בדלנות והפרדה
כרזה של האיגוד למען תוצרת הארץ הקוראת לקנות רק בננה עברית. עיצוב: מכנר-וליש

מדיניות הבדלנות של היישוב היהודי בארץ ומאמצי התנועה הציונית ליצור הפרדה מוחלטת בין המשק העברי למשק הפלסטיני בארץ; אילו תחושות מדיניות בדלנית זו עוררה בקרב תושביה הפלסטינים של הארץ; והאם אפשר היה גם אחרת. סדק זה מקשר בין תנועת ה – BDS העכשווית לבין הקמפיין לרכישת תוצרת עברית של שנות ה- 30.


מיקום הסדק בתכנית הלימודים
יחידה 4, בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון: פרק המבוא, בנין הבית הלאומי בשנים 1945-1920: ד. התפתחות המתח בין היהודים לערבים והיערכות היישוב בתחום הביטחון – מבוא לחלק זה.


BDS: Boycott, Divestment and Sanctions

בשנים האחרונות החל לתפוס תאוצה קמפיין עולמי הקורא לחרם על ישראל, חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי. את הקמפיין החלו להריץ ארגונים פלסטינים ב – 2005 ומאז חברו אליו כ – 170 ארגונים פלסטינים אזרחיים שונים. את הרעיון לקמפיין שאבו מהאמברגו שהטילו מדינות העולם על דרום-אפריקה במטרה להביא לסיומו של שלטון האפרטהייד הגזעני והנורא ששרר בה משנת 1948. אמברגו שאכן השיג את מטרתו בשנת 1994 עם סיום האפרטהייד. מטרת הקמפיין, אם כן, להגביר את הלחץ הכלכלי והפוליטי על ישראל על מנת שזו תשים סוף לכיבוש ותפיסת האדמות הפלסטיניות, תפעל למען שוויון אמתי בין פלסטינים-ישראלים ויהודים-ישראלים ותכבד את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, זכות שהוכרה בהחלטת האו"ם 194 משנת 1948.

דיון

  • מה אתם חושבים על הקמפיין הזה?
  • האם חרם הוא דרך לגיטימית להשיג מטרות לאומיות/אידיאולוגיות?

מבט מההווה אל העבר

בשנות ה- 30 וה - 40 גם התנועה הציונות פעלה בשיטה כזו על מנת לקדם את האינטרסים הלאומיים והאידיאולוגים שלה.

עבודה בקבוצות:

כל קבוצה מקבלת את הכרזות והמודעות המצורפות (להורדה במצגת התמונות הנלוות לחוברת הסדקים) ומתבקשת לחשוב:
למה קורא הקמפיין הזה? מדוע התעורר קמפיין כזה בשנות ה – 30 וה – 40 בארץ? מה המטרה שלו? איזה עיקרון ציוני מרכזי זה בא לשרת? למי הקמפיין הזה מועיל ובמי הוא פוגע? האם זה קמפיין נכון לדעתכם? האם אתם חושבים שהיה צריך לעודד את האוכלוסייה היהודית בארץ לרכוש רק תוצרת עברית? והאם זה שונה מקריאתם של הפלסטינים לחרם על מוצרים ישראלים?
לאחר מכן מנהלים דיון בכיתה בו כל קבוצה תציג את עיקרי הדיון ו/או דיון בשאלות שלא הספיקו להגיע אליהם.

בשנות השלושים קם בתל אביב "איגוד למען תוצרת הארץ", שם מכובס לארגון שמטרתו האמיתית עידוד רכישת תוצרת מהמשק היהודי בלבד. היה זה ניסיון לכפות על האנשים נאמנות לאומית. קניית מוצרי חקלאות ותעשייה מתוצרת יהודית תוארה כ"מצווה". מתנדבי הארגון היו משוטטים בשווקים, מאיימים על סוחרים שלא שמרו על נאמנותם הלאומית ל"תוצרת הארץ". במודעות שפרסמו ובכתובות שציירו על פתחי חנויות הם הוקיעו את "הבוגדים", ואף שברו פה ושם חלונות ראווה.

"כיבוש העבודה"

הקמפיין הזה הלך יד ביד עם המאבק ל"עבודה עברית" או כפי שזה כונה באותם ימים "כיבוש העבודה". לנוכח התחרות עם הפועלים הערבים, שהיו בקיאים ומיומנים בעבודות החקלאיות, היו נכונים לקבל שכר נמוך ולא דרשו תנאי עבודה מיוחדים ממעסיקיהם היהודים, התקשו החלוצים הפועלים שהגיעו לארץ למצוא עבודה. למרות תפיסת עולמם הסוציאליסטית של רבים מהפועלים היהודים, שהייתה אמורה לתמוך בפועלים הערבים ולהיאבק יחד עמם נגד התנאים המחפירים, פעלו אלו דווקא לסלק את הפועלים הערבים משוק העבודה ומכאן הסיסמה "כיבוש העבודה".

שימו לב לטרמינולוגיה!

הטיעון המרכזי במאבק זה היה שאספקת מקומות תעסוקה בשכר סביר לפועלים היהודים היא תנאי הכרחי להצלחת מפעל ההתיישבות הציוני. המשמעות בפועל הייתה דחיקת הפועלים הערבים משוק העבודה.
למאבק הזה הייתה השפעה מכרעת על מסלול ההתפתחות של ההתיישבות הציונית בארץ. שכן, המאבק ל"כיבוש העבודה" חידד את ההתבדלות היהודית-ציונית משאר התושבים בארץ. הדרך להגשמת לאומית היא דחיקת "הילידים" החוצה ותפיסת המקום שלהם.

מה לדעתכם הרגישו הפלסטינים לנוכח המאבק ל"כיבוש העבודה"? מה הם יכלו להסיק מתוך הקריאות ל"עבודה עברית" ו"קנו תוצרת עברית" בנוגע למטרות התנועה הציונית בארץ?

חשוב לציין, שבמקביל למאמצי הציונים להפריד בין המשק היהודי לערבי בתחום התעסוקה והצרכנות, נעשו מאמצים דומים ברחוב הערבי. בתקופות של מתיחות בין יהודים וערבים קראה גם ההנהגה הפלסטינית לציבור הפלסטיני להחרים מוצרים יהודים ולהימנע ממכירת קרקעות ליהודים. נשלחו איומים אל מי שקיים מגע כלכלי עם יהודים והופעלו אמצעי ענישה נגד מוכרי הקרקעות (לעתים אפילו רצח). השביתה הכללית בה פתחו הפלסטינים בתחילתו של המרד הערבי (1939-1936), הביאה להפחתה ניכרת במספר הפועלים הערבים שהועסקו בחקלאות היהודית וזירזה את חיסול התלות של המשק היהודי במשק הפלסטיני בארץ. ובכך תרמו גם הפלסטינים לצמיחתה של חברה דואלית בארץ, חברה יהודית נפרדת וחברה פלסטינית נפרדת, החיות זו לצד זו ולא זו עם זו.
אך אין ספק שהמוטיבציה הראשונית של ההיבדלות הייתה מצד היהודים הציונים שהיו הגורם הפעיל ביותר במאמצי ההפרדה.

מלבד "כיבוש העבודה" והקמפיין לרכישת תוצרת עברית בלבד, אילו עוד פעולות של ההתיישבות הציונית בארץ קידמו וטיפחו את ההפרדה והבדלנות של החברה והמשק היהודי מהחברה ומהמשק הפלסטיני?

  • רכישת קרקעות מבעליהם הערבים על ידי הקרן הקיימת שיועדו לשימוש יהודי בלבד.
  • הקמת יישובים יהודים טהורים, שהיו סגורים בפני ערבים.
  • הקמת שכונות יהודיות נבדלות בערים מעורבות.
  • הקמת שירותים ציבוריים בתחומי הבריאות (קופת חולים כללית), החינוך (בתי ספר ואוניברסיטה עברית), לשימושם הבלעדי של היהודים.
  • הקמת איגודים מקצועיים והסתדרות פועלים כללית ליהודים בלבד.
  • הקמת מוסדות פיננסיים (בנקים) ציוניים שיועדו אך ורק ליהודים.
  • הקמת מוסדות שייצגו את האינטרסים היהודיים בלבד בפני שלטונות המנדט, כדוגמת הסוכנות היהודית.

כיצד הדואליות הזו, החיים של שתי האוכלוסיות "זו לצד זו" ולא "זו עם זו" ליבו את הרגשות העוינים?

במתכונת חיים של שתי אוכלוסיות החיות "זו לצד זו", לכל אחת מהקבוצות יש סדר חברתי משלה ומערכות נפרדות כמעט בכל תחומי החיים. אין להם אינטרסים משותפים והמטרות שלהם שונות ופעמים רבות מנוגדות.
ניגוד האינטרסים והתחרות שנוצרת על אותם משאבים (קרקעות, מקומות עבודה, כסף ושליטה) עלול להביא בסופו של דבר להתפתחות אצל כל אחת מהקבוצות של שאיפה להעלים את הקבוצה השנייה וליצור מצב של "זו במקום זו", כפי שקרה בפלסטין / ארץ ישראל, וקורה במובנים רבים גם עד היום.

דיון

דמיינו שהתנועה הציונית הייתה פועלת דווקא ליצירת חיים משותפים של יהודים וערבים בארץ, כלומר למתכונת חיים של שתי אוכלוסיות החיות "זו עם זו".

  • האם ההיסטוריה הייתה נראית אחרת?
  • האם ההווה שלנו היה נראה אחרת?

דוגמה מעניינת לכוחו של שיתוף פעולה יהודי-ערבי אפשר למצוא בסיפורה של שביתת ארגון הנהגים היהודי-ערבי בשנת 1931. בתקופת המנדט התפתחה רשת הכבישים בארץ וזו הביאה להתפתחותו של ענף התחבורה. מספר האנשים שמצאו את פרנסתם בנהיגה היה 1,991 מוסלמים, 1,735 יהודים ו – 889 נוצרים. ממשלת המנדט החליטה להטיל מיסים שהכבידו מאד על הנהגים: מס על רישיון נהיגה ומכס גבוה על הבנזין ועל צמיגים. כשהתקרב מועד התשלום למס הרישיון, החליטו הנהגים הפלסטינים לצאת במאבק ובשביתות נגד הממשלה. ביוני 1931 פנו הנהגים הפלסטינים לנהגים היהודים והציעו להם להתארגן במשותף נגד המסים החדשים. הנהגים היהודים נענו להזמנה, למרות התנגדותם של גופים שונים בציבור היהודי, כדוגמת ההסתדרות הכללית וההנהלה הציונית.
ההתארגנות המשותפת פתחה בשביתה כללית, שזכתה לתמיכתם של שכבות רחבות מאד בציבור היהודי והפלסטיני כאחד. השביתה שיתקה לחלוטין את תנועת המכוניות בכל כבישי הארץ למשך שמונה ימים, ועד מהרה החלה לתת אותותיה על המסחר, המלאכה, היצוא והיבוא. בלחץ הסוחרים היהודים בעיקר הופסקה השביתה, זאת לאחר שאלו הבטיחו לתמוך בהמשך מאבק הנהגים, אם הממשלה לא תבטל את הדרישה לתשלום הרישיון. בסופו של דבר, הודיעה ממשלת המנדט על הנחה במס הרישיונות.
שביתת הנהגים של 1931 היה זה שיתוף הפעולה היהודי-ערבי המשמעותי ביותר נגד ממשלת המנדט, שהתפרץ בעוצמה של אחדות שהארץ לא ידעה כמותה לא קודם ולא מאז. אותנו נוהגים ללמד בשיעורי ההיסטוריה על "מאורעות 1929" ו"מאורעות 1936-1939" , אבל משום מה שוכחים ללמד אותנו על "מאורעות 1931", שכן אלו מאורעות של שיתוף פעולה מוצלח בין יהודים לערבים ולא של מאבק והתנגשויות אלימות.

ביבליוגרפיה

  • תום שגב, ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר, 1999.
  • גרשון שפיר, "קרקע, עבודה ואוכלוסייה בקולוניזציה הציונית: היבטים כלכליים וייחודיים", בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, הוצאת ברירות, 1993.
  • אביבה חלמיש, "ארץ ישראל המנדטורית: חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?", זמנים: רבעון להיסטוריה, 92, 2005, עמ' 25-16.
  • לב לואיס גרינברג, "שביתת ארגון הנהגים היהודי-ערבי, 1931 – תרומה לביקורת הסוציולוגיה של הסכסוך הלאומי בארץ-ישראל/פלסטין", מתוך: אילן פפה (עורך), ערבים ויהודים בתקופת המנדט – מבט חדש על המחקר ההיסטורי, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, 1995, עמ' 177-157.
  • Hizky Shoham, "'But Local' or 'Buy Jewish'? Separatist Consumption in Interwar Palestine", International Journal of Middle East Studies, 45, 2013, pp. 469-489

זוכרות ברשת