זוכרות את אלמַנְשִיָה (עכא)
02/2012

הקדמה

אלמנשיה הוא שם נפוץ בערבית. מקומות רבים בעולם הערבי, בעיקר במצרים, נקראו בשם אלמנשיה. רק בפלסטין יש כתריסר מקומות עם שם זה. מקור השם, הוא בפועל הערבי "אנשא" שפירושו "בנה", "הקים" או "יצר" דבר חדש. "מנשיה" אם כך הוא מקום חדש שהוקם. השם ניתן לשכונות או כפרים שנבנו בתקופה חדשה ביחס למקום או כפר או עיר קיימים לידו קודם. על פי רוב, השם מנשיה בערבית צורף למקום הוותיק או הידוע הקיים לידו כדי לזהותו ולהבהיר באיזה "מנשיה" מדובר. מכאן, באו הצירופים "מנשיית יאפא", דהיינו ה"מנשיה" של יפו או מנשיית אלאסכּנדריה" במצרים או "מנשיית עכּא", הכפר בו עוסקת חוברת זו. אלמנשיה של עכא הוא עוד כפר פלסטיני, מתוך מאות כפרים וערים, שישראל כבשה בשנת 1948, אילצה את תושביו לעקור ממנו, מנעה את שיבתם לארץ אחרי שרובם הפכו לפליטים בלבנון, הרסה את בתי הפליטים והקימה במקומם שכונות חדשות לישראלים, עם זהות ישראלית יהודית ברורה. למרות פעולות ההרס וההשכחה הנ"ל, ישנן בשטח הכפר, היום השכונות המזרחיות של עכו, ישנן עדיין, עדויות על קיומו של הכפר הפלסטיני והחיים בו לפני הנכבה. 

חוברת זו, המופקת בעברית וערבית, שואפת לספר את ההיסטוריה של כפר אלמנשיה הפלסטיני, להראות מה קיים בשטחו כיום ולפתוח דיון ציבורי על עתידו של המקום שייעשה בו צדק עם הפליטים הפלסטינים של אלמנשיה.בחוברת ניתן למצוא מידע על אלמנשיה לפני ואחרי 1948 ממקורות היסטוריים שונים, מפות, תמונות ועדויות של פליטים מהכפר. החוברת היא חלק מתכנית רחבה יותר להנכחת אלמנשיה שכוללת בנוסף לחוברת גם סיור בשטח הכפר, מפגש עם פליטים, הצבת שלט בשטח הכפר שיזכיר את קיומו, תיעוד והפצה של המידע באתר של זוכרות.

עמותת זוכרות, פועלת לתעד את ההיסטוריה של הנכבה הפלסטינית ולדבר אותה בעברית במטרה להעלות את המודעות של הציבור הישראלי אודותיה. זוכרות מאמינה שיישום זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים הוא צעד הכרחי בכל הסדר לחיים אזרחיים עתידיים בארץ.   

"זוכרות את אלמנשיה // עכא" היא החוברת ה- 50 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948. קדמו לה חוברות על המקומות האלה: מעלול, טבַּרִיָּה, עאקר, אלבִּרְוה, חֻבּיזה, כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיָּאת, סַבּלאן, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוַּנִּס, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְוָאס יָאלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ'רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ'לִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַגְ'דַל, חִ'רבּת גַ'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.
 
זוכרות, מרס 2012  
 

היסטוריה

אלמנשיה היה כפר ערבי במישור החוף הצפוני ששכן כ- 3 קילומטרים צפונית מזרחית לעכו העתיקה. לפי אחת הגרסאות, נוסד הכפר אחרי תקופת הצלבנים ויושביו הובאו מצפון אפריקה על-ידי הממלוכים ששלטו באזור בין 1260 – 1517. ככל הנראה, הכפר פסק להתקיים, כיוון שהמסמכים העת'מאנים שנערכו בשנת 1596 וכללו מידע מפורט על כל הכפרים של האימפריה אינם כוללים רישומים לגבי אלמנשיה.  כמו כן, הכפר אינו קיים במפה של החוקר הצרפתי ג'קוטאן משנת 1799 שם מצוין שבמקום עמדו חורבות לא מיושבות. הכפר מוזכר בתזכיר שהגיש הקונסול הבריטי בעכו למשה מונטיפיורי בעת ביקורו בארץ בשנת 1839 ונכתב בתזכיר "שמושבו הוא מהלך עשרה רגעים מעכו" [ספר יהודית (מונטיפיורי), 1897, עמוד 245. דרך ויקיפדיה]. בסוף המאה ה-19 תואר הכפר כבנוי מאבן ומטיט,  התגוררו בו כ-150 תושבים, שכן במישור והיה מוקף אדמות חקלאיות מעובדות. את המים סיפק אקוודוקט, שהוביל מים לעכו ממעיינות אלכאברי. התעלה נקראת קנאת אלבאשא, דהיינו תעלת הפאשה על שמו של מושל עכו והצפון בין השנים 1755 – 1810, אחמד פאשה אלג'זאר שהקים את התעלה. בתחילת המאה ה-20 היה הכפר בנוי כריבוע, ובתיו, שהיו בנויים מאבן, מלט ובוץ, היו סמוכים זה לזה. במקום שכן מקדשו וקברו של בהא- אללה, מייסד הדת הבהאית, אשר מת בעכו ב-1892ונקבר באלמנשיה בחלקת אדמה שקנה קודם לכן. כלכלת אל-מנשיה התבססה ברובה על חקלאות, בעיקר גידול דגנים ובעלי חיים. בשנת 1931 מנה הכפר 460 תושבים שגרו ב-132 בתים. בשנים 1944-45 עלה מספרם של תושבי הכפר ל-810, ואדמותיו השתרעו על 14,886 דונם, מהם 1,895 שנרכשו בידי יהודים. בשנת 1948 הוערך מספר התושבים בכ 940 ומספר הבתים כ 270. בחפירות ארכיאולוגיות שהתקיימו באזור בשנות החמשים נחפרו חמשה קברים, המוקדם בהם מהמאה ה-13.

הבריטים הקימו מוסדות ומתקנים ממשלתיים באלמנשיה כמו שדה תעופה צבאי, מכון מחקר חקלאי שמו היה "דבּויה" ומוסד לנוער עבריין שהוקם בשנת 1937. אחרי הכיבוש ב 1948 שימש מוסד זה כבסיס צבאי ישראלי, אך ב 1953 נפתח שוב כמעון לטיפול בנוער ערבי עבריין, המעון פעיל עד היום ונקרא מעון אחווה. כמו כן היו בכפר שני מפעלים, אחד למשקאות מוגזים והשני מפעל טקסטיל. בכפר יש מסגד אחד שנבנה ב 1945, מקום קדוש וקבר מיוחס לאיש קדוש מוסלמי בשם

במהלך המרד הערבי הגדול'  בין 1936 – 1939, השתתפו תושבים מהכפר בפעילות כנגד השלטונות הבריטיים. בתוכנית החלוקה נועד הכפר להיות חלק מן המדינה הערבית.

כיבוש הכפר

העיתון הפלסטיני 'פילסטין' דיווח כי יהודים חמושים תקפו את הכפר ב-6 בפברואר 1948 ונהדפו על- ידי מגניו. לא הוזכרו נפגעים. פליטי הכפר מדווחים כי הידיעות על הטבח בדיר יאסין זרעו פחד בקרב התושבים, וביום שידעו כי היהודים מתקרבים לכבוש את האזור ושמעו יריות מכיוון תל אלפח'אר (תל עכו), הרבה משפחות מאלמנשיה נמלטו בבהלה. הכפר נכבש על ידי כוחות ההגנה ב 14 במאי 1948 במבצע "בן עמי" שבמהלכו כבשה חטיבת כרמלי את עכו והגליל המערבי. חודש לאחר מכן, ב-16 ביוני, דיווח בן גוריון שהרס הכפר בעיצומו. רב פליטי הכפר נמלטו ללבנון וגרים במחנה הפליטים עין אלחלוה. מספר משפחות נשארו בתוך גבולות מדינת ישראל וגרות כיום בכפרי הגליל, בעיקר בכפר אלמכּר הסמוך לאלמנשיה. 

הכפר היום

כאמור, מדינת ישראל הרסה את אלמנשיה מלבד אתריו המרכזיים וכמה מבנים פרטיים. שטח הכפר צורף לעיר עכו אחרי הקמת המדינה. השכונות המזרחיות של עכו, נווה אלון, נווה אביב, מוריה ובן גוריון נבנו על אתר הכפר. שרידי הכפר קיימים באזור הרחובות אברהם בן שושן, אחד העם, מנוף ובורלא. בית הקברות המוסלמי קיים ברחוב אחד העם, מגודר ושמור. עמותות ומתנדבים פלסטינים מתחזקים אותו. על פי המסורת של תושבי עכו קבור בו דאהר אלעֻמר בקבר שאינו מסומן. הקבר חריג מבחינת אורכו אבל לא סומן במטרה למנוע את זיהוי הקבר על ידי אויביו של דאהר אלעֻמר. בסמוך לבית הקברות נמצא בית קברות בהאי ולידו מקדש עם כיפה בצבע אפור. כן נמצא במקום, מול בית הקברות, "מקאם אבו עַתַבּה", מבנה מרובע עם כיפה בצבע ירוק, ובו קברו של אבו עתבה, שנחשב איש קדוש מוסלמי מהמאה ה- 18. מסגד מנשייה עודו קיים, נבנה ב-1945 בחצר בית משפחת חמדו שתרמה את האדמה לבנייתו. כיום הוא נמצא ברחוב בורלא, אך הוא אטום ואין מתפלים בו. המסגד מגודר היטב ושמור לאחר שלאורך שנים רבות היה פרוץ ומחולל ואף היו ניסיונות של יהודים להרוס ולשרוף אותו. חלקים מתעלת הפאשה עדיין קיימים באזור הכפר. ארמון משפחת ביידון, היה תקופה בשימוש משרד הרווחה הישראלי, אך היום הוא עומד נטוש ומוזנח. מבנה מפעל הגזוז קיים גם הוא אך ככל הנראה לא נמצא בשימוש. מכון המחקר החקלאי הפך לחלק מהמכללה האקדמית גליל מערבי שהוקמה על אדמת אלמנשיה ב 1972. מבנה אבן קטן ברחוב אברהם בן שושן משמש כיום כקיוסק, היה חדר בנוי על באר מים של תושבי אלמנשיה. מבנה אבן אחר ברחוב אחד העם משמש היום כמינימרקט היה ביתה של ח'דרה סקר לפני הנכבה.  סמוך למכללה, קיים בית קברות לחיילים צרפתיים שהשתתפו עם צבאו של נפוליאון בונפרטה בכיבוש הארץ והמצור על עכו ב- 1799. הגן הבהאי קיים צפונית לכפר.  

בשנת 1948 הוקמו קיבוץ שמרת ומושב בוסתן הגליל על אדמות הכפר. חלק מאדמות הכפר סופחו לקיבוץ עין המפרץ, הקיים משנת 1938, ועמד בשכנות לכפר אלמנשיה. בקצה הדרומי של אלמנשיה הקימה הקק"ל פארק על שם לילי שרון. 

זוכרות ברשת