יחידה 5: אנחנו שנינו ואותו הכפר
עדויות של תפאחה ודב על הכפר עמקא

להורדת מערך השיעור של יחידה 5

ביחידה זו נצפה בעדויות של פלסטינית ושל ישראלי. העדויות מתארות את החיים סביב 1948. נחקור את המושג "עדות", ונבחן את התחושות שעולות בנו בעקבות העדויות על הנכבה.


מטרות:

  • לשמוע עדויות על הנכבה.
  • להכיר ולבחון את המושג "עדות".
  • לברר את משמעויות המושג "עדות" עבורנו ולבחון דרכי התמודדות עם עדויות על הנכבה.

מהלך הפעילות

1.  פתיחה – מהי עדות

המורה ישאל:

  • מהי עדות? – אלו עדויות מפורסמות אתם מכירים?
  • איפה הזדמן לכם לשמוע עדויות?
  • מה קורה לנו כשאנו שומעים עדויות?
  • מה קורה לאדם כשהוא נותן עדות?
  • למי העדות ניתנת?
  • למה לדעתכם העד מעיד?
  • האם עדות מספרת לנו היסטוריה?
  • האם יש קשר בין עדות להיסטוריה?

 

הערה למורה: צפוי שבשלב זה התלמידים יציעו עדויות הקשורות לשואה. מומלץ לאפשר דיון זה, ולהביא דוגמאות מעדויות מפורסמות, למשל עדותו של ק. צנטיק במשפט אייכמן.

המורה יאמר לתלמידים: בשיעור נדון בעדות שניתנה על אירוע טראומתי, אירוע קשה שאותו חווה העד – האדם שמגולל את העדות. כיום, המושג "עדות" מתקשר לנו בעיקר לשואה ולנסיעות לפולין , שאליהן מצטרף איש עדות. בשיעור הזה ננסה להרחיב את מושג העדות עבורנו, להכיר עוד עדויות, ונתמקד בעדויות על הנכבה.

2. הצגת עדויות

צפייה בעדות של פלסטינית ובעדות של ישראלי על אירועי שנת 1948 (ראו חומרי עזר 2). לפני הקרנת העדויות, המורה יציג שאלות הבנה לקראת הצפייה בסרט:

  • איזה סיפור מספר כל אחד מהעדים?
  • במה הוא מתמקד?

 

3. דיון בכיתה

א. עיבוד הסרט

  • מה שמענו בעדויות? מה ראינו?
  • איך הרגשתם כשראיתם אותן?
  • מהם ההבדלים בין העדויות?
  • מה ההבדלים באופן שבו התייחסתם לעדויות של החייל הישראלי על הנכבה לבין עדות של הפליטה הפלסטינית על הנכבה?

ב. משמעות העדות – מה העדות אומרת לנו

  • מה אנו רואים וחווים במפגש עם העד?

מומלץ להקריא את הציטוט של לוינס: הפילוסוף לוינס טוען כי במפגש עם הסיפור של האחר, אנו יכולים לראות את הסבל על פניו. הפנים של האחר הם אלו שדורשות מאיתנו להיענות להן ולסבל שהן חוו. הפנים הן חלק המשמעותי בעדות: "אל מול הפנים של האחר, השתיקה בלתי אפשרית: אתה לא יכול אלא להיענות, לגלות כלפיהן אחריות [...] 'לא תרצח' משמעותו גם 'עליך לעשות הכל למען חייו של האחר'."[1]

  • מה דעתכם? האם יש מסרים שעוברים בעדות שלא דרך מילים (באמצעות שפת גוף)?
  • מה לדעתכם אומרות לנו הפנים של העדים ששמענו?
  • האם שמיעת העדות מחייבת אותנו למשהו? ניתן להיעזר בציטוט של שושנה פלמן:

"להעיד פירושו אפוא לא רק לספר אלא גם להתחייב לאחרים, למסור את עצמך ואת סיפור העדות בידי אחרים, לקחת אחריות – במעשה הדיבור – על ההיסטוריה או על גרעין האמת של האירוע, על מה שבעצם הגדרתו, תקפותו והשלכותיו חורג מהאישי אל עבר הכללי." [2]

  • האם אתם מסכימים עם האמירה הזו? מה לדעתכם אומר המושג "לקיחת אחריות"?
  • מה הוא אומר בהקשר לשמיעת עדויות על הנכבה?

 

4. פעילות סיכום

כתיבת מכתב לפליט – מה הייתם כותבים לפליט פלסטיני?

אחרי ששמעתם עדויות על הנכבה ממספר עדים, כתבו עכשיו מכתב אישי לפליט פלסטיני. ציינו מה הרגשתם וחשבתם כששמעתם את העדויות על הנכבה.

הצעה לפעילות המשך:

ניתן להרחיב את הדיון להמשגת היבטים תיאורטיים שונים של המושג עדות. לצורך כך אפשר להשתמש בדף העבודה שבו מופיעים קטעי מקורות שונים לדיון בנושא (ראו: חומרי עזר 2).


פירוט חומרי העזר

סרט עדויות על הנכבה (כ-11 דקות)

  • עדות של תפאחה נאטור מהכפר עמקא.
  • עדות של דב ירמיה על הכפר כויכאת.

(סרטים של רנין ג'רייס, "זוכרות".)

דף עבודה

לדיון להרחבה ברמה גבוהה על משמעויות שונות של המושג התיאורטי "עדות".

מומלץ להשתמש בדף לכיתות שבהן כבר התנהל דיון רגשי ראשוני על עדות, או לשלב קטעים מתוכו בפעילות בהתאם לאופי התלמידים.

על המושג "עדות"

1. עדות

עדות היא מסירת דברי העד. במסורת הפילוסופית והמשפטית של העולם המערבי, העדות מבוססת ומוגדרת פורמאלית מתוקף נוכחותו של העד באירוע. עדות ראייה, עדות ממקור ראשון הנמסרת במילים, או עדות שמיעה מבססות ראיה בבית המשפט, לצד כללים משפטיים וגורמים נוספים. אולם בימינו, בעידן המשדר טראומה, שתיקה וקושי לייצג את הנראה, משבר עובר על יכולתו של העד לגולל את סיפורו וליטול עליו אחריות למען הכלל. שיח העדות ממלא מקום מרכזי במחשבה על הקשר בין היסטוריה וזיכרון לאחר השואה. העדות מופיעה בפרקטיקות של השפה העוסקות בשאלת האמת, בין שמדובר בעדות מודעת (בשיח ההיסטורי), ובין שמדובר בעדות בלתי מודעת (בשיח הפסיכואנליטי).

המושגים עדות, עובדה ואמת קשורים בינהם קשר הדוק. "להעיד, משמעו לא רק לספר, כי אם להתחייב, ולחייב את הדין וחשבון בפני הזולת: לקחת אחריות – במילים – על ההיסטוריה או על אמיתה של התרחשות, על מה שעל-פי הגדרה הוא מעבר לאישי, על מה שיש לו תקפות ותוצאות כלליות" (פלמן, 1991:5). שאלת העדויות קושרת בין ההיסטוריה לבין דרכי הסיפר (Narration), בין הדברים שאירעו לבין צורת מסירתם הסיפורית באמצעות הזיכרון. עדות היא פרקטיקה של שיח, נדר לספר, לייצר פעולת דיבור כהוכחה ממשית לאמת. משבר העדות, המקביל למשבר בייצוגו של אירוע, הופך למרכזי במיוחד נוכח ההיסטוריה הטראומטית של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

נשאלת השאלה: מה תוקף עדותו של העד? האם העובדה שנכח באירוע אכן מקרבת אותו ל"אמת"? או שמא, כפי שנטען לא אחת, דווקא היותו שם, קרוב להתרחשות, מסתירה ממנו את ."התמונה הגדולה" ומגבילה אותו בהבנת האירוע? מה תוקפה של עדות הנמסרת כעבור זמן, העלול לטשטש ולהחליש את זיכרונו של העד? האם אפשר בכלל להתייחס לעדותו כאל עדות "אתנטית", בהתחשב בעובדה שהיא מתווכת וזוכה למשמעות על-ידי אין-סוף עדויות אחרות הנוגעות לאירוע? מה דינה של עדות הנמסרת בפעם השניה ובפעם השלישית? האם החזרה על העדות היא ערובה לשימור הסיפור, או דווקא לשינויו?

מתוך ספר בהכנה מאת דן ערב ודוד גורביץ'.

הדגשים במקור.

שאלה לדיון:

כיצד תענו על השאלות המועלות בפסקה האחרונה?

2. הדיפרנד

(9) מטבעו על קורבן שלא להיות מסוגל להוכיח שנגרמה לו עוולה. בעל הקובלנה הוא מישהו שנגרם לו נזק ויש בידיו האמצעים להוכיח זאת. הוא הופך לקורבן אם הוא מאבד אמצעים אלה. הוא מאבדם למשל אם קורה שהאחראי (auteur) לנזק הופך להיות, בצורה ישירה או עקיפה, השופט שלו. יש לו סמכות לדחות את עדותו בתור שקרית או למנוע את פרסומה. [...] "העבירה המושלמת" אינה כרוכה בחיסול הקורבן או העדים [...] אלא בהשגת שתיקתם של העדים, חירשות השופטים ואי-עקביותה (אי-שפיותה) של העדות. כך מנטרלים את המוען, את הנמען, את המובן של העדות; הכל [מתנהל] איפוא כאילו מושג ההוראה (הנזק) לא היה קיים.

... (12) אני מעוניין לכנות "דיפרנד" את המקרה שבו בעל הקובלנה מחוסר אמצעי טיעון והופך לפיכך לקורבן. אם המוען, הנמען והמובן של העדות מנוטרלים, הכל [נראה] כאילו לא היה נזק. מקרה של דיפרנד בין שני צדדים מתקיים כאשר ה"ניהול" של העימות שמציבם זה מול זה נוצר בניב של אחד מהם, ואילו את העוולה שממנה סובל האחר אי-אפשר לבטא בניב הזה.

... (22) צריך לחפש הרבה כדי למצוא את הכללים החדשים ליצירה ולשרשור של היגדים שמסוגלים לבטא דיפרנד שהתחושה מסגירה, אם איננו רוצים שהדיפרנד הזה יושתק לאלתר במחלוקת, ולא יהיה שימוש בקשב שיצרה התחושה. זה מה שמונח על כף המאזניים בספרות, בפילוסופיה, לפעמים בפוליטיקה – להעיד על דיפרנדים ולמצוא להם ניבים.

מתוך: ליוטאר, ז'.פ, (1996), "הדיפרנד", תיאוריה וביקורת 8, ירושלים: ון ליר.

תרגום: א. אזולאי.

שאלות לדיון:

מה הבעייתיות שעליה מצביע ליוטאר באשר לעד ולתהליך מתן העדות?

כיצד ניתן להבין את מה שליוטאר מתאר בהקשר של עדות פלסטינים על הנכבה?

3. הפנים של האחר

מבין כל איברי הגוף, הפנים הן העירומות ביותר [...] והאדם משתדל לחפות על כך בגינונים ובהעמדות פנים למינהן. הפנים חשופות ומאוימות, [אך] עם זאת הפנים אוסרות עלינו להרוג. [...] "לא תרצח" הוא הדיבר הראשון של הפנים. זה צו. אמת, רצח הוא מעה בכל יום; אפשר להרוג את האחר. התביעה האתית אינה בבחינת הכרח אונטולוגי. אין בכוחו של האיסור על רצח לעשות שהרצח יהא בלתי אפשרי. [...] היחס אל הפנים הוא אתי מעיקרו. אל מול הפנים של האחר, השתיקה בלתי אפשרית: אתה לא יכול אלא להיענות, לגלות כלפיהן אחריות. [...] "לא תרצח" משמעותו גם "עליך לעשות הכל למען חייו של האחר".

מתוך: לוינס, ע' (תשנ"ה). אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ ממו. ירושלים: מאגנס. עמ' 67-68. תרגום: א. מאיר וש. ראם.

שאלות לדיון:

מהי אחריות לפי לוינס?

כיצד היא באה לידי ביטוי בשמיעת עדויות על הנכבה ובמפגש עם פליטים פלסטינים?


רקע תיאורטי

האסכולה ההיסטוריוגרפית הפוזיטיביסטית, שהתפתחה בתחילת המאה ה-19, ביקשה מההיסטוריון לחשוף את מה ש"באמת קרה", על סמך מסמכים ומקורות כתובים. גישה זו האצילה להיסטוריון סמכות אקדמית ונחשבה לאובייקטיבית ונטולת פניות. ניתן לחוש בהשפעות גישה זו עד היום, למרות השינויים המשמעותיים שעברה פרקטיקת המחקר ההיסטורי.

תיאוריות ביקורתיות שונות יצאו כנגד העמדות הפוזיטיביסטיות וטענו כי המחקר ההיסטורי אינו ולא יכול להיות אובייקטיבי, היות והוא מספר בעיקר את ההיסטוריה של המנצחים, כדברי הפילוסוף וולטר בנימין. כלומר, המחקר ההיסטורי משקף את ההיסטוריה כסיפור של בעלי הכח[3] . הסיפור ההיסטורי מדיר, לרוב, תקופות וקבוצות שהידע שלהן סותר ולעיתים אף מאיים על הנורמות והערכים ההגמוניים[4] . לפי התיאוריות הביקורתיות, ההיסטוריה היא פרשנות של האירועים, ולכן הסובייקטיביות היא חלק בלתי נפרד ממנה. האוחזים בתיאוריות אלה מוסיפים וטוענים שבכתיבת ההיסטוריה יש להכיר בקיום מקורות רבים ללימוד – לא רק מקורות כתובים, ובמושאים אחרים לחקירה, כגון מיתוסים, זיכרון קולקטיבי, התרשמויות ותפיסות – ולא רק אירועים ודמויות. בנוסף, לגישתם יש לשלב בהיסטוריה את הסיפור של קבוצות שהודרו מהנרטיב הדומיננטי. מטרת ההיסטוריון אם כן היא לתאר אירוע, לספר סיפור, ובתוכו לציין את הפרספקטיבות השונות, לבחון תחומי ידע מגוונים, להראות את הסתירות, להעלות סימני שאלה, לערער ולהרהר; כדברי וולטר בנימין, על ההיסטוריון "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה"[5] , לקרוא את העבר במהופך.

עד לשנים האחרונות, הקול הפלסטיני בשיח ההיסטוריוגרפי על מלחמת 1948 כמעט ולא היה קיים. בשנים האחרונות הולך וגדל מספר ההיסטוריונים, הפוזיטיביים והביקורתיים, החושפים מידע המאתגר את השיח המקובל – פעמים רבות דרך עדויות שבעל-פה. המפגש שלנו, הישראלים, עם העדות הפלסטינית על הנכבה הוא מפגש בין זרים. העדות טומנת בחובה פניה על השומע, והיא תובעת קודם כל להקשיב[6] . פניה זו יש בכוחה לשבור את השתיקה שאפפה את 1948.

קשיים רבים עומדים בפני השומע היהודי-ישראלי בבואו להתמודד עם עדות פלסטינית. השפה שבה מסופרת העדות היא הערבית, שפה המקושרת אצל ישראלים רבים לרגשות פחד ואיום. רגשות אלה עלולים להוביל לשלילת השפה הערבית ודובריה, ולעיתים אף לפקפוק במהימנות העדות ובמהימנות האירוע שהיא מגוללת [7]. שמיעת העדויות על הנכבה מאתגרת תפיסות אלו ומאפשרת להחזיר את הפלסטיני ואת שפתו לקדמת הבמה ולהתחיל להתמודד עם הפניית העדות אלינו, ועם התביעה שזו מייצרת.

הפילוסוף לוינס טוען כי במפגש עם הסיפור של האחר ניכר הסבל על פניו [8]. הפנים של האחר דורשות מהמקשיב להיענות להן, לסבלן, בצורה אתית. מה מטילה עלינו, כישראלים-יהודים, שמיעת העדות של הפלסטיני? האם זה מחייב אותנו לקחת אחריות? ואם כן, כיצד?

מתן העדות וההקשבה לה מוציאים את הנכבה מהמרחב האישי ומקנים לה מקום במרחב הציבורי. העדות מביאה קטע מתוך העבר, אך למעשה היא פונה אל העתיד ודורשת מאיתנו לבנות אותו, ולפיכך היא עשויה גם לתת תקווה [9].


רציונל פדגוגי

ביחידה זו יערכו התלמידים היכרות עם המושג "עדות" באמצעות עדויות בעל פה על הנכבה, תוך התמודדות עם הקשיים שהן מציבות. עדות היא מסירה של דברים, של התרחשויות, שמוסר העדות חזה בהם. יחד עם זאת, קיימים קשיים רבים כשהעדות באה לספר על אירועים טראומטיים. עדות, כפרקטיקה של מסירת מידע בעל-פה, מעלה שאלות רבות על הקשר שבין זיכרון, היסטוריה ואמת, השפעות הזמן ועוד.

שמיעת עדויות על הנכבה אינה פשוטה. עדויות על הטראומה הפלסטינית נוגעות גם ביסודות הזהות היהודית-ישראלית של התלמידים, היות ובמובן מסוים, הטראומה של הפלסטינים מעלה על פני השטח גם את הטראומה של הישראלים ביחס למלחמת 1948 וביחס להשפעותיה המתמשכות על חיינו. התלמידים הישראלים גדלים בסביבה בה הנכבה לא קיימת לכאורה, ובמפגש עם הנכבה הם יגיבו לרוב בחשדנות ובחוסר אמון כלפי המידע החדש. במקרים רבים יעלו מקרים של אובדן דרך ומשמעות, וערעור על הזהות שלהם עצמם [10]. בנוסף, העדות היא פרקטיקה המזוהה לרוב בלעדית עם ניצולי שואה, ויכול להיות שיעלו התנגדויות להכיר בה כפרקטיקה של דיבור גם על טראומות אחרות.

יחידה זו באה לתת מקום לתחושות אלו ולקדם הסתכלות ביקורתית על האופן שבו ישראלים רבים תופסים את הפלסטינים. בפעילות נעודד ביקורתיות כלפי הידע ההיסטוריוגרפי הפוזיטיביסטי המתבסס על הכתובים, אך גם כלפי ידע הנמסר בעל-פה.

בחלק הראשון של היחידה, כהכנה לשמיעת העדות וכחלק מפיתוח כלים ביקורתיים, יתבקשו התלמידים לבחון משמעויות שונות של שמיעת עדות. בחלק השני נצפה בשתי עדויות על 1948: אחת של פלסטינית והשניה של ישראלי. החלק השלישי יעסוק במשמעות העדות עבורנו, כמקשיבים וכיהודים-ישראלים. פעילות הסיכום המוצעת היא כתיבת מכתב לפליט פלסטיני. דרכה נעבד את תהליך ההתמודדות שהתלמידים עברו במהלך השיעור דרך פניה ישירה אל הפלסטינים.

 

ביבליוגרפיה

[1] לוינס, ע. (1995), אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, ירושלים: מאגנס. עמ' 68 תרגום: א. מאיר וש. ראם

[2] פלמן, ש. ולאוב, ד. (2008), עדות: משבר העדות בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, תל אביב: רסלינג. עמ' 157 תרגום: ד. רז.

[3] דוגמא אחת לכך ניתן לראות במילה History  המורכבת מהמילים his story – הסיפור שלו. מכאן שמדובר למעשה בסיפור של המין הגברי ולא של אחרים או אחרות.

[4] "הגמוניה" היא מושג שהוטבע על-ידי אנטוניו גראמשי בפילוסופיה של מדעי החברה, אשר בא לתאר את סך ההצדקות וההבנות שמאפשרות לתפיסת העולם השלטת להתחזות ל"נורמלית", "טבעית".

[5] בנימין, ו. על מושג ההיסטוריה, תיזה 7, אצל: רונן, א. (2002), "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה", זמנים 81.

[6] פלמן, ש. ולאוב, ד. (2008), עדות.

[7] ליוטאר, ז'.פ. (1996), "הדיפרנד", תיאוריה וביקורת 8, ירושלים: ון ליר. תרגום: א. אזולאי.

[8] לוינס, ע'. (1995), אתיקה והאינסופי.

[9] Margalit, A. (2002), The Ethics of Memory, Cambridge, Mass: Harvard University Press.

[10] פלמן ולאוב, שם.

זוכרות ברשת