תכנית החלוקה
מפת תכנית החלוקה, 1947

חשיבה ביקורתית על הטענה שהפלסטינים לא קיבלו את תכנית החלוקה ולכן איבדו את ביתם; האם הנהגת היישוב אכן קיבלה את תכנית החלוקה, או שמא היה זה תכסיס דיפלומטי בלבד?


מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק 1, המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות בשנים 1949-1945: ד. העברת שאלת א"י לאו"ם – בחלק העוסק בתכנית החלוקה ובתגובות להחלטת האו"ם בקרב הישוב היהודי והפלסטיני.


כשפרצה מלחמת 1948 חיו בפלסטין/ ארץ ישראל כולה כ – 1,300,000 פלסטינים ולצדם כ – 600,000 יהודים.
מבחינת קרקעות, ערב מלחמת 1948 היו בבעלות יהודית (פרטית או לאומית) כ- 7% מקרקעות פלסטין/ארץ-ישראל בלבד. שאר הקרקע הייתה ברובה בבעלות פלסטינית וחלקה הייתה "אדמות מדינה". כפי שאנחנו יכולים לראות במפות הבאות:


מפת בעלות יהודית על הקרקע, הסוכנות היהודית, דצמבר 1944

מפת בעלות על הקרקע, האו"ם 1945

ולמרות הנתונים הללו, בתכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר הייתה המדינה היהודית אמורה להתפרש על פני 56% משטח פלסטין/ארץ ישראל. במדינה היהודית העתידה לקום אמורים היו להישאר כ – 400,000 פלסטינים לצד כ – 500,000 יהודים. במדינה הפלסטינית העתידית היו אמורים לחיות כ – 725,000 פלסטינים לצד כ- 10,000 יהודים. ובירושלים, שאמורה הייתה להיות בינלאומית, אמורים היו לחיות זה לצד זה 100,000 יהודים ו – 100,000 פלסטינים.

האם כפלסטינים הייתם מקבלים את תכנית החלוקה הזו?

דיון

הטענה הישראלית הרווחת היא שישראל אינה אשמה בנכבה אלא הפלסטינים, שכן הם סירבו לקבל את תכנית החלוקה והם אלו שפתחו במלחמה.

  • האם אתם יכולים להבין מדוע סירבו הפלסטינים לקבל את תכנית החלוקה?
  • האם אתם הייתם מקבלים אותה?

יש הטוענים כי הנהגת היישוב הציוני קיבלה את תכנית החלוקה באופן רשמי, וכך זכתה בלגיטימציה בינלאומית להקים מדינה יהודית, אך מעולם לא הייתה בכוונת הציונים להשלים עם גבולות החלוקה או עם נוכחותם של כ – 400,000 פלסטינים בתוך המדינה היהודית. במילים אחרות, קבלת תכנית החלוקה של כ"ט בנובמבר הייתה החלטה דיפלומטית, תרגיל קוסמטי, שמטרתו להסתיר את הכוונות האמתיות.
הנימוקים המרכזיים לטענה זו הינם:
1. תכניות לטרנספר של הפלסטינים אל מחוץ לפלשתינה (א"י) - רעיון הטרנספר נשתל כבר בשנות ה – 20 וה – 30 ובעיקר לאחר ועדת פיל, בקרב ההנהגה הציונית. 
האם רחשי הלב הללו נעלמו? או שמא המשיכה ההנהגה להסתיר את תכניותיה אלה על מנת שלא לעורר את דעת הקהל העולמית נגד הציונות?
כך למשל כתב ביומנו יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל ומראשי ההתיישבות בארץ, בדצמבר 1940:

"בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד [...] אם הערבים יצאוה, תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו [...] הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל, לפחות ארץ-ישראל המערבית, ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות [...] ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי מבית לחם, מנצרת ומירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. ההעברה צריכה להתכוון לעיראק, לסוריה ואפילו לעבר הירדן. למטרה זו יימצאו כספים [...] ורק עם העברה זו תוכל הארץ לקלוט מיליונים מאחינו ולשאלת היהודים יבוא קץ ופתרון. מוצא אחר אין" (יוסף ויץ, 20.12.1940, מתוך: יוסי כץ, "איתן בדעתו – יוסף ויץ ורעיון הטרנספר", עמ' 349-348)

2. לפי התכנית אמורות היו לקום שתי מדינות: יהודית ופלסטינית. אולם, התנועה הציונית, שלכאורה קיבלה את התכנית, פעלה בתמיכת הבריטים אל מול עבדאללה מלך ירדן, במטרה למנוע את הקמתה של המדינה הפלסטינית ולאפשר לירדן לספח את השטחים שהיו מיועדים למדינה זו.
ואכן בנובמבר 1947, עשרה ימים לפני קבלת ההחלטה באו"ם, יצאה גולדה מאיר, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, לפגישה עם המלך הירדני, אשר הניבה הסדר שבעל פה: המלך יספח לממלכתו את כל אזוריה של הארץ אותם עמד האו"ם להועיד למדינה הערבית, תוך התחייבות שלא לחרוג מהם ושלא להעז לפלוש או להציק למדינה היהודית בגבולות שייקבעו על ידי עצרת האו"ם. 

"השיחה אז התנהלה על יסוד זה שיש בינינו סידור והבנה לגבי זה מה שהוא רוצה ומה שאנחנו רוצים וכי האינטרסים של שנינו אינם מתנגשים. אנחנו מצידנו אמרנו לו אז, כי איננו יכולים להבטיח לו שנעזור לו לכניסתו לארץ, היות ונהיה מחויבים לשמור על החלטת האו"ם [...] אם הוא מוכן ורוצה להעמיד את העולם ואותנו בפני עובדה – המסורת של ידידות בינינו תימשך ואנחנו בוודאי נמצא שפה משותפת על הסדר העניינים המעניינים את שני הצדדים." (דיווח של גולדה מאירסון על שיחותיה עם עבדאללה מלך ירדן, 12.5.1948, מתוך: רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947, עמ' 326)

3. גם לאחר המלחמה ישראל סירבה להצעות להגיע להסכם שלום סופי עם מדינות ערב והעדיפה להסתפק בהסכמי שביתת נשק, על מנת שלא לקבוע את גבולות המדינה באופן סופי. כך למשל, הצעתו של נשיא סוריה דאז, קולונל חוסני זעים, לקביעת קו גבול שיחצה את הכנרת במשולב עם פתרון והסכם כולל בין ישראל וסוריה, שבמסגרתו תקלוט סוריה 300,000 פליטים פלסטינים, נדחה על הסף.
בנוסף, בהכרזת העצמאות הוחלט שלא להזכיר את גבולות המדינה שזה אתה הוקמה, על מנת שלא להתחייב לגבולות אלו.

דיון

מה אתם חושבים - האם הנהגת היישוב הסתפקה באמת בגבולות החלוקה או שמא שאפה להרחיב את גבולות המדינה?

כשהסתיימה המלחמה גבולותיה של מדינת ישראל התפרשו הרבה מעבר לגבולות החלוקה, כפי שניתן לראות במפה הבאה:

בתום המלחמה כללו גבולות מדינת ישראל שטחים רבים שהיו אמורים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית. שאר שטחי המדינה הפלסטינית נכבשו על ידי מדינות ערב השכנות: מצרים וירדן ונכון להיום עדיין לא הוקמה המדינה הפלסטינית.

ביבליוגרפיה

  • יוסי כץ, "איתן בדעתו – יוסף ויץ ורעיון הטרנספר", עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל, 8, 1998, עמ' 353-347.
  • רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 – החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים, מרכז מציל"ה, ירושלים, תשס"ט.

זוכרות ברשת