התעוררות פלסטינית: המרד הערבי (1939-1936)

הסיבות לפרוץ המרד הערבי מנקודת מבט פלסטינית; רעיון הטרנספר של הפלסטינים עולה לראשונה בוועדת פיל, ומה הייתה תגובתם של מנהיגי היישוב וההנהגה הציונית לרעיון זה. 


מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק המבוא, בנין הבית הלאומי בשנים 1945-1920: ד. התפתחות המתח בין היהודים לערבים והיערכות היישוב בתחום הביטחון – בחלק העוסק במרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט)


כשפורסמה הצהרת בלפור היא לא הותירה הרבה רושם על אוכלוסיית הפלאחים הפלסטינים בארץ. באותם ימים הם היו מוטרדים מהקשיים ומהנזקים של מלחמת העולם הראשונה. כשכבשו הבריטים את הארץ והשלטון התחלף והצהיר על כוונותיו לפעול למען הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ, החלה החרדה שלהם להתעורר.
במהלך שנות המנדט הבריטי השתנתה הארץ ללא הכר. השלטון הבריטי הביא עמו שינויים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ודמוגרפים דרמטיים. המסחר התרחב, נבנה נמל מודרני בחיפה ושופר הנמל ביפו, נוספו נמלי תעופה, נסללו כבישים והונחו מסילות ברזל.

נשמע טוב, הקידמה הגיעה לארץ, ובכל זאת הפלסטינים הרגישו מאוימים מכך. מדוע לדעתכם?

שיפור אמצעי התחבורה הביא לזינוק במוצרים מיובאים והיו לכך השלכות קשות על החקלאים בארץ, שהיו ברובם פלסטינים. משפחות כפריות התקשו מאד להחזיק בקרקע ולהתפרנס מחקלאות. השגשוג, אם כן, הביא עמו ייאוש גובר לאיכרים הפלסטינים. משפחות שלמות נאלצו לנטוש את כפריהן בחיפוש אחר עבודה במשק היהודי המתפתח, בפרויקטים של עבודות ציבוריות שיזמו הבריטים או בעסקים חדשים שהקימו פלסטינים עירוניים. היו ששלחו את בניהם לעבוד בחוות חקלאיות גדולות או בערי הנמל (חיפה ויפו) והיו ראשי משפחות שהשאירו את הנשים והילדים בכפרים ויצאו לחפש פרנסה בערים.
אך מציאת פרנסה לא הייתה פשוטה, בעיקר לנוכח שוק העבודה המפוצל שהלך והתעצב בארץ. מפעלים יהודיים התבססו בעיקר על עובדים יהודים שקיבלו שכר גבוה, ורק בעת הצורך גייסו עובדים פלסטינים תמורת שכר עלוב. רבים מבעלי המפעלים ומהחקלאים היהודים העדיפו להעסיק יהודים בלבד, כחלק מעיקרון "העבודה העברית" , מה שתרם, כמובן, להתגברות העוינות של הערבים כלפי המתיישבים היהודים.
בראשית שנות ה – 30 היה הפלאח הערבי המנושל לסמל של הסכסוך ההולך ומבעבע. חששותיו של הפלסטיני המצוי בנוגע לעתידו האישי ולעתיד ארצו ועמו הלכו וגברו מדי יום והזינו את התודעה הפוליטית לאומית שלו. החברה הפלסטינית חששה שהנה המהגרים היהודים מצליחים לבנות בפלסטין שלהם חברה חדשה המושתת על בדלנות אתנית ולהעביר לבעלותם קרקעות רבות ועליהם כפרים פלסטינים ותיקים ומשגשגים. ההגירה היהודית ההולכת וגוברת הגבירה את החששות שהנה עוד רגע תיהפך האוכלוסייה היהודית לרוב והשלטון יעבור לידיה, ובכך יבוא סופה של פלסטין הערבית. ולכל אלה התלוותה תחושה צורבת של עוול שנגרם על ידי השלטון הקולוניאלי הבריטי, שגזל את הארץ מבעליה החוקיים והעבירה לידיהם של מהגרים אירופיים הטוענים לזכותם עליה במיני טענות משונות ובלתי מתקבלות על הדעת.

פרוץ המרד והשלב הראשון

כל החששות הללו הלכו והתעצמו לקראת המחצית השנייה של שנות ה – 30. פעילי התנועה הלאומית הפלסטינית הגיעו לשתי מסקנות מרכזיות: האחת, בריטניה אינה מתכוונת לתמוך במאבק הלאומי הפלסטיני; השנייה, ההנהגה המסורתית הפלסטינית אינה יעילה, מיושנת וחסרת תועלת. מנהיגי הדור הצעיר דרשו להקשיח את הדרישות ולנקוט באמצעים אלימים על מנת להשיג מטרות פוליטיות.
ביום רביעי ה – 15 באפריל 1936 בכביש טול כרם-שכם, נרצחו שני יהודים בידי ערבים. למחרת, בסמוך לפתח תקווה, נרצחו שני ערבים בידי יהודים. הלוויית אחד הקורבנות, שהתקיימה ביום שישי ה – 17 באפריל בתל אביב, הפכה להפגנת זעם ובמהלכה התנפלו יהודים על ערבים. למחרת, ביום שבת, נמשכו ההתפרעויות בתל אביב וערבים שהזדמנו לעיר הוכו. השמועות על הרוגים ערבים נפוצו ברחוב הערבי, וביום ראשון התנפלו ערבים ביפו על יהודים והרגו תשעה מהם. ביום המחרת שוב התנפלו ערבים על יהודים ועוד שבעה יהודים נהרגו. ממשלת המנדט הכריזה על מצב חירום בארץ כולה ועוצר הוטל על יאפא (יפו) ותל-אביב.
ההתפרצות הזו, שהייתה ספונטנית ולא מתוכננת, הייתה הגפרור שהצית את השלב הראשון של המרד הערבי שנמשך מאפריל עד אוקטובר 1939. חצי שנה של מאבק שהתאפיין בעיקר בשביתה כללית, שאמורה הייתה להימשך "עד שהממשלה הבריטית תשנה את מדיניותה הנוכחית באופן יסודי, והצעד הראשון לכך הוא הפסקת ההגירה היהודית", אך גם במעשיי אלימות. למעשה, הציב "הוועד הערבי העליון" שלוש דרישות בפני ממשלת המנדט.

עבודה בקבוצות

חלוקה לקבוצות של ארבעה. כל קבוצה מקבלת דף משימה:
בדיונים שערכנו בכיתה עסקנו במספר נושאים שהטרידו את הפלסטינים ועוררו בהם חששות כבדים ועוינות רבה כלפי הפרויקט הציוני. נסו לנסח את שלוש הדרישות שהוצגו על ידי ההנהגה הפלסטינית בפני ממשלת המנדט בתחילת "המרד הערבי", אפריל 1936.

שלוש הדרישות שהוצגו לממשלת המנדט הן:

  1. איסור הגירה יהודית
  2. איסור העברת קרקעות ערביות לידי יהודים
  3. הקמת ממשלה ייצוגית בהתאם ליחסים המספריים הדמוגרפיים של האוכלוסיות בארץ.

הנטל של השביתה נפל בעיקר על כתפיהם של הפלסטינים העירוניים. נהגים, סוחרים ובעלי מלאכה וראשי עיריות שבתו. הפלאחים לא נטלו חלק בשביתה והמשיכו לעבוד את אדמותיהם, אך הם נפגעו ממנה שכן הפסיקו לעבוד עם השוק היהודי. ופועלים פלסטינים נאלצו להפסיק לעבוד בתעשייה ובחקלאות יהודית.
ככל שנמשכה השביתה החלה הנכונות לשבות להתרופף, שכן הקושי הכלכלי היה עצום. הוועד הערבי העליון הקים ועדות עזרה וסיוע לנפגעי השביתה ואף הוטל מס שביתה על סקטורים שלא שבתו (כדוגמת עובדי עיריות, עובדי ממשלה ופועלים בנמל חיפה וברכבת). במקביל נקט הוועד הערבי העליון באמצעי שכנוע שונים, כגון: איומים, אלימות ואפילו רצח, כנגד אלו שסירבו לשתף פעולה עם השביתה.
מעשי האלימות כוונו בעיקר נגד השלטון הבריטי, אך גם נגד היישוב היהודי. המורדים תקפו מתקנים של הממשלה והצבא, חיבלו במסילות ברזל, בקווי הטלפון ותקפו סיורים של כוחות הביטחון הבריטים. הם תקפו שכונות יהודיות שישבו בקצוות הערים המעורבות וגם יישובים יהודים מבודדים. דרכי התחבורה היו יעד מועדף והמורדים פיזרו מסמרים בכבישים, תקפו מכוניות ושרפו אותן, מיקשו את הדרכים, ירו וזרקו רימונים לעבר מכוניות נוסעות.

ועדת חקירה בריטית בראשותו של הלורד פיל

באמצע חודש מאי 1936 הודיע ממשלת בריטניה על כוונתה לשגר לארץ ועדת חקירה מלכותית שתחקור את הגורמים למהומות ואת טענות שני הצדדים. בראש הוועדה עמד הלורד פיל, שהיה בעבר שר לענייני הודו.
באוקטובר הסתיימה השביתה הכללית, בעיקר לנוכח הנזק הכלכלי הכבד לציבור הפלסטיני. ב – 12 בנובמבר הגיעה לארץ ועדת פיל.
מסקנות הוועדה: ה"סכסוך שאינו ניתן לדיכוי פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה הצרים של ארץ קטנה". אין שום דבר משותף בין שתי היריבות, השונות זו מזו במבנה החברתי שלהן, בדתן, בלשונן, בתרבותן, באורח חייהן ובשאיפותיהן הלאומיות. הוועדה טענה כי הסכסוך רק ילך ויתגבר והפער בין היהודים והערבים רק ילך ויעמיק. אי לכך, הסיקה הוועדה כי יש לסיים את המנדט ולחלק את הארץ לשלושה חלקים:

  1. מדינה יהודית עצמאית שתשתרע על פני מישור החוף, עמק יזרעאל והגליל, בשטח של כ – 5,000 ק"מ (כ – 20% משטח הארץ)
  2. שאר שטחה של פלסטין יצורף לעבר הירדן ויהיה חלק ממדינה ערבית עצמאית.
  3. מובלעת שתישאר תחת שלטון מנדטורי קבוע ותכלול את ירושלים, בית לחם ומסדרון המחבר אותן ליפו.

יחד עם זאת, היה ברור לוועדה שאי אפשר למתוח קו גבול בין שטחים בבעלות יהודית לבין שטחים בבעלות ערבית, שיפרידו לחלוטין בין יהודים לערבים. באזור המיועד למדינה יהודית נמצאו כ -250,000 ערבים ואילו בשטח הערבי לעתיד היו רק 1,250 יהודים.

איך לדעתכם הציעה הוועדה לפתור את הבעיה הזו?

טרנספר – יש להעביר בכפייה או מרצון את מרבית הערבים היושבים בשטח המיועד למדינה יהודית אל השטח המיועד למדינה ערבית. באופן רשמי דובר על "חילופי אוכלוסין", אך במקרה היהודי דובר רק ב – 1,250 אנשים בלבד ואילו במקרה הפלסטיני דובר על העברת רבע מיליון פלסטינים מבתיהם. כלומר, גירוש המוני של ערבים.
בנוסף, הערבים החזיקו ב – 3 מיליון דונמים של אדמה חקלאית פרטית בשטחים שהוקצו למדינה היהודית, ועליהם היה לוותר על בעלות זו. היהודים, לעומת זאת, היו צריכים לוותר על 100,000 דונם בלבד של אדמות בבעלות יהודית בשטחים שהוקצו למדינה הערבית.

איך הגיבו היהודים למסקנות וועדת פיל?

ההנהגה הציונית קיבלה את עיקרון החלוקה בחירוק שיניים, אך התנגדה לגבולות הספציפיים שהוצעו בתכנית פיל והתכוונה לנהל משא ומתן עם ממשלת המנדט על גבולות המדינה היהודית העתידית. בן גוריון הסביר במכתב לבנו עמוס מדוע הוא תומך בתכנית החלוקה:
"ההנחה שלי היא, ומשום כך אני חסיד נלהב של המדינה, אף אם היא כרוכה בחלוקה עכשיו – כי מדינה יהודית חלקית אינה הסוף, אלא ההתחלה...נכניס למדינה כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה...נקים משק יהודי רב-ענפים...נארגן כוח הגנה משוכלל, צבא מובחר...ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת."
(מתוך מכתבו של דוד בן-גוריון אל בנו עמוס, לונדון, 5.10.1937)

למה התכוון בן גוריון בדבריו אלה?

החלק שקסם ביותר להנהגת היישוב בתכנית של וועדת פיל היה רעיון הטרנספר. בן גוריון התלהב מאד מרעיון זה ובאחד מהדיונים על הטרנספר בשנת 1938 הודה, שכבר מיום שהחלה התנועה הציונית לרכוש קרקעות ולפנות את יושביהן היא ערכה טרנספר. 
מנהיגים ציונים נוספים דיברו באופן חיובי על רעיון הטרנספר. בישיבת הנהלת הסוכנות ב – 12 ביוני 1938 אמר ארתור רופין כי "אינני מאמין בהעברה של בודד. אני מאמין בהעברה של כפרים שלמים". מנחם אוסישקין הכריז באותה ישיבה: "אני מוכן לבוא ולהגן לפני הקדוש ברוך הוא ולפני חבר הלאומים על הצד המוסרי שבדבר", ובן גוריון חיזק את דבריו באומרו "אינני רואה בזה שום דבר לא מוסרי".

דיון

האם טרנספר, כלומר עקירת עשרות אלפי ואפילו מאות אלפי משפחות מבתיהם והעברתם אל מעבר לגבול, הוא מוסרי בעיניכם?

אגב, במחצית השנייה של 1938, כאשר ממשלת בריטניה ביטלה את הצעות ועדת פיל, כולל את הצעת הטרנספר, הבין בן גוריון כי דיבורים מיותרים בזכות הטרנספר יפגעו במטרות התנועה הציונית, וכי מוטב לא להתבטא בנושא זה בפומבי. הוא וחבריו להנהגה דאגו גם למחוק התייחסויות חיוביות לרעיון זה מפרוטוקולים של ישיבות סגורות ופומביות. כך למשל, צונזרו הפרוטוקולים הרשמיים של דיוני הקונגרס הציוני ה – 20 (אוגוסט 1937) והושמטו מהם דיונים ברעיון הטרנספר, זאת על אף שהם תפסו מקום מרכזי בישיבות הקונגרס ובמיוחד בדברי חיים וייצמן ודוד בן גוריון. גם מאסופת המכתבים של דוד בן גוריון לפולה, אשתו, ולילדיו, הושמטו מכתבים רבים מהשנים 1938-1937 שבהם התעמק והרחיב בנושא.

ואיך הגיבו הפלסטינים לתוכנית ועדת פיל?

הרוב הגדול של הפלסטינים זעם לנוכח ההצעה והוועד הערבי העליון דחה אותה מכל וכול. הם התקוממו נגד הכלת הגליל והערים הערביות ההיסטוריות שבו, עכא (עכו), סַ'פַד (צפת) ואלנָּאסִ'רָה (נצרת), במדינה היהודית; נגד האיחוד שהוצע בין השטח הפלסטיני לעבר הירדן; ונגד רעיון הטרנספר ואובדן הקרקעות הפרטיות הפלסטיניות.
מפלגת "ההגנה הלאומית", שפרשה מן הוועד הערבי העליון עוד לפני פרסום המסקנות, הביעה עמדה חיובית כלפי עקרון החלוקה אך דחתה, כמו היהודים, את הגבולות המוצעים. אולם, במהרה חברה לשאר המתנגדים.

השלב השני של המרד הערבי

ב – 26 בספטמבר 1937 נרצח מושל מחוז הגליל, לואיס אנדרוס, על ידי ערבים. הייתה זו יריית הפתיחה של השלב השני של המרד שנמשך שנתיים. השלטונות הגיבו בתקיפות והוציאו את הוועד הערבי העליון אל מחוץ לחוק. חמישה מנהיגים פלסטינים בכירים הוגלו הרחק לאיי סיישל ורבים אחרים נאסרו. המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני התחמק באישון לילה ונמלט מהארץ.
הפלסטינים ריכזו את מאמציהם בפעולות גרילה, בעיקר פצצות ומיקוש והרג יהודים בערים הגדולות. שכונות יהודיות הותקפו בערים המעורבות וכך גם יישובים יהודיים קטנים ומבודדים. המורדים השתלטו על דרכים רבות ופגעו בתחנות רכבת ובמסילות ברזל. הם הצליחו להשתלט על אזורים שלמים, בעיקר בחלק ההררי של הארץ, לשבש את התחבורה ולחבל במתקנים צבאיים וממשלתיים.
ממשלת המנדט, בתגובה, פרסמה "תקנות הגנה" ולפיהן מי שנאשם בשימוש בנשק חם או בנשיאת נשק, פצצות וכיוצא בזה, יועמד לדין בבית משפט צבאי שבסמכותו להטיל עונש מוות בתליה. ואכן, בשנים 1939-1937 הוצאו להורג בתלייה כ – 100 פלסטינים. בסוף אוקטובר 1938 הוטל משטר צבאי על כל הארץ. הצבא השתלט על ערים שהיו בשליטת המורדים והפעיל יד קשה נגד תושבי הכפרים. מעשי הענישה כללו גם הריסת בתים, עקירת פרדסים וכרמים והטלת קנסות קיבוציים. הכפריים, מתוך פחד מהצבא ותגובתו, חדלו לספק למורדים מזון ולתת להם מחסה.
החברה הפלסטינית נותרה אחרי המרד מותשת, מרוסקת מבחינה כלכלית, ללא הנהגה פוליטית וללא כוח צבאי. בסוף המרד עמד מניין ההרוגים הפלסטינים על 5,000, בנוסף ל – 15,000 פצועים ו – 5,600 עצורים.
ובעוד התנועה הלאומית הפלסטינית נותרה במצב של תוהו ובוהו, התנועה הציונית והיישוב היהודי התחזקו והתחשלו, זאת על אף הנפגעים הרבים (כ – 400). במהלך המרד החלו הבריטים לטפח את שיתוף הפעולה עם היישוב העברי. הם גייסו עוד יהודים כנוטרים למשטרה המנדטורית והקימו את פלוגות הלילה המיוחדות, שבהן שירתו חיילים בריטים ושוטרים יהודים. שיתוף פעולה זה חיזק את היישוב מבחינה צבאית, הגדיל את כמות הנשק והתחמושת שהיו בידיו וסיפק לו מסגרות של אימונים וניסיון קרבי. הכלכלה היהודית נעשתה עצמאית ופחות תלויה במשק הפלסטיני, ולמעשה תהליך ההיבדלות של המשק היהודי מהמשק הפלסטיני, אליו חתרה התנועה הציונית מראשיתה, כמעט והושלם.

ביבליוגרפיה

  • ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים – עם בהיווצרותו, כתר, 1999.
  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עם עובד, 1991.
  • בני מוריס, תיקון טעות – יהודים וערבים בארץ ישראל 1956-1936, עם עובד, 2000.
  • אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך – היישוב היהודי בארץ ישראל בין מלחמות עולם, כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה, 2004
  • תום שגב, ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר, 1999.
  • מוסטפא כבהא, "הפלסטינים ותכנית החלוקה", מתוך: רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 – החלטת החלוקה והמחלוקת מסביבה: מקורות ועיונים, עמ' 68-60.

זוכרות ברשת