זוכרות את חֻ'בַּיזָה
04/2011
שער חוברת זוכרות את חֻ'בַּיזָה

קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

בשנת 1945 היו במחוז חיפא יותר מ 60 כפרים. ואלה שמות: אבּו זרֻיק, אבּו שוּשָה, אִג'זםִ, אעבִּלין (עבּלין), אם אלזינאת, אם אלשוּף, אלבֻּריכָּה, אלבֻּטימָאת, בַּלַד אלשַיח', ג'ַבַּע, חֻ'בּיזה, חִ'רבָּת אלדאמוּן, ח'רבת אלכַּסָאירִ, ח'רבת לִד, דאליתָ אלרוחא, דאלית אלכּרמל, ראס עלי, אלריחאניה, סעסע, אלסִנדְיאָנה, שַפָאעַמְר, סַבָּארִין, אלסַרפַנדְ, אלטַנטְוּרָה, אלטִּירָה, עַרְעַרָה, עָארָה, עתלית, עסִפְיאָ, עין חוד, עין ע'זאל, אלעֻ'בַּיּהָ אלפוקא, אלע'ביה אלתחתא, אלנעְַ'נעִַ'יּהָ, אלפֻרידיס, קַניר, קִירָה וקאמוּן, קיסאריה, כַּבּארָה, אלכַּפְרין, כֻּפְר קַרְע, כֻּפר לאם, אלמַזאר, אִבְּטִן, הוּשָה, ואדי עארה, וּעְַרָת אלסַרִּיס, יאג'וּר, בית לחם, אם אלעַמַד, בנימינה (אלשוּנהָ), טַבּעון, אלמַנסי' עין אלמנסי, אלג'ַלַמה, ח'רבת אלבֻּרְג', ח'רבת אלסַרְקַס, ח'רבת קֻמְבּאזהָ, ח'רבת אלמַנארָה, ח'רבת אלמנסוּרה, אלסַוּאָמִיר. ועוד 15 שבטים בדווים: אלנפֻיעָאת, בַּניהָא, אלעַוּאָדִין ואלפֻקַרָא, אלעַ'וּאָרְנה(ג'סר אלזרקא), אלדַמִירִי, אלנוַּאָתְהָה, אלזבֻּידָאת, אלעָאמִרִיּהָ, אלחַ'וּאָלד, אלסַוּאָעיד, אלכּעבּיה, אלסָפסאף, אלג'ַנאלי ואלחִלף. (אלח'אלדי ואלדבאע').

בחוברת זו נספר על ח'ביזה. הוא עוד סיפור שיכול לשפוך אור על אירועי הנכבה הפלסטינית. ח'ביזה, כמו מאות הכפרים הפלסטינים שנכבשו, תושביהם גורשו ובתיהם נהרסו, הוא חלק מסיפור רחב יותר ויש למקם אותו בקונטקסט הכללי כדי להבינו היטב.

החוברת הזו מבקשת להנכיח את הכפר והיא כוללת מידע היסטורי ממקורות שונים: ספרי היסטוריה, מפות של פלסטין לפני הנכבה, מסמכים, עדות של פליט ותמונות מאתר הכפר כיום, 63 שנה אחרי כיבושו. ח'ביזה נמחק מהמפות הישראליות, כשם שנמחק מהתודעה ומהנוף. עמותת זוכרות מבקשת, באמצעות תיעוד זה, ללמד את הנכבה בציבור הרחב ובעיקר בציבור הישראלי, שאין לו מידע על אודותיה בגלל המדיניות הישראלית שמתכחשת לנכבה.

החוברת של ח'ביזה הוכנה בתקופה סוערת ועמוסת אירועים סביב יום הנכבה. זוכרות ציינה את האירוע ההיסטורי הזה בסדרת פעילויות, חלקן במרכז תל אביב. בארץ ובעולם התקיימו הפגנות תמיכה בדרישת הפליטים הפלסטינים לשוב למולדתם. השיא היה כאשר מאות פליטים פלסטינים בסוריה הצליחו לחצות את הגבול ולהגיע למג'דל שמס כדי להפגין ולדרוש את מימוש זכות השיבה. כל זה בצל חוק ישראלי חדש שמשקף את המשך מדיניותה של ישראל להסתיר את הנכבה ולאיים על פלסטינים ויהודים בישראל שירצו לציין את הנכבה ביום הקמת המדינה הישראלית. זוכרות רואה בהכרה של ישראל בנכבה הפלסטינית ובזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, צעד הכרחי לאפשרות של פיוס בארץ. האירועים של השבוע הזה, שבו נכתבה חוברת זו, מבליט את המרכזיות של הנכבה ושל זכות השיבה בלב הסכסוך בין הישראלים והפלסטינים. חוברת זו מופקת לרגל סיור בכפר ח'ביזה, שבו יתקיים מפגש עם פליטי הכפר ויוצבו שלטים להחייאת שמו.

"זוכרות את חֻ'בּיזה" היא החוברת ה- 44 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948 . קדמו לה חוברות על המקומות האלה: כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיּאָת, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַירְִיהָ, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוּנַּסִ, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְואָס יאָלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַג'ַרָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, ג'ְלִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַג'ְדַל, חִ'רבּת ג'ַלַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנסְי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין. זוכרות מאי 2011

עדות

פיסל מסעוד סְליט נולד בח'ביזה ב- 1940 גר כיום בעיר אם אלפחם הראיון נערך בכפרו ח'ביזה 4.5.2011

" נולדתי בח'ביזה ב 1940 . זה אומר שהייתי בן 7 ביום שהיגרנו. המשפחה שלי מורכבת משלושה אחים, שלוש אחיות, אבא ואמא. הכפר שלנו היה באזור אלרוחא, היו שם הרבה כפרים, חלק גורשו וחלק נשארו. בכפר שלנו היו כמה משפחות, בני משפחת סליט, המשפחה שלי, ביניהם הדודים שלי [מצד אבא] עבאס, ח'ליל, סאלח, מסטפא ומנסור. בני אלבאקאוּי כי הוא במקור מהכפר באקה, היו אבראהים וח'ליל ועלי אלבאקאוי. היו אנשים מיעְַבַּד כמו פארס אלנג'אר. משפחת ח'ליל אלחבּיטי מאם אלפחם. חסן אלבטיח' מבאקה אלשרקיה. המח'תאר האחרון של הכפר היה עבד אלקאדר אלחאג' חסן.

מים

השטח הבנוי של הכפר היה 11-12 דונם. האדמות שלנו היו קרוב לחמשת אלפים דונם. מספר הבתים 40-45 בתים. רובם היו בנויים מאבן ובוץ. מספר תושבי הכפר בין 300-350 נפשות. ליד הכפר היו הרבה מעיינות. באר מחמד היה להשקיית בעלי החיים, המים מהבאר הזאת היו מגיעים לאזור אלנזאזאת, בין ח'ביזה לאם אלשוף, וגם לאלעין אלע'רביה [המעיין המערבי] שהיה להשקיית הבוסתנים. בבאר אבו חג'וה ליד הקיבוץ היו מים לשתייה. היו הרבה מעיינות ליד הכפר, עין אלעסל, אלוּאדי אלשמאלי, עין אלעראיס ועין אלפחרור. היו אולי 10-11 מעיינות. אזור אלרוחא הוא אזור עשיר במים.

חקלאות

בכפר היו הרבה עצי זית, היו גם עצי רימון, עצי תאנה ושקדיות. שטח גדול מאדמות הכפר היה מיועד לקטניות כמו תירס, חיטה, שעורה וחומוס. הנשים היו ממיינות את החיטה אחרי שהגברים היו קוצרים אותה, הנשים גם חלבו את הפרות, הכינו גבינות ועשו את כל עבודות הבית. הגברים עשו את החריש, הקציר וכל שאר הדברים. תושבי הכפר חיו מחקלאות וגידול בעלי חיים. בין תושבי הכפר לא היה מסחר, הם לא קנו ומכרו אחד לשני, הם עזרו אחד לשני. מי שהיה צריך משהו הוא פשוט לקח משכנו. לאבא שלי ולדודים שלי היו כ 100 ראשי צאן, 7-8 סוסים, 20-30 ראשי בקר. היו להם ארבעה בתים, והיה חדר אחד חדש שנבנה מבטון. זה אומר שהמצב של אבא שלי,מסעוד אבראהים והאחים שלו היה מצב מצוין. הצאן ובעלי החיים נשארו אצלנו אחרי שהיגרנו ועברנו לגור בכְּפירת [כפר קיים עד היום ליד יעבּד, מערבית לג'נין, בגדה המערבית], שם לא היה מקום לבקר ולצאן, אז אבא והאחים שלו מכרו אותם בטולכרם.

שכנים יהודים

לפני הנכבה, אבא והדודים שלי קנו טרקטור כדי לחרוש בו את האדמה וגם גנראטור לשאיבת מים. בתקופה ההיא האנשים התחילו להתקדם. אבא השכיר את הטרקטור לאנשים ולפעמים פשוט נתן ללא תמורה. לידינו היה קיבוץ גלעד,זה קיבוץ קיים מ- 1945 ובשנות ה 70- שינו את השם שלו לאבן יצחק. היחסים עם אנשי הקיבוץ היו יחסי קרבה ודיברו איתנו ערבית. גם הם היו מבקשים לפעמים את הגנראטור ואת הטרקטור ואחרי שהיו מסיימים היו מחזירים. לפני שהיגרנו מהכפר הם הציעו לנו שישמרו את הגנראטור אצלם וכשנחזור ניקח אותו בחזרה. נתנו להם את הגנראטור ואמרנו להם שגם את הטרקטור שנמצא בינתיים בכפר קרע, הם יכולים לקחת משם ולהשאיר אותו אצלם. היחסים איתם היו טובים והם אמרו לנו " אל תלכו, אנחנו נגן עליכם". אבל אנחנו פחדנו, עזבנו כי חששנו לנשים ולילדים ולכבוד שלנו, במיוחד אחרי מה שקרה בדיר יאסין.

לימודים

לא היה בית ספר בכפר. בשנת 1947 פתחו בית ספר משותף לנו ולכפר אם אלשוף. שם למדו ילדים מאצלנו עם ילדים מאם אלשוף. אני זוכר שהיה מורה מאג'זם או מעין ע'זאל. אבל אחרי כמה חודשים התחילה המלחמה ובית הספר נסגר. היו בבית הספר כ- 20 ילדים, אני ובני הדודים שלי למדנו בו. היינו רק בנים, כי זה בושה שבנות ילכו ללמוד. כתבנו על פחי הנפט, היינו חותכים את הפח לארבע חתיכות ועושים מהן לוחות וכותבים עליהם פסוקי קוראן. לפני שפתחו את בית הספר הזה, חלק מהילדים למדו אצל השיח' של הכפר.

נכבה

הכפרים שהיו סביבנו בתקופת פלסטין הם, קניר, עארה, ערערה וכפר קרע מכיוון דרום. ממערב אם אלשוף, סבארין ואלסנדיאנה. מצפון דאלית אלרוחא, אלריחאניה, אם אלזינאת, דאלית אלכרמל וח'רבת אלכּלבה. ממזרח אלבטימאת, מעאויה ואלכפרין. רוב הכפרים גורשו. באזור אלרוחא ננטשו 32 כפרים. תושבי ח'ביזה התפזרו, חלק מהם נמצאים בגדה המערבית: יעבד, קפין, אלנזלה אלשרקיה, טולכרם ורם אללה, מחנה הפליטים ג'נין ומחנה הפליטים אלפארעה, חלק היגר לסוריה, חלק לירדן: אִרבּד, עמאן, אלכּרַימְה, הבקעה, אלרסיפה ואלזרקאא. חלק בגרמניה. בקיצור, אנשי ח'ביזה הוגלו לכל הארצות. כיום, יש מעט קשר ביניהם. יש לי קשרים טובים עם אלה שגרים בגדה המערבית, כי הם קרובים.

כיבוש

לפני שהכפר נפל, נסעו נציגים מכפרי אלרוחא לסוריה כדי להביא נשק. מח'ביזה נסע אבא שלי מסעוד אבראהים, מאלכפרין נסע שאכר אסעד אלע'ול, מאם אלשוף נסע כאמל אלחאג' מחמוד סבאח, והיו אחרים מסבארין, אלסנדיאנה, עארה, ערערה, כפר קרע, אם אלזינאת, טירת חיפא ועוד. מכל כפר נסע אחד, ונעדרו כשלשוה חודשים, הם היו בסוריה, לבנון, מצרים ועיראק. בעזרת מחמוד אלמאדי הם השיגו נשק. הוא היה חבר במועצה הערבית העליונה, והוא במקור מאג'זם אבל גר בסוריה. הם הביאו רובים איטלקים וכדורים. מחמוד אלמאדי, הזמין את אנשי המשלחת הזאת לארוחת ערב אצלו בבית, ושם אמר להם תגידו שלום לפלסטין. שאלו למה אתה אומר את זה? והוא ענה להם שקיימת קנוניה גדולה ועדיף לכם שתגיעו להסכמה עם היהודים ולא לעזוב את הכפר. אחרי שהם חזרו, הם קיימו ישיבה בטירת חיפא כדי להחליט מה לעשות, אבל הם לא הסכימו ואמרו שכל כפר יחליט לגבי עצמו מה שהוא רוצה. אנשי ח'ביזה קיימו ישיבה כדי להחליט מה לעשות, אבל גם הם לא הסכימו ואמרו שכל משפחה תחליט לבד מה לעשות. אז אבא והדודים שלי העבירו את הילדים והנשים לכפר ד'הרת אלמאלח, ליד יעבַּד. גרנו שם כמעט חודש. כל לילה היה מישהו מהגברים הגדולים ישן אצלנו. בח'ביזה נשארו רק הצעירים, עם זקני וזקנות הכפר, והעדרים. אני זוכר יום אחד, כאשר אחי ובן דודי היו שומרים באדמה, הרי הייתה לנו אדמה רחבה בין ח'ביזה ואם אלשוף, זרענו אותה חומוס והיינו מעסיקים פועלים שיעשבו אותה ויעבדו בה, והאחים שלי היו שומרים שם כל לילה. יום אחד בזמן שהם שומרים, שמעו קול של אישה בוכה, האח שלי התקרב לקראת הקול כדי לבדוק מה הסיפור ואמר לבן דוד שלי שילך אחריו וישמור על הגב שלו כי הוא חשש שזה מארב. כשהגיעו ליד אלעין אלע'רביה, הם ראו אישה בוכה, שאלו מה קרה?, אמרה שהיא ברחה מהכפר שלה עם כל התושבים, וכשהגיעו ליד עין אם אלשוף מישהו ירה לעברם, האנשים ברחו, אבל היא הפילה את הבן הקטן שלה ולא יודעת איפה הוא. המעיין של אם אלשוף היה ידוע כמלכודת, כי הסתובבו שם הרבה בריונים וירו על התושבים הנמלטים מהכפרים, התושבים היו נבהלים ובורחים מהר, והבריונים היו גונבים את החפצים שאלה היו משאירים מאחוריהם. בקיצור, האח ובן הדוד שלי חיפשו את הילד הקטן ליד המעיין ומצאו אותו, הם החזירו אותו לאמו וליוו אותה עד הכפר עארה. על הכפר שלנו, הייתה התקפת ירי אחת ולזמן קצר. אף אחד לא נפגע. יהודים באו והתחילו לירות עלינו. כ- 20 צעירים מהכפר השיבו אש. הם ירו ברובים שהביאו מסוריה, היו אולי 70 רובים. אבל הצעירים של הכפר לא היו מאומנים ולא כלום. באותו יום אני הייתי עדיין בבית בח'ביזה, ישבתי בחדר הבטון החדש ושמעתי את קולות הירי.

הגליה ופליטות

אחרי שסיימו לירות עלינו,שמענו את הירי גם על אם אלשוף ואחר כך על סבארין ואלסנדיאנה. זה אומר שהם היו נכנסים לכל כפר, יורים ויוצאים. אנחנו נשארנו בכפר עד הקרב על כפר קרע. [כפר קרע נכבש המאי על ידי ההגנה, כיבושו נחשב אז כאחד המהלכים המכריעים באזור]. אחרי נפילת כפר קרע, עזבנו את הכפר, ועזבנו את ד'הר אלמאלח כי לא היה שם מספיק מים לצאן ועברנו לכפר כְּפירֵת [בגדה המערבית]. שם גר איש שאבא שלי הכיר, שמו נאג'י מסטפא, והוא נתן לנו חדרים לגור בהם. כשתושבי הכפר נטשו אותו הם התפזרו למקומות שונים. למשל הדוד שלי עבד אלקאדר הלך לאם אלפחם כי אשתו משם, גם אשתו של הדוד שלי עיסא מאם אלפחם, ממשפחת אלסוּאלחה מחמולת אלג'בארין אז הוא הלך אליהם. דוד מצד אמא הלך לבאקה אלע'רביה כי בתו נשואה שם. כך האנשים נפרדו והלכו למקומות שונים בארץ.

כמה חודשים אחר כך, אבא שלי ביקר חברים שלו באם אלפחם, אז אם אלפחם עדיין לא היה בשליטת ישראל, שם הוא שמע שהערבים מתכוונים למסור לישראל את אזור המשולש. החברים שלו הציעו לו לעבור לגור באם אלפחם, ואלי אחר כך יוכל לשוב לח'ביזה. כשחזר אבא שלי לכפירת, אסף את האחים שלו וסיפר להם על הרעיון. הדוד שלי ח'ליל היה אדם קצת עצבני, הוא אמר: שמע מסעוד, אנחנו אף פעם לא סירבנו לשום דבר שביקשת. אבל הפעם אתה מבקש ממני לעבור לאם אלפחם, ואראה משם את אדמת אלרוחא ויהיה אסור לי לחזור אליה? זה בלתי אפשרי מבחינתי. רק אבא שלי, אמא שלי ואני עברנו לאם אלפחם. ולמחרת כבשו היהודים את אם אלפחם. היה שלטון צבאי, ומישהו אמר לנו שאנחנו פליטים ואין לנו מקום באם אלפחם, אבל בכל זאת נשארנו. באותה תקופה גרנו בשכונה של משפחת אע'באריה, לכן רשמנו בתעודת הזהות החדשה ששם המשפחה שלנו הוא אע'באריה, הדוד שלי עבד אלקאדר היה בשכונת משפחת מחאמיד ורשם את שם המשפחה שלו מחאמיד, עיסא אלחאג' חסן היה בשכונת ג'בארין ונרשם כבן משפחת ג'בארין, ומי שהיה בשכונת מחאג'נה נרשם כמחאג'נה, ומי שהיה בכפר מעאויה נרשם כתושב מעאויה.

בתקופת המשטר הצבאי ביקשנו לעשות איחוד משפחות לאחים שלי שנשארו בג'נין אבל המדינה סירבה. כל אחד מהמשפחה שלי גר במקום אחר. אחד בירדן, אחד נפטר בג'נין, שניים בבקעת הירדן בירדן, ואחות אחת גרה איתי באם אלפחם. רק אני ואחות אחת גרנו באם אלפחם. חייתי כאדם בודד (בוכה). זה אומר שלא רק גורשתי, גם נשארתי כל החיים בודד. כשהייתי שומע ילדים מדברים על דוד או אח הייתי בוכה. קיבלנו כל תואר אפשרי, קראו לנו פליטים, עקורים, מגורשים, ועד היום אני שומע השמצות כאלה מאנשים סתם. אני חייתי באם אלפחם כמו בתוך המשפחה שלי, כל האנשים מכבדים אותי, ובכל זאת אני שומע לפעמים שמכנים אותי פליט. אחרי מלחמת 67 נפגשתי בפעם הראשונה עם קרובי המשפחה שלי שבגדה. שמחנו שקרתה לנו נכּסה כי היא גרמה לנו להיפגש.

שיבה

ביקרתי בח'ביזה רק אחרי שנים רבות מאז גורשנו. לא יודע למה, אולי הזנחה אולי בורות. כל פעם שאני בא לח'ביזה אני חוזר כאילו איבדתי את העיניים שלי מרוב בכי. אני נזכר בקרובי המשפחה ובאחים שלי. היום אני מביא לכאן את הילדים והנכדים שלי. אבל אנחנו המבוגרים משתוקקים למקום יותר מהם. מי שגדל באדמה הזאת התאהב בה. לפני יומיים התקשרתי לבן הדוד שלי שגר בג'נין, הוא בן 85 , כששאלתי אותו שאלה או שתיים על הכפר הוא התחיל לבכות. הוא התחנן והשביע אותי באלוהים שאקח אותו לכפר. הבאתי אותו בעבר פעם או פעמיים ובכל פעם הוא בכה. בן הדוד הזה היה "אבי האזור", הוא היה מסתובב בכל אזור אלרוחא ומכיר אותו בעל פה. היום לא נשאר כלום מהכפר. הרסו את הבתים, ויש רק הריסות ואבנים. בית הקברות מוזנח. אני יכול לזהות רק קבר אחד, הקבר של סבא שלי מצד אמא, כי כשעדיין היינו בח'ביזה, עץ דפנה גדל על הקבר, ומאז אנחנו מזהים את הקבר לפי עץ הדפנה".

ח'בּיזה

ח'ביזה הוא כפר פלסטיני ששכן 40 קילומטר דרומית לעיר חיפה, על דרך ראשית שחיברה בין מישור החוף לעמק אבּן עאמר (עמק יזרעאל), במרחק של כ 16 קילומטר מחוף הים התיכון. הכפר נבנה על גבעה מתונה בגובה 175 מטר מעל פני הים, ברכס הדרומי להר חג'וּהָ, המהווה חלק מהר הכרמל. ואדי אלעראיס, שהוא קצהו העליון של ואדי אלסנדיאנה, עובר כקילומטר אחד צפונית לכפר. תושבי הכפר – כנראה בשל מיקומו ביחס אליהם, קראו לו גם אלואדי אלשמאלי (הצפוני). מספר מעיינות ובארות מים היו באדמות הכפר ושימשו את התושבים לשתיה והשקיית אדמות ובעלי החיים. עין אלנבּעה (מעיין הנביעה) צפונית לכפר, עין אלעסל (מעיין הדבש) מצפון מזרח, באר מחמד מדרום, באר חג'וּה בדרום מזרח ואלעין אלע'רביה (המעיין המערבי) מדרום מערב לכפר.

השם של הכפר נגזר משמו של הצמח המוכר חֻ'ביזה, צמח בר ירוק עם עלים רחבים, אכיל ומשמש גם כצמח מרפא. בתי הכפר, 67 מהם היו בו בשנת 1948 , נבנו בצפיפות על שטח של 11 דונם ורובם נבנו מאבן. מספר תושבי ח'ביזה באותה שנה היה כ 335 אנשים. בסוף המאה ה 19- היו בו 270 תושבים. תושבי הכפר היו איכרים, גידלו בעלי חיים כמו בקר וצאן ועיבדו את אדמתם. ברשותם היו 2828 דונם אדמה. בכ- 2295 דונם זרעו קטניות למיניהן, 65 דונם היו מיועדים לגידול ירקות, 20 דונם לעצי זית וכ- 460 דונם היו אדמת בור. ליד הכפר קיים תל ובו שרידים עתיקים, שמו תל אלכּלבּה (הכלבה) או אלכּלבּי על שם השבט הערבי הידוע בָּניִ כָּלְבּ. ליד ח'ביזה שכנו לפני הנכּבּה מספר כפרים פלסטינים, אלכָּפרין ואלבֻּטימאת ממזרח, אם אלשוּף, סבּארין ואלסִנדְְיאָנה , דאליתָ אלרוחא מצפון וכֻּפר קרע מדרום. כל הכפרים הללו נכבשו ב 1948 ונהרסו כליל על ידי ישראל, מלבד כפר קרע שעודנו קיים.

כיבוש חֻ'בּיזה

14 במאי 1948 בידי האצ"ל אחרי קרב – הכפר נפל בין 12 משמר העמק. ב- 4 במאי, תקפו הכוחות הערביים הלא סדירים בפיקודו של פוזי אלקאוקֻּג'י (צבא ההצלה הערבי) את משמר העמק, כדי לשבש את התקפות כוחות ההגנה על יישובים פלסטינים בגזרות אחרות, בעיקר באזור חיפה. הקיבוץ היה קיים בין הכפרים אבו שושה, אבו זריק ואלעֻ'בָּיאת. הקרב שהתחיל ביתרון של צבא ההצלה על כוחות ההגנה שהיו בתוך הקיבוץ, הפך בסופו של דבר למתקפה של ה"הגנה" על הכפרים הפלסטינים בהתאם לקווים המנחים של תכנית ד'. בני מוריס מזכיר בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947- 1949 ", שזו הפעם הראשונה שבן גוריון סמך ידו במפורש על גירוש ערבים מאזור שלם. המתקפה של ההגנה החלה על אלע'ביאת ובית ראס, אחר כך על אבו שושה, אלכפרין, אבו זריק ואלמנסי. כיבוש זה התאפיין באכזריות שכללה גירוש של תושבים, פיצוץ בתיהם כדי למנוע שיבתם, ביזה, רצח של שבויים ותושבים לא חמושים. אפילו בתוך החברה היהודית דאז היה ויכוח על מידת האכזריות ודרך ההתנהגות לאוכלוסיה האזרחית הפלסטינית.

בצל אוירת הפחד הזאת, בנוסף לתבוסת צבא ההצלה הערבי, ידיעות על טבח בדיר יאסין, הריגתו של עבד אלקאדר אלחסיני באלקסטל ליד ירושלים, יצאו תושבי אלבטימאת הסמוך לח'ביזה את כפרם לחפש מקום בטוח יותר.

יחידות של האצ"ל בחדרה, זכרון יעקב, בנימינה ונתניה ביצעו מעין סגירת מעגל למתקפת ה"הגנה", ותקפו ב 12 במאי, תוך כדי ירי מטחי מרגמות, את הכפרים שנותרו באזור רמות מנשה (אלרוחא) ממערב למשמר העמק וטיהרו אותם מיושביהם: סבּארין, אלסנדיאנה, אלבּריכּה, ח'ביזה ואם אלשוף. הכוחות התוקפים סרקו את הכפרים, ריכזו את התושבים שנשארו בכפריהם מאחורי גדרות תיל ולאחר מכן גירשו אותם לאזור ג'נין ואם אלפחם.

הכפר היום

כל בתי ח'ביזה נהרסו עד היסוד והכפר נמחה מעל פני האדמה. כיום, מוקף מרכז הכפר בגדר תיל ואבני הבתים שישראל הרסה פזורים בשטח. קשה לראות את השרידים ולהסתובב ביניהם בגלל צמחי בר וקוצים גבוהים וצפופים שמכסים את האזור. כמה עצי פרי כמו רימונים, תאנים ופטל שהיו נטעים בין הבתים עדיין עומדים בשטח הכפר, שמוקף משני כיוונים בשרשרת של צמחי צבר. לעומת זאת, ניתן לזהות את בית הקברות הנקי של ח'ביזה, אותו מתחזקות עמותות פלסטיניות מאזור אם אלפחם. קיבץ גלעד (ששינה את שמו לאבן יצחק) משתמש באדמות ח'ביזה. את חלקן הוא מעבד וחלקן משמשות שטח מרעה לבקר. קיבוץ גלעד הוקם ב 1945 במרחק של קילומטר אחד מח'ביזה, על אדמות שרכש מכפר אלבטימאת. לא ידוע על עימותים או מתחים בין ח'ביזה לגלעד. 

זוכרות ברשת