זוכרות את אלטירה (חיפה)
05/2012
דף שער של חוברת אלטירה


הקדמה

ישנם חמשה כפרים פלסטיניים שקיבלו את השם "טירה", טירת חיפה או הכרמל, טירת דנדן ליד רמלה, טירת רמאללה, טירת ביסאן (בית שאן) וטירת בני סעב שבמשולש ליד כפר סבא.
לשם "טירה" בערבית יש להוסיף את "אל" היידוע והוא ייראה כך "אלטירה". אך, את השם המיודע מבטאים ללא האות "ל" למרות קיומה במלה, ויש לבטא – בגלל חוקים פונטיים בשפה הערבית - את השם אלטירה כך: אטְ-טירה.
הכפר אלטירה, שחוברת זו מבקשת להזכיר, לתעד ולהנכיח, התקיים ככפר ערבי פלסטיני במשך מאות שנים. תושבי הכפר ניהלו עד 1948 חיים תרבותיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים עשירים מאוד. אלטירה היה הכפר הגדול ביותר במחוז חיפה. לו נשארו תושביו במקומם, וחייהם היו ממשיכים באופן טבעי, היינו יכולים לבקר היום בעיר ערבית ובה כ- 50 אלף תושבים. כיום יש במקומו עיר ישראלית ובה כ- 20 אלף תושבים.
את היחס של עיריית טירת הכרמל הישראלית, לכפר אלטירה הערבי ניתן לראות בקטע הבא שנלקח במלואו וכפי שהוא מאתר העירייה באינטרנט: http://www.tcarmel.org.il/odot.htm
"בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 שכן כאן כפר הפורעים טירה, שתושביו הערבים עשוהו מופת ודוגמא למעשים פליליים "נאים". החל בגניבות וכלה במעשי שוד אלימים, והטילו חיתתם על כל הסביבה. המעשה החמור ביותר דאז היה רצח המתיישב הטמפלרי פריץ אונגר, מהמושבה נויהרדטהוף.

ב- 29.11.47 (ט"ז כסלו תש"ח) הכריזה עצרת האומות המאוחדות על הקמתה של מדינת ישראל. בכך ניתן האות לערבים, והם החלו לפגוע בגלוי בתחבורה הציבורית העברית בכבישי הארץ.

בין הפוגעים תפסו, כרגיל, ערביי טירה מקום נכבד. אולם, שלא כבימי הטמפלרים , הפעם לא עלה הדבר בידם בנקל, משום שהאיזור היה מלא במחנות צבא בריטיים, וכן היתה דרך עוקפת, שעברה בוואדי מילק. זו היתה הסיבה לכך, שבראשית מלחמת עצמאות לא נעשה עדיין ניסיון לגרש את תושבי הכפר. בדצמבר 1947 ערך האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי) התקפה על טירה, אולם נהדף על ידי הכוחות העירקיים שישבו בכפר ובסביבה.

רק לאחר שחרור חיפה, באפריל 1948, החליטה מפקדת האיזור ל"נקות" את טירה ואת ה"משולש הקטן", שכלל את הכפרים ג'בע, (היום "גבע כרמל", ) אגזים ו"עין ראזל" ( היום "עין איילה").

עם תום ההפוגה הראשונה, ב- 8.7.48 , עברה היוזמה לידי צה"ל, שנערך לתקוף את האיזור. לצורך זה הורכב כוח משימה מיוחד , שכלל יחידות חיל רגלים (שהובאו מבסיס חיל הים בחיפה),
מהחי"מ (חיל המשמר) ומיחידות חע"צ (חטיבת עבודות ציבוריות).טירה נכבשה ב- 16.7.48, בבוקרו של אותו היום, התנוסס דגל ישראל על אחד הביניינים הראשיים במרכז הכפר."
בחוברת זו ניתן למצוא מידע נוסף על אלטירה שאספנו ממקורות שונים כולל עדויות של פליטים מהכפר. החומר שבחוברת מתמקד באירועי הנכבה של אלטירה ולא בהיסטוריה ארוכת השנים שלו.
עמותת זוכרות הפיקה חוברת זו לרגל סיור בשטח הכפר שיתקיים בהדרכת פליטים כדי ללמוד על אודותיו ועל הנכבה הפלסטינית באמצעותו. העמותה מאמינה שידיעת ההיסטוריה של הנכבה הפלסטינית והכרה בה תהווה צעד משמעותי לתיקון העוול ובניית עתיד מפויס עם ההיסטוריה ליצירת מרחב מאפשר חיים אזרחיים לכל תושבי הארץ ופליטיה.
 "זוכרות את אלטירה / חיפה" היא החוברת ה- 52 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948. קדמו לה חוברות על המקומות האלה: סמֵּיל אלח'ליל, אלמנשיה/עכא, מעלול, טבַּרִיָּה, עאקר, אלבִּרְוה, חֻבּיזה, כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיָּאת, סַבּלאן, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוַּנִּס, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְוָאס יָאלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ'רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ'לִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַגְ'דַל, חִ'רבּת גַ'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.

זוכרות
יוני 2012

__________________

אלטירה

טירת חיפה, או טירת אלכרמל או טירת אללוז (השקדים), היא כפר ערבי פלסטיני שנכבש ב-1948, ממוקם כ- 10 קמ' דרומית לחיפה. הכניסה הראשית של הכפר הייתה דרך אספלט מחוברת לכביש החוף, כניסת הכפר לפני הנכבה היא כיום הכניסה הצפונית של העיר טירת כרמל אשר נבנתה על אתר הכפר הפלסטיני.
הכפר השתרע על המדרון המערבי של הר הכרמל, השקיף על מישור החוף מגוה 75 מטר מעל פני הים.
כפר אלטירה היה מהחשובים במחוז חיפה, גרו בו ב 1948 כ- 6,113 תושבים, בשנת 1945 היה מספר תושביו 5,270 אנשים מתוכם 5,240 מסלמים ו- 30 נוצרים, בשנת 1931 גרו בו 3,191 בני אדם ב- 624 בתים. רוב בתי הכפר נבנו מאבן מסותתת.     
בשנת 1596 שוייך כפר אלטירה למחוז אללג'ון (מגידו), גרו בו 286 אנשים אשר שילמו מסים על מספר תוצרים ויבולים כמו ענבים, דבש ועזים.
בעקבות ההחלטה להטיל גיוס חובה לצבא העת'מאני ב- 1872, כלכלת הכפר נפגעה לתקופה קצרה בסוף המאה ה-19, אך הכפר שוב חזר לשגשג. אזור הכפר היה משופע במקורות מים טבעיים, כמו עין אלסריס דרומית – מערבית לכפר, אלעין אלשרקיה (המעיין המזרחי) ואעין אם קסב מזרחית לכפר, עין עבד אללה בצד צפון מזרח. כן עוברים באדמות אלטירה 8 נחלים, וואדי רישה, וואדי עמרו, וואדי עבד אללה, וואדי אלעין, וואדי אבו אלג'אע, וואדי מסליה וואדי פלאח (ליד בית אורן).
שטח האדמות של כפר אלטירה היה 45,272דונם. היהודים רכשו כ 15% מהם. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות. בשנת 1934, הפיק כפר אלטירה זיתים ושמן זית יותר מכל כפר אחר במחוז חיפה. מטעי הזיתים של בכפר השתרעו על שטח של 4600 דונם באדמת מישור החוף, בין הים לבין הכפר. לכפר היו כ- 20,000 דונם באזור זה של מישור החוף. היו באלטירה ארבעה בתי בד, שלשה מהם מודרניים, ואחד, של אבו שקרא, ישן.   

בנוסף לעצי זית, ננטעו בכפר עצי חרוב, עצי תאנה, כרמי ענבים ושיחי צבר. היו מעט עצי שקד, תפוח, משמש, תות ורימונים. תושבי הכפר גידלו חיטה, תירס, עדשים, סמסם, ירקות, אבטיח ומלון.
אדמות אלטירה גבלו מצד צפון באדמות חיפה וכפר בלד אלשיח', ממזרח באדמות ח'רבת אלדאמון, עספיא ודאלית אלכרמל, מדרום באדמות עין חוד ועתלית וממערב הגיעו אדמותיו עד הים.

סביב הכפר היו חמש חורבות, אחת מהן היא ח'רבת אלדיר (המנזר) ובה שרידי מנזר סנט ברוקאדוס, מספר מערות ותעלה מקושתת. דרומית לכפר קיים אתר ארכיאולוגי מתקופת האבן.
בכפר אלטירה יש שני בתי ספר, אחד לבנים, נבנה באזור גבעת אלקֻף בשנת 1931 והשני לבנות נבנה ב – 1934 בתינת אלבסתאן (תאנת הבסתן). תלמידים שרצו המשיכו את לימודיהם התיכוניים בחיפה או שכם או ירושלים. ללימודים אקדמאיים היו מרחיקים עד קהיר.

בשנת 1938 נוסדה חברת אוטובוסי אלטירה. בתחילת שנות השלושים רכשו אחמד כאמל אלנאג'י ויוסף אבו ראשד את המשאית הראשונה בכפר, אולם בשנת 1948 היו באלטירה 8 משאיות. היו בו גם מוניות שנסעו על קו חיפה – אלטירה, ובשנות הארבעים נוסד קואופרטיב "מוניות אלמֻסתקבָּל" (העתיד).
חלק מתושבי אלטירה עבדו כשכירים במפעלים בחיפה, בנמל, בבתי הזיקוק ועוד. חלק עבדו במחנות הצבא הבריטי, אשר הוקמו לעתים על אדמות אנשי הכפר עצמם, אחרי שהשלטונות הבריטיים הפקיעו אותן מהתושבים.
הכפר היה מחולק לשתי שכונות עיקריות, הצפונית והדרומית. השכונה הצפונית כונתה גם שכונת אלדיר (המנזר). בשכונה הדרומית היו תת שכונות ידועות כמו אלזלאקה, אלקף, ואלזאויה. שכונת אלזקזוק בחלק המזרחי, המסגד במערבי ואלמנזול במרכז. שכונת אלבאש בין אלמנזול לבין אלזקזוק, ובמרכז הכפר היה שוק תוסס.
אלמנזול, הוא אזור במרכז הכפר, הייתה בו חצר ציבורית ובית אירוח השייך לכפר לצורך קבלת פנים של אורחים מחוץ לכפר או קיום אירועים לכלל התושבים. היה באלמנזול מסגד ישן ומבנים עתיקים. המסגד הוקם בבניין של כנסיה עתיקה, בעשורים האחרונים פחת השימוש בו, ונבנה לא רחוק משם מסגד אחר. הישראלים הרסו את אזור אלמנזול, כולל מבנה המסגד/כנסייה הישן, והקימו עליו גן ציבורי, צמוד לרחוב החרוב שמוביל לבית הקברות המרכזי של כפר אלטירה, שעודנו קיים. לעומת זאת, המסגד המרכזי של הכפר הפך להיות בית כנסת "אם הבנים" ברחוב הפלמ"ח. הפליטים מאשרים מידע זה.
 
חיים חברתיים

היה בכפר מועדון ספורט לצעירי אלטירה, תנועת צופים בניהולו של מת'קאל בהלול, ותנועת אלנג'אדה, שהיא תנועה ללימוד רכיבה על סוסים ופיתוח מחויבות חברתית קהילתית. "פרשים" אלה השתתפו גם בהגנה על הכפר בעתות מלחמה ומרד.
בכפר היה אזור של בתי קפה, כיום מבנה בתי הקפה קיים בפינת רח' העצמאות ורח' הפלמ"ח ומשמש למטרות שונות ביניהן בתי מלאכה קטנים, עזרת נשים ועוד. בבתי הקפה היו מכשירי רדיו שהשמיעו מוסיקה וחדשות ליושבי בתי הקפה. בבתי הקפה היה מספר סיפורים. מדי פעם הגיע לכפר תיאטרון בובות נייד ואף הקרינו בכפר סרטי קולנוע.   

משפחות

היה בכפר מספר לא קטן של משפחות. נזכיר מהן את המשפחות של אלאבטח, אלבאש, באכּיר, אלבחירי, בדר, תיִּם, חג'יר, דרבאס, אבו ראשד, אלריאן, זידאן, אלסעדי, סלמאן, עבד אלקאדר, אלעבוני, עלּו, עויס, אלע'בן, אלזבן, אלפאר, ע'נאים, אלשבלי, בהלול, קסיני, אלנאג'י, עודה, קֻזלי, סלום, אלחלבי ועוד.     

כיבוש אלטירה

ב- 12 בדצמבר 1947 ביצעו אנשי האצ"ל מתקפה רצחנית על כפר אלטירה. בספר תולדות ההגנה נכתב שהמתקפה גרמה להריגתם של 13 אנשים. העיתון "פלסטין" דיווח כי בין ההרוגים היו גם ילדים וזקנים. דיווח של האצ"ל מדבר על קבוצה של כ- 20 חמושים, הגיעו קרוב לבית צדדי בכפר, זרקו לעברו רימונים, ירו מנשקם האישי ונסוגו דרך המטעים לכיוון כביש החוף, שם חיכה להם רכב. 

העיתון ניו יורק טיימס דיווח על עשרה פצועים בנוסף ל- 13 הרוגים, הריסת בית אחד, וגרימת נזק למספר בתים נוספים. מקורות אחרים מספרים שהבית שפוצץ היה בן שתי קומות השייך למשפחת חג'יר, בשכונה הצפונית, וכי מספר ההרוגים היה 17, ביניהם ילדים, נשים וזקנים, וכי תינוק נמצא בריא ושלם בין ההריסות. 

בעקבות מקרה זה, החלו תושבי אלטירה להתכונן לעימותים נוספים, קנו נשק וקראו למתנדבים חמושים מחוץ לכפר לעזור להם. משלחת של שלושה אנשים מהכפר, עבד אללה סלמאן, יוסף אבו אלחאג' וחאפד' אלנג'ם, יצאה למצרים לבקש נשק מהוועד הערבי העליון. תושבי הכפר מספרים שנשק הגיע אחרי זמן מה אך הוא נשק ישן ומקולקל.  

במהלך השבועות שלאחר מכן, ספג הכפר התקפות נוספות, וחמושי הכפר תקפו מצדם מטרות יהודיות. ב- 5 בפברואר 1948- על פי דיווח רשמי בריטי -ביצעו הכוחות היהודיים מתקפת ירי על הכפר במשך שעה ועשרים דקות, ללא נפגעים, וללא תגובה מתוך הכפר.  

ב- 28 בפברואר, תקפו חמושים מאלטירה שיירה יהודית וגרמו לה אבידות ונזק. כח בריטי הגיע למקום והפסיק את המתקפה. 

ב- 20 באפריל, ניסו הלוחמים של אלטירה להיכנס לעיר חיפה כדי לעזור בהגנה על העיר. נסיון זה לא צלח כיוון שהבריטים כיתרו את העיר ולא היה אפשרי לחמוק מהם. באותו יום הפגיזו יהודים את הכפר לאורך שעות רבות, תושבים רבים נאלצו לצאת מבתיהם ולמצוא מחסה באזור באב אלנהר, (ליד כפר סמיר, לכיוון החוף) הרחק מטווח ההפגזה. 

ביום ה- 22 באפריל, יום נפילת חיפה, זכה כפר אלטירה למתקפה רחבה במקביל למתקפה של כוחות ההגנה על חיפה. מטרת המתקפה הייתה ככל הנראה למנוע הגעתם של כוחות ערביים נוספים לאזור ולכפר.

באותם ימים, הציע צבא ההגנה להעביר משפחות לירדן. ב- 23 באפריל הופיעו גם סירות מהים והציעו את שירותם להעברת משפחות לחופי לבנון. מספר קטן של אנשים אכן עלה לסירות, ומספר לא קטן עלו לרכבים של צבא ההצלה. קרוב לעפולה, התפצלה שיירת הרכבים, חלק המשיכו לכיוון ירדן וחלק הגיעו לאזור ג'נין ונמסרו לידי הצבא העיראקיבינתיים, נותרו בכפר כמה מאות תושבים, וצעירים חמושים כדי להגן עליו. היהודים כבשו את הגבות מסביב לכפר, כמו אלכּבאביר השייכת לאלטירה

ימים ספורים אחרי נפילת חיפה, היה נסיון של כוחות ההגנה לכבוש ולהשתלט על אלטירה. לפי בני מוריס, המתקפה החלה שעה 1:40 לפנות בוקר ה- 25 באפריל. במתקפה נעשה שימוש במרגמות "האון" ומקלעים. כוח בריטי הגיע במהרה למקום והפסיק את המתקפה, אך היא חודשה למחרת אחרי עזיבת הכוח הבריטי. לפי מוריס, הכח הבריטי, זה שהגיע בלילה וזה שהגיע בצהרי היום שלמחרת והפסיק את שתי המתקפות סייע בפינוי משפחות מהכפר למקום מבטחים מחוץ לכפר. העיתון ניו יורק טיימס דיווח שהכפר הופגז במתקפה זו הפגזה כבדה. העיתון הביא את גרסת ההגנה שהכפר הוא בסיס צבאי ערבי מרכזי. ב- 5 במאי התקיים עוד מבצע פינוי משפחות מאלטירה למקומות מבטחים, וכ- 600 אנשים הועברו לאזור ג'נין ושכם

ההתקפות של ההגנה נמשכו כשבוע. ב- 13 במאי ביצעה חטיבת אלכסנדרוני של ההגנה מתקפה נוספת כושלת. על פי ההגנה, סיבת הכישלון הייתה העדר מודיעין מדויק על מערך ההגנה של האויב

בספר "טירת אלכרמל, האדמה והאדם" של עבד אלסמד אבו ראשד, שהוא גם פליט מהכפר, נכתב כי הישראלים, אחרי שהתקשו לכבוש את אלטירה, העבירו מסר דרך אחד האסירים מהכפר אצלם כי הם מעוניינים במשא ומתן עם החמושים בכפר. הם קבעו ישיבה ליום 14.7.1948 בפאתי הכפר. משלחת מאלטירה שכללה את יוסף אבו ראשד, אחמד ע'ידא, נאיף עבד אלמחמוד, חסן עלו, אחמד סלימאן אלסאדק, סלימאן חג'יר ואת איש הקשר כרם אלפהד, הגיעה לפגישה עם שבתאי לוי, ראש העיר חיפה דאז, קצין בהגנה בשם קריסטין וספקטר המח'תאר של אחוזה. הישיבה הייתה מתוחה. הפלסטינים הבינו שהם נדרשים להיכנע ללא תנאים. שמעו משבתאי לוי כי מוטב להם להיכנע אחרי שחיפה נפלה, למסור את נשקם ולהוציא את הזרים מקרבם, בתמורה להבטחה שלו שאיש לא יפגע בהם. המשלחת הערבית אמרה שאינה בוטחת בדברים הללו וכי הם מסרבים להיכנע. שבתאי לוי הודיע שהוא נותן להם שעתיים להחזיר לו תשובה על ההצעה שלו. אנשי אלטירה לא החזירו שום תשובה. בשעה 14:05, אחרי שעברו שעתיים, מטר של פגזים נפל על אלטירה משלושה כיוונים: מזרח, צפון ודרום, מטוסים הפגיזו מהאויר. שבעה גברים ושלושה ילדים נהרגו. הלוחמים והמשפחות נאלצו לצאת מהכפר. כוחות ההגנה המשיכו לכתר את הכפר במשך יומיים אחרי שהלוחמים יצאו. וביום 17.7.1958 נכנסו הכוחות הישראלים לכפר שנפל.

לפי תולדות ההגנה, הכפר נפל ב 16 ביולי, במהלך קרבות עשרת הימים שבין שתי ההפוגות, וכי בהתקפה הזו, שבמהלכה נכבשו גם כפר לאם ואלסרפנד, נעשה שימוש בפעם הראשונה בספינות מלחמה שהפגיזו את הכפר מהים

התושבים האחרונים שהיו עדיין בכפר, גורשו לכיוון ג'נין, שכם וטולכרם, חלקם נלקחו בשבי.

תושבי הכפר מספרים כי 300- 400 מתושבי הכפר העבירו את הימים האחרונים שלהם בתוך מערות גדולות על הר עראק אלשיח' הקרוב לכפר. הישראלים שנכנסו לכפר הורו להם לרדת, קיבצו אותם בחצר אלמנזול במרכז הכפר, ולאחר מכן העלו אותם על משאיות ואוטובוסים והורידו אותם ליד הכפר רמאנה באזור ג'נין, והורו להם להמשיך לג'נין

ככל הנראה, חלק מתושבי אלטירה הגיעו לכפר עין ע'זאל השכן. דיווח של מזכ"ל הליגה הערבית דיבר על 28 פליטים מאלטירה שהועלו באש בעוד הם חיים בסוף יולי באזור עין ע'זאל. אך, נציג האו"ם ברנודט הודיע שהאו"ם את הטענה ולא מצא עדויות על קיום טבח זה. כן גם הודיעה ההגנה שאין שחר לטענה זו. בני מוריס כותב על אירוע שריפה ליד עין ע'זאל של גופות שנמצאו במצב רקבון מתקדם, חיילים ישראלים שרפו את הגופות שאין לדעת איך אנשים אלה מתו ומי הם.  

ד. מחמד עקל, כותב שהיו שני מקרי שריפה. לדבריו מה שתושבי אלטירה מזכירים הוא המקרה הזה שעלה מראיון עם רחמה אבראהים אלחאג', אשר זומנה להעיד בפני משקיפים של האו"ם, וכך היא סיפרה: " כאשר הגענו מזרחית לכפר אללג'ון (מגידו), אמרו לנו היהודים בערבית: תרדו מהאוטובוסים, כל אחד יישב על צרור הבגדים שלו, ותשבו בצורת מעגל. היינו צמאים וביקשנו מים. היהודים אמרו תחכו. הלכו לכיוון האוטובוסים, חזרו כשכל מהם מחזיק [ארגז] פח, הם שפכו את שיש בתוך הפח על הבגדים ועל הזקנים. הציתו אש והלכו. הייתי צעירה ויותר חזקה מהאחרים. זה היה בנזין ולא מים. ברחתי רחוק מהאש, הסתתרי מאחורי סלע עד הבוקר. ראיתי את האש בוערת והאנשים נשרפים וזועקים לעזרה. בבוקר הלכתי לכיוון השריפה, ראיתי כמה גופות מפוחמות, פחדתי מאוד ולא נשארתי כדי לראות מי וכמה. רצתי עד הכפר זלפה (ליד צומת מגידו), נפלתי מעייפות ופאניקה. תושבי זלפה טיפלו בי ולקחו אותי לג'נין".

כרוז ישראלי המופנה "אל ערביי אלטירהמאיים עליהם בנכּבּה

 הכפר היום

העיר טירת כרמל נבנתה על רוב שטח הכפר ועל חלק מאדמות הפליטים. הישראלים הרסו את כל בתי הכפר מלבד כמה בתים שניתן לזהות אותם במקום. בחלקם גרות משפחות ישראליות. בית המח'תאר עבד אללה סלמאן משמש כתחנת המשטרה של טירת הכרמל. מבנה בתי הקפה קיים ברחוב העצמאות פינת הפלמ"ח, חלקו משמש ככל הנראה כנגריה וחלקו שייך לבית הכנסת שהוקם על המסגד ממול. בית הספר לבנים היה מתחם של שני מבנים, מבנה אחדשהיה לכיתות הנמוכות - עומד היום על גבעה נטוש והרוס חלקית, אולם השני הפך לחלק מבית הספר שיפמן שבעיר. בית הספר לבנות במרכז העיר הפך למכולת

באלטירה היו מספר בתי קברות. העיר טירת הכרמל הרסה את כולם מלבד בית הקברות המרכזי הממוקם בסוף רחוב החרוב. בימים אלה נבנית באזור שכונת מגורים חדשה וכביש נסלל בסמוך לבית הקברות. באזור יוקם, לפי השלטים באזור, פארק לאומי. פליטים מהכפר הצליחו לסכם עם החברה המבצעת את העבודות בשטח לשמור על גבולות בית הקברות, שנראה נקי יחסית אך חלק מהמצבות שבורות ואבני קברים מפוזרות בשטח.

צפונית לבית הקברות, ניתן לראות את הגבעה שרוב בתי אלטירה עמדו עליה. שרידי בתים מפוזרים במקום, קבר שיח' עדיין קיים והרבה שיחי צבר מכסים חלקים גדולים ממנה.

בנוסף לעיר טירת הכרמל, הקימה מדינת ישראל על אדמות הכפר את קיבוץ החותרים ביוני 1948 דרומית לכפר, ב- 1949 את מושב מגדים, ב- 1952 את ביה"ס החקלאי כפר גלים, ב- 1953 את בית צבי, לאחרונה נבנו על אדמות הכפר גם מפעלי אלביט לאקטרוניקה באזור באב אלנהר (שער הנהר) וכן מוקם שם בימים אלה מגרש כדורגל חדש, שכונת כפר סַמיר נבנתה על אדמת כֻּפר סְמֵיר של הכפר, ומלון מרידיאן על אדמת אלעזיזיה.                

ــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــ

מקורות

عبد الصمد الحاج يوسف أبو راشد، طيرة الكرمل - الأرض والإنسان، الأردن، 1993

עבד אלסמד אלחאג' יוסף אבו ראשד, טירת אלכרמל – האדמה והאדם, ירדן, 1993. (ערבית)

مصطفى كبها، من دفاتر النكبة (18): طيرة الكرمل: حكاية نضال وصمود وتهجير، في الموقع الإلكتروني www.arabs48.com/?mod=articles&ID=63587

محمد عقل، طيرة الكرمل:حكاية كفاح ورحلة عذاب وتهجير، في الموقع:   HYPERLINK "http://www.arabs48.com/?mod=articles&ID=71354" www.arabs48.com/?mod=articles&ID=71354

الموسوعة الفلسطينية، دمشق، 1984. (האנצקלופדיה הפלסטינית, דמשק, 1948)

وليد الخالدي، كي لا ننسى، بيروت، 1997. (וליד אלח'אלדי, (ערבית) כדי שלא נשכח, בירות, 1997)

زيارة القرية (ביקור באתר הכפר)

Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000.

Walid Khalidi, All that Remains, 1990

 HYPERLINK "http:// wikipedia.org" www. wikipedia.org

 HYPERLINK "http://www.zochrot.org" www.zochrot.org

 HYPERLINK "http://www.palestineremembered.com" www.palestineremembered.com

 

 

זוכרות ברשת