מאורעות תרפ"ט במבט אחר

הפרובוקציה היהודית שהובילה להסלמה והאלימות ההדדית של שני הצדדים, זאת בניגוד לדימוי הרווח בארץ של יהודים כקורבנות בלבד ופלסטינים כתוקפנים; שאלות היסטוריוגרפיות: מה בוחרים לספר לנו ומה לא? מדוע בוחרים לספר לנו את הסיפור מנקודת מבט אחת בלבד, זו היהודית, ומה זה משרת.


מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק המבוא, בנין הבית הלאומי בשנים 1945-1920 : ד. התפתחות המתח בין היהודים לערבים והיערכות היישוב בתחום הביטחון – בחלק העוסק במאורעות תרפ"ט.


מאז המאה ה – 16 מקום התפילה החשוב ביותר ליהודים היה הכותל המערבי (לפני המאה ה – 16 אין אזכורים של הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים). גם עבור המוסלמים הכותל המערבי הוא מקום קדוש. שם קשר הנביא מוחמד את סוסו "אל-בוראק" לפני שהמריא למסעו הלילי לשמים, מכאן שמו בערבית של הכותל "אל-בוראק". המקום, אם כן, קדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד.
בתקופת השלטון העות'מאני נקבע כי ליהודים אין כל זכויות במקום, מלבד הרשות לבקר בו לשם תפילה. בנוסף נקבע, כי אין הם רשאים להביא לשם ספסלים וספרי תורה ולהציב מחיצה בין נשים לגברים.
משכבשו הבריטים את הארץ החליטו השליטים החדשים לדבוק בסטטוס קוו בכל הנוגע למקומות הקדושים. לכן הם גם דחו את תביעות היהודים לבעלות על רחבת הכותל, אם כי נהגו להעלים עין מהבאת ספסלים ותשמישי קדושה לשם בשבתות וחגים.
ב – 23 בספטמבר 1928, ערב יום כיפור, הציבו היהודים פרגוד ברחבת הכותל שנועד להפריד בין גברים לנשים. בעקבות תלונותיהם של כמה מנהיגים מוסלמים, דרש מושל מחוז ירושלים להסיר את הפרגוד, אולם היהודים המתפללים לא עשו זאת. בסופו של דבר דאגו הבריטים לפרק את הפרגוד בכוח.
המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג הפלסטינים המוסלמים, מינף את התקרית לצורכי הסברה. הוא טען כי הציונים רקמו תכנית להשתלט לא רק על הכותל כי אם גם להרוס את המסגדים על הר הבית כדי להקים מחדש את בית המקדש במסגרת תכניתם להשתלט על כל הארץ ולגרש את הערבים.

למיטב ידיעתכם, האם לתנועה הציונית הייתה תכנית כזו או שמדובר בהסתה ותעמולה פלסטינית שמטרתה לעודד פגיעה ביהודים?

מטרת הציונות אכן הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. התנועה הציונית פירשה את הצהרת בלפור כנכונות של האימפריה הבריטית לאפשר הקמת מדינה יהודית בכל שטח ארץ-ישראל.
הקמת בית המקדש אמנם לא נכללה בתכניות העבודה של התנועה הציונית, אך זו ניצלה היטב לצרכי איסוף תרומות את הרגשות הדתיים והערגה היהודית המסורתית להקמת המקדש.

דיון

  • מה אתם רואים בתמונה הזו שהופיעה בשער ביטאון התנועה הציונית בארצות הברית, "דאס אידישע פאלק", בשנת 1920?
  • אם הייתם פלסטינים כיצד הייתם מפרשים את התמונה הזו?

שער ביטאון התנועה הציונית בארצות הברית "דאס אידישע פאלק", 30.4.1920

תחושת האיום של המוסלמים מפני בואם של הציונים לארצם הייתה ממשית. הם האמינו שאם לא יעצרו את העלייה היהודית לפלסטין, הם עלולים לא רק לאבד את ביתם אלא גם את הר הבית.
תקרית הפרגוד הובילה לתגובת שרשרת של צעדי מחאה מצד הפלסטינים, שכללו הודעות ומברקים לחבר הלאומים וגם שביתה כללית בת שעה אחת. המתיחות הלכה וגאתה. במאי 1929 יידו ערבים אבנים על יהודים על יד הכותל, אחד מהמתפללים נפגע. למחרת התנפלו כמה ערבים על שמש הכותל והיכו אותו. ביוני 1929 הרעישו בתופים ובחלילים במטרה להפריע לתפילת ליל שבת ליד הכותל.
בעקבות המתיחות הוקמו בערים אחדות "ועדים למען הכותל המערבי" שהתאחדו תחת ד"ר יוסף קלוזנר (פרופסור באוניברסיטה העברית), שמטרתם הייתה לייצר לחץ ציבורי על מוסדות היישוב, על מנת שאלו יפעלו באופן תקיף יותר בשאלת הכותל המערבי. קלוזנר קרא לערוך הפגנות ולא לפחד משפיכות דמים.
יום חמישי ט' באב תרפ"ט, ה– 15 באוגוסט 1929, הגיעה אל הכותל הפגנה של כמה מאות בני אדם, שארגנו צעירי בית"ר. ההפגנה נערכה ברישיון, אך המפגינים הפרו חלק מתנאיו: הם השמיעו ברחבת הכותל נאומים פוליטיים, הניפו את הדגל הלאומי ושרו את "התקווה".

למה הבריטים אסרו עליהם לעסוק בפוליטיקה, להניף את דגל הלאום ולשיר "התקווה" על יד הכותל?

למחרת, יום שישי, הגיבו המוסלמים בהפגנת נגד, גם היא ברישיון. אך משהגיעו אל רחבת הכותל פגעו בתשמישי קדושה, הפריעו למתפללים והיכו את שמש הכותל.
המצב היה נפיץ ודי היה בתקרית קטנה בכדי להצית את האש. והתקרית הזו הגיעה כבר ביום שבת. במשחק כדורגל ליד שכונת הבוכרים, לא הרחק מהכפר לִפְתָא, התגלגל הכדור אל שדה עגבניות של משפחה ערבית ונפל לידיה של ילדה ערבייה. אברהם מזרחי בן ה – 17 הלך להביא את הכדור מידיה של הילדה, אך זו פרצה בצרחות. בתוך דקות ספורות התפתחה קטטה אלימה, ומישהו הלם בראשו של אברהם מזרחי ופצע אותו אנושות. באותו הערב התפרצה קטטה אחרת שבמהלכה נפצע עובר אורח ערבי. שני הפצועים הועברו לבית חולים. היהודי מת מפצעיו. הערבי שרד.
במהלך הלווייתו של אברהם מזרחי התנפלו עשרות יהודים על הבתים של תושבי הכפר לִפְתָא, שרפו בתים ואוהלים ותקפו משפחה אחת, של עלי עבדאללה חסן, שנדקר ונפצע אנושות. שמעון, יהודי בעל מכולת משכונת הבוכרים השכנה, ניסה לבלום את התוקפים היהודים והצליח למלט את אשתו של חסן וילדיו אל ביתו.
שבוע ימים לאחר מכן, ביום שישי ה – 23 באוגוסט 1929, נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה לתפילה בהר הבית. רבים מהם היו חמושים בסכינים ובמקלות, אך לטענת המופתי הם התחמשו מחשש להתקפות של יהודים עליהם. אחד הדרשנים השמיע נאום לאומני ובו קרא למאמיני האסלאם להילחם עד טיפת דמם האחרונה ביהודים. המופתי אל-חוסייני קרא להם לשמור על הסדר והשקט.
בסביבות השעה אחת עשרה נשמעו על הר הבית כעשרים יריות שנועדו לשלהב את הרוחות וכמה מאות מתפללים פרצו אל סמטאות השוק והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים. פחות או יותר באותה שעה תקפו יהודים בשכונת מאה שערים עוברי אורח ערבים והרגו שניים מהם. האלימות התפשטה בכל רחבי העיר והמשטרה הייתה חסרת אונים. בסוף היום מניין ההרוגים היה: 8 יהודים ו – 5 ערבים, ומניין הפצועים: 15 יהודים ו – 9 ערבים.
ערבים שחזרו בסוף היום לחברון הפיצו את השמועה שיהודים טובחים בהמוניהם ערבים בירושלים.
למחרת בבוקר, ביום שבת ה – 24 באוגוסט 1929, החלו כפריים לנהור אל העיר חברון והתחילו ליידות אבנים על בתי היהודים בעיר. במהרה התדרדרו העניינים לכדי פורענות איומה. 67 יהודים נרצחו, מתוכם 12 נשים ושלושה ילדים בני פחות מחמש. עשרות פצועים, כמחציתם נשים ויותר מ – 12 ילדים.
גם ביום ראשון נמשכו מעשי האלימות והתפשטו אל מקומות רבים בארץ. במשך מספר ימים תקפו ערבים יהודים בצפת, במוצא, בחיפה, בעזה, בבאר טוביה, בתל אביב ובישובים נוספים. היהודים ערכו התקפות משלהם על עוברי אורח ערבים וערכו בהם מעשי לינץ' כולל בנשים ובילדים.
ב – 26 באוגוסט 1929 נרשם ביומן המבצעים של מפקד משטרת מחוז לוד (שכלל גם את תל אביב ויאפא (יפו) הדיווח הבא, הממחיש בצורה הטובה והמזעזעת ביותר את אירועי הימים הללו:

דיווחים לשעה 08:15:
משפחה ערבית 3 גברים, אישה אחת, ילד אחד נרצחו בידי יהודים ובותרו לגזרים.
באר טוביה מותקפת על ידי אלפיים ערבים. היהודים מרוכזים בבית אחד והמושבה בוערת. דרושות משאיות 7 טון להעביר האנשים לרחובות. אנא לארגן.
כל המשפחות היהודיות מעזה הועברו לתל אביב.

בסוף ימי הפורענות האלימים הללו הגיע מספר ההרוגים היהודים ל – 133 ומספר ההרוגים הערבים ל – 116 (רוב הערבים נהרגו מאש כוחות הביטחון הבריטים וכוחות ההגנה היהודים וכ – 20 מהם ממעשי תוקפנות ואלימות יזומים), 339 יהודים ו – 232 ערבים נפצעו.

שתי נקודות מבט

הנרטיב הציוני מציג את מאורעות תרפ"ט כחוליה נוספת בשרשרת של רדיפות יהודים, שהחלה עוד בשעבוד במצרים, נמשכה בפוגרומים באירופה והסתיימה בשואה. היהודים הגיעו לארץ למצוא מקלט מפוגרומים ושחיטות, והנה גם כאן מצאו עצמם מותקפים בבתיהם ובשדותיהם. יהודים נרדפים פשוט מכיוון שהם יהודים, ובדיוק מאותה סיבה הם הותקפו על ידי הפלסטינים בשנת 1929.
הפלסטינים דווקא מדגישים את היחס הטוב ליהודים במרחב של האימפריה העות'מאנית, ומציבים את האירועים של 1929 בהקשר שונה לחלוטין: הייתה זו תגובה טיפוסית של מאבק נגד משטרים קולוניאליסטיים. היהודים נתפסים על ידי הפלסטינים כבעלי ברית של השלטון הזר, הבריטי, שכן הם זכו לחסותם של הבריטים שנתנו להם את הצהרת בלפור ואפשרו את עלייתם של יהודים רבים לארץ. הבתים שבהם התגוררו היהודים נבנו בארץ ערבית והשדות שאותם עיבדו היהודים צמחו על אדמה ערבית. אמנם היהודים לא תקפו עם כלי נשק את הפלסטינים, אבל הם הגיעו בהמוניהם, תחת חסות הצבא הבריטי ובמטרה לנשל את הפלסטינים מארצם ולהפוך את הארץ הזו לארץ יהודית. מבחינת הפלסטינים התקפת היהודים במהלך אירועי 1929 דומה להתקוממויות אנטי-קולוניאליות אלימות אחרות ברחבי העולם, שנעשו על ידי עמים כבושים כנגד מעצמות אירופה במהלך המאה ה – 20.

דיון

  • מה דעתכם - האם הציונות היא תנועה קולוניאליסטית?
  • האם היהודים הם הקורבן של מאורעות תרפ"ט או שהפלסטינים הם הקורבנות של הציונות ולפיכך תגובתם הגיונית ולגיטימית?

איים של שפיות

המעשים שנעשו על ידי יהודים וערבים לפני ובמהלך מאורעות תרפ"ט, נעשו על ידי בני אדם ומתוך בחירה חופשית. אך חשוב לזכור שהיה קיים מנעד גדול של אפשרויות פעולה, וישנן דוגמאות לא מעטות של אנשים שבחרו לפעול אחרת. אחרת מהרוב ואחרת מהנטייה לשנוא את האחר.
בטבריה, שהייתה עיר מעורבת, הופץ הכרוז הבא בין ערביי העיר וסביבתה:

גילוי דעת כללי

בשם האל הרחמן והרחום והנעלות שבתפילות וכל הברכות על אדוננו מוחמד ועל כל הנביאים והשליחים אל אחינו הערבים בטבריה ובמקומות הקשורים אליה. שלום עליכם ורחמי האל וברכותיו. והנה, כדי למנוע את התוצאות של רוע שמועות-השקר אשר חוזרות ונשנות וקורות מדי יום, ועל מנת להסיר כל ספק שיש בו כדי להעכיר את השלום, הרי שנועדנו עם נכבדי העדה היהודית בביתו של כבוד המופתי הגדול השיח' עבד אל-סלאם אפנדי אל-טברי, ושוחחנו אתם על מה שקשור בשמירת הסדר והביטחון בינינו ובינם, והחלטנו שכל צד ייעץ לאנשי עדתו בדבר חיוניות השמירה על השקט והשלום. ולשם כך אנו מודיעים שהננו מגנים ומתעבים כל פעולה בלתי חוקית המפרה את השקט והביטחון הכללי, אנו מחלים את פני אללה בעל הכוח והתפארת כי ישרה שכינתו עלינו, שנוכל להשביע את רצונו, והננו מייעצים לאחינו שימשיכו לשמור על השקט ולשקוד על עבודתם ומלאכתם מהן הם מפיקים תועלת, ובכלל, להתרחק מן הדרכים הלא חוקיות, ולא לנהוג בתוקפנות שכן אללה לא יאהב את התוקפנים.
23 רביע אלאול שנת 1248 - 28 באוגוסט 1929
(מתוך: אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך – היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות עולם, עמ' 99)

במקביל לכרוז הזה הפיצו מנהיגיה היהודים של טבריה קול קורא דומה בקרב הציבור שלהם בעיר. ואכן הכרוזים עשו את שלהם והפינה היחידה בארץ ששמרה על שקט הייתה טבריה.
אך לא רק בטבריה אפשר היה למצוא פלסטינים שבחרו בדרך של שלום ונמנעו מאלימות.

באותם ימים חיו בחברון כ – 500 יהודים, כיצד ניצלו רובם מההתקפה האלימה?

רוב יהודי חברון מצאו מסתור בבתי שכניהם הערבים, שהגנו עליהם בגופם. הנה עדותה של מלכה סלונים, שהייתה ילדה בחברון בזמן המאורעות:

זמן קצר לאחר שאבי המוכה ואנוכי חזרנו הביתה והסתגרנו בתוכו, הופיע פתאום שכננו אבו שאכּר רכוב על סוסו הלבן. הוא קשר את הסוס והתיישב על מדרגות ביתנו, הסתכל ובחן את הסביבה. אחר כך נקש בדלת ואמר: "לא לפתוח, רציתי רק שתדעו שאני כאן! לא אתן לגעת בכם! אל תפתחו את הדלת! סגרו את כל החלונות והתריסים! יהיה אלהים עמכם!" [...] הפורעים הגיעו, שמענו אותם נוהמים נהימות רצח. שמענו אותם רושפים שנאה ולהט דמים. שמענו גם את קולו של אבו שאכר: "הסתלקו מכאן! פה לא תכנסו! פה לא תהרגו!" הם דחפו אותו. הוא היה זקן, אולי כבן 75, אבל היה לו גוף חזק. הוא נאבק, השתטח על פתח הבית, ליד הדלת. הוא זעק אליהם: "רק על גופתי המתה תעברו מפה! רק על גווייתי!" אחד הפורעים הניף את סכינו על
רגלו של אבו שאכר וצעק: "אני אהרוג אותך, בוגד!".
אבו שאכר לא נבהל: "הרוג! הרוג! פה נמצאת המשפחה של הרב, שהיא המשפחה שלי. הרוג! לא אזוז!" הסכין הונחתה. רגלו של אבו שאכר נקרעה. דמו שתת. הוא לא השמיע גניחות כאב. הוא לא זעק, רק אמר: "חתוך! אני לא זז!". הפורעים התייעצו, הייתה שנייה של שקט, אחר כך שמענום מסתלקים. ידענו שניצלנו. רצינו להכניס את מצילנו הביתה, לחבוש אותו, להודות לו. הוא סירב. אמר, אולי יבואו אחרים. תפקידו עוד לא הסתיים.
(מתוך עדותה של מלכה סלונים, ספר חברון, עמ' 417)

ברשימות השמורות בארכיון הציוני מוזכרים שמות של 435 יהודים שמצאו מקלט  ב  28 בתים של שכניהם הערבים.
סיפורה של אסתר נוטקוביץ לבית קייזרמן, שגדלה בצפת, מספק עדות נוספת של הצלת יהודים על ידי שכניהם הערבים, והפעם הגיבורים הם בני משפחת מחמוד עבאס (קרובי משפחתו של מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית, המוכר כאבו מאזן):

באחד מימי חמישי בערב אני מתכוננת ללכת לישון ודפיקות בדלת. אבא לקח את אקדחו ביד, טעון, וניגש לפתוח אחרי שווידא מי מאחורי הדלת. נכנסו שני גברים ערבים שהכרתי מביקוריהם אצלנו, וגם אנחנו הילדים שיחקנו עם הילדים שלהם. המבוגר ביניהם נקרא מחמוד עבאס והשני חאג' אחמד אלחוסייני. הם סגרו את הדלת על מנעולים, ישבו וסיפרו לאבא בלחש שנודע להם שקבוצת צעירים החליטה לפגוע בו ובנו הילדים. למחרת עם שחר יום שישי הם התייצבו מחוץ לשתי הכניסות לבית. אבא הוציא אקדח שהיה ברשותו, טען אותו בכדורים, אותנו הוא החביא מתחת למיטה, סגר את החלונות והדלתות ושני הגברים עם אקדחים שהיו להם עמדו בחוץ בשתי הכניסות לבית. נמנמתי ולפתע שמעתי צעקות איומות, קללות בערבית ויריות [...] שמעתי קול חזק בערבית: "לא תיכנסו לבית הזה ולא תגעו בידיד שלי ובמשפחתו רק אם תהרגו אותי קודם, ואז המשפחה שלי שמוכנה תגיע ולא יישאר מכם זכר. תעזבו מיד את הבית. אני יורה בכם." הם ברחו.

דיון

  • למה לדעתכם מתעלמת תכנית הלימודים הרשמית ממעשיהם האלימים של היהודים במהלך "מאורעות תרפ"ט" ו/או ממעשי ההצלה וגינויי האלימות מצד הערבים?
  • אילו מטרות משרתת התעלמות זו והאם אתם חושבים שהיא נכונה ומועילה או שזו טעות שגורמת לנזק?

ביבליוגרפיה

  • תום שגב, ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר, 1999.
  • אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך – היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
  • הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, כתר, 2013.

זוכרות ברשת