1948, בשטח מדינת ישראל שזה עתה נולדה, נותרו כ – 150,000 פלסטינים בלבד. כ – 750,000 פלסטינים נעקרו מבתיהם והיו לפליטים (לפי האומדן של האו"ם), כ – 420 כפרים ויישובים פלסטינים נחרבו.

איך הפלסטינים קוראים לחורבן החיים שלהם בפלסטין?

נכבה – מילה בערבית שמשמעותה אסון, קטסטרופה.

דיון

  • איך זה קרה לדעתכם?
  • כיצד התרוקנה מדינת ישראל ממרבית תושביה הפלסטינים?
  • כיצד נעלמו הכפרים והיישובים הפלסטינים?

שלב ראשון

מיקום: בסוף החלק העוסק במלחמה הפנימית – השלב הראשון של המלחמה

בחודשים הראשונים של המלחמה, מדצמבר 1947 עד מרץ 1948, ברחו כ – 75,000 פלסטינים, רובם בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה. הם נטשו את בתיהם בעיקר בערים הגדולות – חיפא (חיפה), יאפא (יפו) ואלקֻדְס (ירושלים). הם לא רצו להיקלע לאזור הקרבות ולכן החליטו לעזוב את בתיהם עד יעבור זעם, עד שהמלחמה וההרס שהיא מביאה עמה תסתיים. הפלסטינים הללו תיארו לעצמם שבסופה של המלחמה יוכלו לשוב לבתיהם, הם האמינו שזו עזיבה זמנית בלבד. בדיוק כפי שחלק מתושבי עוטף עזה עזבו את בתיהם במהלך מבצע "צוק איתן" (2014) או תושבי צפון הארץ במלחמת לבנון השנייה (2006), ועברו למקומות בטוחים יותר עד שתסתיים המלחמה.

שלב שני

מיקום: החלק העוסק במפנה במלחמה, מעבר מהגנה להתקפה ודן בתכנית ד'.

בתחילת מרץ 1948 התוותה מפקדת ההגנה את "תכנית ד'", שנועדה להגן על המדינה היהודית העתידית ועל גושי היישובים היהודים הנמצאים דווקא בתחומי המדינה הפלסטינית העתידית, מפני פלישת צבאות ערב. ראשי "ההגנה" טענו שעל מנת להבטיח ניצחון במערכה נגד צבאות ערב, צריך קודם לנצח את הכוחות הפלסטינים המקומיים. לכן יש צורך "להשקיט" את הכפרים והערים הפלסטינים שחלשו על הדרכים. או במילים אחרות, לסלק גורמים עוינים, או אפילו גורמים שיש להם פוטנציאל להיות עוינים גם אם אינם כאלה בפועל, מהשטח שיועד למדינה היהודית.
מכיוון שהכוחות הפלסטינים המקומיים התרכזו בכפרים, גם אם בניגוד לרצון התושבים שלהם, רוב הכפרים הפלסטינים נחשבו בעיני ההגנה לעוינים.

מה עושים לשכונות הפלסטיניות בערים ולכפרים הפלסטינים העוינים על פי תכנית ד'?

תכנית ד' - פקודת אב - 10.3.1948
מטרת המבצע

"השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, כן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות, נגד אויב סדיר, סדיר-למחצה וזעיר - הפועל מבסיסים אשר מחוץ לשטח המדינה או מבסיסים הנמצאים בתוכה".

להלן שמונה מסלולים לפעולות המבצעיות:

א. שיפור מערכת ההגנה הקבועה - ביצור יישובים, תפיסת משלטים, הגנה מרחבית.
ב. חסימת דרכי הגישה של האויב - תפיסת משלטים על הדרכים, פיצוץ גשרים וחסימות הנדסיות במוקשים ובחומרי נפץ אחרים.
ג. טיהור כפרים ערבים הנמצאים בקרבה יחסית ליישובים יהודיים -
1. דרגה מתונה - טיהור משטרתי והכנסת חיל המצב.
2. דרגה בינונית - פעולות ביעור והשתלטות.
3. דרגה חריפה - השמדת כפרים לאחר פינוי התושבים.
ד. התבססות בערים המעורבות - השתלטות על השירותים הממשלתיים, גירוש הערבים מהשטחים המעורבים, סגירת כל האוכלוסייה הערבית בחלק מסוים של העיר.
ה. תפיסת תחנות משטרה ובסיסים בריטיים.
ו. תפיסת משלטים וכיבוש כפרים ערביים כדי להשתלט על עורקי התחבורה הראשיים בארץ.
ז. הטלת מצור על ערים ערביות.
ח. פעולות כיבוש בשטח האויב.

האם אפשר לדעתכם לראות ב"תכנית ד'" מתווה של טרנספר של הפלסטינים?

השיקולים שהנחו את אדריכלי "תכנית ד'" במטה ההגנה היו צבאיים ולא פוליטיים. אולם, בשל אופי המלחמה והעובדה ששתי האוכלוסיות היו מעורבות זו בזו גיאוגרפית, ומכיוון שהתכנית נועדה להגן על האזורים הפנימיים של המדינה היהודית לקראת הקרב העתידי עם ארצות ערב לאורך הגבולות – המשמעות המעשית של תכנית זו הייתה ריקון הכפרים והריסתם.
בפקודת המבצע של "תכנית ד'" בחלק מהחטיבות ניתנה הוראה למפקדים לגבי הכפרים ושטחיהם כי יש "לתפוס, לבער או להשמיד, לפי שיקול דעתך".
בואו נראה מה היה שיקול דעתם של חלק מהמפקדים בשטח:
כך מספר לנו חבר קיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל, אליעזר באואר (בארי) על קרב משמר העמק שנערך בין ה – 4 לאפריל ל – 14 באפריל 1948:

בשכנות לקיבוץ משמר העמק היו 8 כפרים פלסטינים: אבו שושה, אלעֻ'בּיָּה א-תחתא, אלעֻ'בּיָּה אלפוקא, אלנַעְ'נַעִ'יָּה, אבו זריק, אל-מנסי, אל-כפרין ועין אל-מנסי.
ברור שבמלחמה האכזרית שאנו עומדים בה, אין לנהוג בכסיות של משי. אך יש כללים גם להנהלת מלחמה שכל עם תרבותי משתדל לשמור עליהם...כאשר נכבש הכפר [אבו זוריק] נסו תושביו וביקשו למלט נפשם בברחם בשדות העמק. יצאו כוחות מהישובים הסמוכים ועקפו אותם. היו חילופי יריות שבהם נהרגו אחדים מבין הערבים. אחרים הסגירו עצמם או נפלו לידי היהודים בלי נשק. רובם נהרגו. ואלה לא היו אנשי כנופיות כמו שנכתב אחרי-כן ב'על המשמר' אלא פלחים חסרי מגן, מנוצחים....גם בתוך הכפר, כאשר נתגלו כעבור שעות אחרי גמר הקרב כמה אנשים שהסתתרו - הרגו אותם...אומרים שהיה גם מקרה של אונס...אחר כך פוצצו כל בתי הכפר והבאר...מהרכוש בבתים והבהמות שנשארו בלי רועים לקח כל אחד מה שידו השיגה; זה קומקום לבישול קפה, זה סוס, זה פרה.. (אליעזר באואר-בארי במכתב לבכירי מפלגת מפ"ם ומערכת הביטחון, 14/04/1948)

מה קרה לדעתכם עם שאר הכפרים בסביבה?

כל תושביהם גורשו. בחלק מהכפרים ערכו אנשי הפלמ"ח תרגילי לוחמה בשטח בנוי והם נהרסו תוך ימים אחדים.
גם בדיר יאסין, ב – 9 באפריל 1948, הפעילו המפקדים שיקול דומה, הפעם היו אלה מפקדים של האצ"ל והלח"י. לאחר שהלוחמים הפלסטינים עזבו את כפר דיר יאסין, שישב במבואות ירושלים, נכנסו אנשי אצ"ל ולח"י למקום וטבחו בתושביו כנקמה. הם אנסו נשים, רצחו גברים, נשים וילדים שנותרו בכפר והתעללו בגופות. הערכות מדברות על בין 110 ל – 250 הרוגים. וכך מספר לנו יאיר צבן, לימים שר בממשלת ישראל, שהיה באותם ימים נער פעיל בגדנ"ע והשתתף בצוות הקבורה בדיר יאסין ב – 12 לאפריל:

"מה שראינו היה נשים [מתות], ילדים קטנים וגברים זקנים. מה שזעזע אותנו היה שלפחות בשניים או שלושה מקרים הגברים הזקנים היו לבושים בבגדי נשים. אני זוכר שנכנסו לסלון באחד הבתים. בפינה הרחוקה הייתה אישה קטנה בגבה אל הדלת, יושבת מתה. כשהגענו לגופה ראינו איש קשיש עם זקן. מסקנתי הייתה שמה שהתרחש בכפר כל כך הפחיד את הזקנים הללו, עד כדי כך שהם ידעו שלהיות אנשים קשישים לא יציל אותם. הם קיוו שאם הם ייראו כנשים זקנות זה יציל אותם." (מתוך עדותו של יאיר צבן).

אגב, עד היום מדינת ישראל מסרבת לחשוף בפני הציבור את המסמכים והצילומים של הטבח בדיר יאסין הנמצאים בארכיון, זאת על אף שעל פי חוק הארכיונים העיון בחומרים משנת 1948 מוגבל לתקופה של 50 שנה בלבד. לדעת המדינה, החשיפה של הצילומים המוחזקים בגנזך המדינה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של מדינת ישראל.
אך אלו לא היו מעשי הטבח היחידים. ההיסטוריון הציוני בני מוריס, שחקר את מלחמת 1948 ואת הנכבה מספר לנו בראיון שנערך עמו ב – 2004:

"עפ"י הממצאים שלך, כמה מעשי טבח ישראליים בוצעו?
כ - 24 מעשי טבח. לפעמים זו הוצאה להורג של 4-5 אנשים לפעמים הרג של 70-80-100. יש הרבה הרג שרירותי. רואים 2 זקנים בשדה-יורים בהם. במבצע חירם היה ריכוז חריג של מקרי הוצאה להורג של אנשים כנגד קיר או ליד באר באופן מסודר. המקרים החמורים: סליחה (70-80); דיר יאסין (100-110), לוד (250), דווימה (מאות) ואולי אבו שושה (70)."

בחודשים אפריל-יוני 1948, אם כן, ברחו וגורשו בין 200 ל – 300 אלף פלסטינים בשל הקרבות ופעולות כוחות הביטחון היהודים. תרמו לכך האירועים המזוויעים שתוארו בקרב משמר העמק ובדיר יאסין, שעוררו בקרב האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית פחד וחרדה מפני הבאות.
הם לא רק ברחו, הכוחות היהודים דאגו "להאיץ" את עזיבתם. יגאל אלון, אחד המפקדים הבכירים בהגנה ולאחר מכן בצה"ל, חשב כי מוטב להקטין עד כמה שניתן את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית בעורף הקווים הישראלים ובסמוך לגבול.

"חיפשנו [...] אמצעי שאינו מחייבנו להפעלת כוח, כדי להבריחם את עשרות אלפי הערבים העוינים שנותרו בגליל ואשר במקרה של פלישה עלולים היו להכותנו מהעורף. [...] אספתי את המוכתרים היהודיים, שקשרים להם עם ערבים בכפרים שונים, וביקשתים ללחוש באוזני כמה ערבים שתגבורת יהודית עצומה הגיעה לגליל והיא עומדת לבער את כל כפרי [עמק] החולה. לייעץ להם, כידידים, להימלט בעוד מועד. השמועה פשטה ברחבי עמק החולה כי עת לנוס. המנוסה הקיפה רבבות. התכסיס השיג את מטרתו במלואו [...] וניתן לנו לערוך עצמנו לקראת הפולשים לאורך הגבולות, מבלי לחשוש לעורפנו". (יגאל אלון, ספר הפלמ"ח ב', 1953, בתוך: בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, עמ' 171-170)

הצבא לא רק עודד את העזיבה אלא ביצע לעתים גירוש בכוח, כלומר העלה תושבים פלסטינים על משאיות וגירש אותם אל מעבר לגבול או שפשוט הורה לפלסטינים לצאת מבתיהם ומכפריהם ולעזוב אל מעבר לגבול. פעמים רבות הצבא הקיף את היישוב הפלסטיני משלושה כיוונים, כשהכיוון הרביעי הפתוח היה לכיוון המדינה השכנה. לאחר מכן, ריכז את כל תושבי הכפר, הפריד את הילדים, הנשים והזקנים מהגברים, ואת האחרונים גירש מחוץ לכפר. בכפרים רבים הרגו מספר גברים ורבים אחרים נלקחו למחנות שבויים.

ניתן להציג תמונות של הגירוש וחומרים ארכיוניים רלוונטים. ראו דוגמאות במצגת הנלוות לחוברת (להורדת המצגת). בנוסף, מומלץ לעיין בספר "אלימות מכוננת 1947-1950" של אריאלה אזולאי (הוצאת רסלינג, 2009).

בסוף מאי 1948 הוקמה ועדה של שלושה אנשים שנקראה "ועדת העברה" שגיבשה את מסקנותיה וקבעה כי יש לראות בעזיבת הפלסטינים עובדה מוגמרת ואסור לאפשר את חזרתם לארץ. הוועדה הגישה את המלצותיה שכללו: עידוד הגירה של הפלסטינים שנותרו בגבולות המדינה היהודית, הריסתם של כפרים או יישובם בעולים יהודים ומניעת עיבוד הקרקעות על ידי פלסטינים.
ב – 15 ביוני 1948 כתב משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, לנחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, מכתב בו התייחס לעזיבת הפלסטינים:

"מאורע נהדר בתולדות הארץ ובמובן מסוים נהדר יותר מהקמתה של מדינת ישראל [...] הפינוי פותח אפשרויות עוצרות נשימה להגיע לפתרון רדיקלי ובר קיימא של הבעיה המעיקה ביותר שעמדה בפני המדינה".

שלב שלישי

מיקום: החלק העוסק בקרבות "עשרת הימים" וההפוגה השנייה.

במהלך קרבות "עשרת הימים" (18-9 ביולי 1948) ובמהלך ההפוגה השנייה (18 ביולי-15 באוקטובר 1948), הפכו עוד 100 פלסטינים לפליטים, במסגרת המבצעים הצבאיים השונים. במבצע דני, מבצע לכיבוש הערים הפלסטיניות לוד ורמלה, לחץ יגאל אלון על הדרג המדיני בעניין גירוש 50,000 תושבי רמלה, לוד והסביבה. לטענתו, פינוי שטחים אלו מאוכלוסייה פלסטינית היה בגדר חוסר בררה שיש בו הצדקה. ב – 11 ביולי פשט כוח בפיקודו של משה דיין על לוד ורמלה. הפושטים ירו בכל מי שנקרה על דרכם. אחד הלוחמים סיפר כך:

"הג'יפ עבר את הסיבוב והנה בפתח הפרוץ של הבית ממולי עומדת ילדה ערבייה, עומדת וצועקת בעיניים מלאות פחד ואימה. היא כולה קרועה ובלואה ונוטפת דם – ודאי נפצעה. סביבה על הקרקע מוטלות גוויותיהם של בני משפחתה. עדיין מרטטים, והמוות עוד לא גאלם מייסוריהם... כולם ירו בה. ואני, היריתי בה? ...אבל מה המחשבות, הרי תוך קרב אנו, תוך כדי כיבוש העיר. האויב בכל פינה. כל אדם אויב. הרוג! השמד! רצח! אחרת ירצחוך ולא תכבוש את העיר" (עדות חייל מתוך: בני מוריס, 1948 – תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עמ' 315)

למחרת, ב – 12 ביולי, בעקבות ניסיון התנגדות של הלגיון הירדני וכמה מתושבי העיר לוד, הגיבו הפלמ"חניקים בירי על כל דבר שזז, הטילו רימונים לתוך בתים וטבחו ב-250 עצורים שהיו במכלאות ליד המסגד והכנסייה שבמרכז העיר. באותו היום הוחלט במטה מבצע דני ובגיבוי בן-גוריון שיש לגרש את אוכלוסיית לוד ורמלה. יצחק רבין, קצין המבצעים של יגאל אלון, הוציא בצהריים של אותו יום פקודה האומרת: "יש לסלק במהירות את התושבים מלוד בלי הקפדה על מיון הגילים."

הצעה להרחבה: צפייה או קריאה בעדויות של לוחמים יהודים ושל פלסטינים על כיבוש לוד וגירוש התושבים.

בעקבות הגירוש האלים של תושבי לוד ורמלה פרסם נתן אלתרמן את שירו "על זאת" ב – 19/11/1948) בעיתון דבר:
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

דיון

  • מה אומר לנו נתן אלתרמן?
  • מה אתם חושבים על כך שהוא פרסם את השיר הזה בעיצומה של המלחמה? (ניתן לקשר לתגובות האלימות של הימין הקיצוני בישראל למחאה נגד מבצע "צוק איתן" או לכל ביטוי של ביקורת כלפי התנהלותה של מדינת ישראל).

שלב רביעי

מיקום: בדיון בסוף המלחמה.

בשלהי 1948 נוספו למצבת הפליטים הפלסטינים כ – 150 אלף פליטים, כאשר התקבלה החלטה בדרג הצבאי לפנות ולהרוס כפרים ותושבים ערבים מרצועה ברוחב 5 ק"מ מדרום לקו הגבול עם לבנון, וזאת משיקולי ביטחון. בדרום הושארה ההכרעה בנוגע לעתיד הבדואים בידי יגאל אלון והוא דאג לסלק כ – 95 אלף מהם גם לאחר סיום המלחמה, בשנים 1952-1949.

בינואר 1949 הגיע גרעין של "השומר הצעיר" בשביל להתיישב על אדמת הכפר הפלסטיני לשעבר סעסע. ביום העלייה של הגרעין כתב אחד מאנשי הגרעין ביומן הקיבוץ את תחושותיו למראה הכפר:

אני חושב על הכפר הנטוש של סעסע, אליו נכנסנו בגאווה ובמרץ רב הבוקר, ועל חייהם של הערבים שגרו כאן. שוטטתי בין הבקתות, התבוננתי בכדים ההפוכים, בגרגרי התבואה, בספרים, בנעלי התינוקות, והרחתי את ריחו של ההרס, מעופש ורקוב, שרבים מאתנו למדו להכיר בצרפת ובגרמניה. האם גם אנו הורסים, בוזזים, אכזריים בארץ עתיקה זו, אנחנו, קיבוץ ה', שהגענו ממרחק של אלפי קילומטרים, עם האידיאליים שלנו והסירוב שלנו להיכנע בפני הריקבון של העולם? (מתוך יומן קיבוץ סאסא, 13.1.1949).

מחשבות לא פשוטות, האם אתם חושבים שזה מנע מאנשי הגרעין להישאר שם?

על אדמות הכפר סעסע הוקם על ידי גרעין זה קיבוץ סאסא של תנועת "השומר הצעיר", אותה תנועה שדגלה במדינה דו-לאומית עד לכ"ט בנובמבר.

מהעבר להווה

דיון

ב – 14 במרץ 2011 נחקק תיקון לחוק יום העצמאות האוסר ציון יום העצמאות או הקמת מדינת ישראל כיום אבל. כלומר, כל גוף שיציין את יום העצמאות של מדינת ישראל כיום הנכבה, יום אבל, יישלל ממנו מימון ציבורי.

  • מה אתם חושבים על החוק הזה?
  • האם ראוי לשלול מעם את הזכות להתאבל על אסונו?
  • למה לדעתכם חוקקו את החוק הזה וממה ממשלת ישראל חוששת?

ביבליוגרפיה

  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים 1949-1947, עם עובד, 1991.
  • בני מוריס, 1948 – תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עם עובד, 2010.
  • אריק אריאל ליבוביץ, קדושת הסטטוס קוו, רסלינג, 2015.
  • אתר זוכרות: www.zochrot.org

זוכרות ברשת