זוכרות את אלקָבּוְּ
12/2010
שער חוברת אלקָבּוּ

קטעים מתוך החוהרת:

הקדמה

משמעות המלה אלקבּוּ בערבית היא "המרתף". באופן סמבולי אפשר לומר שכפר אלקבו יוצא מהמרתף שנכלא בו מאז כיבושו לפני יותר מששים שנה. למרות שמדינת ישראל, דרך כוחותיה המזויינים, פוצצה את כל בתי הכפר ומחתה אותו מעל פני האדמה, ולמרות שהמדינה, דרך מומחים לגיאוגרפיה, מחקה את שם הכפר מהמפות הרשמיות שלה, ולמרות שהמדינה דרך מעשה קולוניאליסטי שבוצע על ידי הקק"ל לשינוי זהות המקום והסתרת סממניו הערבים – פלסטינים באמצעות מסיכה ירוקה מלאכותית, ולמרות המאמצים הנמשכים על פני שנים רבות ליצירת תודעה חדשה הולמת את מטרות התנועה הציונית, למרות זאת הכפר אלקבו מסרב להיעלם.

ראוי לציין, שכפר אלקבו הקטן, למרות הנסיונות להשכחתו, מצליח להנכיח את עצמו דווקא בפני ישראלים שנתקלו בו אחרי שעברו לגור בקרבתו. על כן, תיעוד זה, תיאום מפגש עם פליטים מהכפר בנוסף לסיור שעמותת זוכרות תקיים באתר הכפר כדי לחשוף את סיפורו בפני הקהל הרחב, הם פרי יוזמה של קבוצת ישראלים/ות שגרים באזור הכפר.

"זוכרות" מברכת על יוזמות כגון אלה, מתוך אמונה בחשיבות הגבּרת המודעות של הקהל הרחב, בעיקר הקהל הישראלי - יהודי, להיסטוריה של הנכּבּה הפלסטינית. "זוכרות" מאמינה גם שהכרה ישראלית בנכּבּה, לקיחת אחריות על חלקה של ישראל בה והשבת הפליטים הפלסטינים, הם צעדים הכרחיים לפיוס בין העמים המסוכסכים על הארץ הזאת. "זוכרות את אלקַבּוּ" היא החוברת ה- 42 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948 . קדמו לה חוברות על המקומות האלה: עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיּאָת, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַירְִיהָ, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוּנַּסִ, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְואָס יאָלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַג'ַרָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, ג'ְלִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַג'ְדַל, חִ'רבּת ג'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנסְי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.

זוכרות

דצמבר 2010

אלקבו

הכפר הפלסטיני ניצב בראש הר מהרי ירושלים בגובה 775 מטרים, שהשתפל בתלילות צפונה , מזרחה ומערבה. ירושלים שכנה 12 ק"מ מצפון-מזרח. מקורו של שם הכפר בשם האתר בתקופה הרומית, קוֹבִּי. הכפר נזכר לראשונה בכתובים בסוף המאה ה 19- וב 1931- התגוררו בו 192 תושבים ב 31- בתים שרובם בנויים אבן. ב 1944-45- נמנו בכפר, שצורתו כמלבן, 260 תושבים, מוסלמים כולם, ושטחו עמד על 3,806 דונם. בשנת 1948 היה מספר תושביו כ- 300 והם גרו בכ- 50 בתים. בככר הראשית של הכפר היו מספר חנויות קטנות, ואתר מקודש לזכר שיח' אחמד אל עֻמַרי ניצב מדרום-מזרח לאתר הכפר. גידולי הכפר הושקו במי גשמים ומי מספר מעיינות שהיו מצויים סביב הכפר, כולל עין-טוּז ועין אלבַּידְָא. הכפר מוקף בשלושה נחלים, ואדי אלסִכָּה בצפון, ואדי שִעַבּ אלקבּוּ במערב וואדי עין ג'אמע במזרח. התושבים גידלו דגנים ועצי פרי, בעיקר זיתים וגפנים. סביב הכפר היו שרידים של כנסייה צלבנית ותעלה עתיקה. הכפר היה מחובר לפני 1948 בדרכים סלולות עם הכביש הראשי בית ג'ברין – אלקֻדס (ירושלים) ועם מסילת הרכבת יאפא – אלקֻדס, וכן עם הכפרים השכנים, בתיר, חוסאן, ואדי פוכּין, (שלושתם קיימים כיום בגדה המערבית), אלְולַַּג'ה (נכבש ב 1948 ופליטיו בנו כפר חדש עם אותו שם סמוך לכפרם אך בתוך הגדה המערבית) וראס אבו עמאר (נכבש ב 1948 ). האזור כיום קרוב ליישובים הישראליים צור הדסה ומבוא ביתר. ניתן לעיין בתמונת לויין בקישור הזה,

כיבוש הכפר

לפי "תולדות מלחמת הקוממיות" הגדוד הששי של חטיבת הראל נכנס לכפר ב 21- באוקטובר 1948 , מעט אחרי תחילת מבצע ההר; לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס היה זה ב 22-23- בחודש. הכוחות חמושים של הכפר היו מעטים. הם באו מקרב האחווה המוסלמית המצרית, הצבא הירדני, כמה אנשי מיליציה פלסטינים מקומיים ומתנדבים של צבא השחרור הערבי. ההתקפה נועדה לכבוש שרשרת כפרים בחלק הדרומי של פרוזדור ירושלים. מוריס טוען שהכוחות הישראליים לא התכוונו להותיר קהילות אזרחיות במקומן ושתושבי אלקבו גורשו או ברחו לכיוון בית-לחם והרי חברון. נראה שהכפר החליף ידיים לפני תום המלחמה. הוא היה אחד מארבעת הכפרים באזור ירושלים שהועברו לידי ישראל בהסכם שביתת הנשק עם ירדן. ע"פ ההסכם נותר קו הרכבת בין ירושלים למישור חוף, לכל אורכו, בידי ישראל. לפי 'תולדות מלחמת הקוממיות' נכנס הצבא הישראלי לכפר ללא קרב בשבועות שאחרי 3 באפריל 1949 , יום חתימת ההסכם.

הישוב מבוא ביתר הוקם על אדמות הכפר ב 1950- . באתר הכפר יש שפע חורבות ושרידי בתים וגדלים בו עצי זית, שקד ואורן. בצד הדרום-מזרחי של האתר, ניתן להבחין בבית קברות קטן שהיה בית קברות של משפחת עביד אללה. אחד ממסגדי הכפר עודו עומד, נטוש ומוזנח, ובחצרו יש בריכה מלאכותית עם מדרגות, ומאחוריו שלוש בארות. גרם מדרגות אבן מוביל למטה לכניסה המקושתת למעיין העתיק עין אלקבו (עין קובי). רוב האדמה מסביב לכפר כוסתה בחורשה. אתר הכפר מצוי כיום בתוך פארק בגין של קק"ל. לא הרחק מהכפר ניתן לראות אבני סימון הגבול הבינלאומי בין ישראל לגדה המערבית, אך מחסום צבאי ישראלי מוצב כשלושה קילומטר מ"הגבול" לכיוון הכפר השכן ואדי פוכּין ונוגס בכך שטח משמעותי מהגדה המערבית.

מקורות – مصادر: .

  • נגה קדמן, (נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008 .
  • الموسوعة الفلسطينية (האנצקלופדיה הפלסטינית), דמשק, 1984 -
  • Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 307-308
  • www.PalestineRemembered.com
  • Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000
  • www.zochrot.org

עדות: מחמד אחמד אבו נסאר

" שמי אחמד אבו נסאר. נולדתי בכפר אלקבּוּ. משמעות השם של הכפר היא מרתף. מספרים ששלושה אחים מאזור סעיר שליד חברון הם שהקימו את הכפר. הם עברו לאזור לפני מאות שנים בעקבות סכסוך עם אנשים אחרים בסעיר. הסיפור אומר שהם ברחו והתחבאו באלקבּר (קבר) או באלקבּוּ (מרתף), לכן קראו לכפר בשם הזה. ירושלים רחוקה מהכפר רק כ 10- קמ' מכיוון צפון מזרח, ובית לחם 6-7 קמ' מזרחה. אלקבו ניצב על פסגת הר גבוה וסביבו נחלים. כל האדמה טובה לחקלאות למרות שלא הייתה אדמה מישורית. ליד הכפר היו כמה נחלים, ממערב ואדי אלחויס, ממזרח ואדי עין ג'אמע, מצפון ואדי אלמסִרּ ומדרום האדמה היתה שטוחה ולא היה ואדי, אבל יש ואדי רחוק שמו ואדי פוכּין קרוב לכפר פוכּין. הנחלים האלה נפגשים עם ואדי אלסראר (נחל שורק), וכולם זרמו רק בחורף. הכפרים השכנים הם: מצפון אלולג'ה, מדרום ואדי פוכּין ונחאלין, ממזרח חוסאן, בתיר ואלח'דר, ממערב ראס אבו עמאר. על אדמת הכפר היה מחנה צבאי בריטי בין אלקבו לבין ראס אבו עמאר. ולא היו יישובים יהודיים על אדמותינו לפני 1948 . היישוב היהודי הכי קרוב אלינו היה עציון שליד נחאלין. אני השתתפתי עם המורדים במתקפה על עציון כי היהודים, שהיו על קו חברון, ונהגו לתקוף את האוטובוסים, לכן התקפנו אותם. היחסים עם היהודים, לפני המלחמה היו יחסים נורמליים. אבל כאשר התחילו האנגלים להתכונן לנסיגה, התחילו היהודים לתקוף. לפני כן היינו ביחסי שלום. היה בכפר עץ אתרוג, דומה ללימון, והיהודים היו קונים מאצלנו, וקנו גם ירקות מאצלנו. לא היינו ממש חברים ולא הזמנו אחד את השני לאירועים, אבל היו בינינו קשרי מסחר. הדרכים שהובילו לכפר היו דרכי עפר. סללו את הדרך לרכבים אבל לא זיפתו אותה. אוטובוס עבר ליד הכפר בקו חברון – ירושלים, היינו מחכים לו על הכביש הראשי והנסיעה עלתה שני גרוש. היו הרבה אוטובוסים. לרכבת היינו קונים כרטיס בשני גרושים וחצי לחודש מלא. הרכבת הייתה נוסעת ללוד ורמלה, והתחנה האחרונה היתה בנמל יפו. התחנה הקרובה ביותר לכפר אלקבו היתה תחנת בתיר. לפני הנכבה היה בכפר רק רכב אחד, משאית לשני אנשים שותפים, מחמד יוסף אבו נסאר ומוסא מחמוד אבו נסאר, והם העסיקו נהג מבית לחם שמו עלי אלעסעס. בדרך כלל השתמשנו בבהמות כמו פרדות, גמלים וחמורים כדי לעבור ממקום למקום.

משפחות

המשפחות שחיו בכפר היו, אבו נסאר, ח'ליל ועביד אללה. אלה שלושת האחים שייסדו את הכפר, כל אחד הקים חמולה. חוץ מהם היו גם משפחות אבו יאבִּס, אבו ע'לוס, אבו עאיה, אלאזרק ומשני. האנשים גרו אחד ליד השני כאילו הם אחים. המח'תאר האחרון של הכפר קראו לו אחמד ח'ליל אלאזרק. בכפר היו שני מסגדים. היו גם שני בתי הארחה גדולים, 8 מטר רוחב ו- 8 מטר אורך כל אחד. אחד מהם היה שייך לכל הכפר והשני היה למשפחה שלנו, משפחת אבו נסאר. בתי ההארחה היו בנויים מאבן. על הרצפה היו מחצלות. כל הבתים בכפר כמעט היו מאבן. התושבים עשו תורנות באחריות על בית ההארחה, ולקחו על עצמם את ההוצאות בתורם. אם היה מגיע אורח, כל החמולה היתה מתכוננת לאירוח. היחסים בין האנשים היו מצוינים. הגברים היו נפגשים בדרך כלל בבתי ההארחה, ובקיץ היו נפגשים בגורן, ומעבירים את זמנם בשיחות ומשחקים.

חינוך

לא היה בכפר בית ספר ממשלתי. אך היו חדרי לימוד בבתי הכפר. מורה היה מלמד תמורת 10 גרוש על כל ילד. השכר שלו היה מההורים. אני זוכר מורה אחד מזכּריא, שמו מחמד עפאנה, הוא לימד 20-30 ילדים, לימד אותם בעיקר שפה ערבית וקראן. הבנות לא למדו. כל הכפר היה 300 אנשים ביום ההגירה. לפעמים, אנשים שלחו את הילדים שלהם ללמוד בבית ספר טוב יותר כמו לבית הספר הממשלתי בבתיר.

דת

היה במרכז הכפר מסגד, בנוי מאבן, מבנה ישן שנבנה אולי לפני הכפר, יכול להכיל כ 300- מתפללים, היתה לו חצר, לא היה לו צריח, והתקרה שלו היתה מקומרת מבפנים. לא רחוק ממרכז הכפר היה מקום קדוש מיוחס לשיח', קראנו לו מקאם אלארבעין (הארבעים), מבנה בתוך האדמה, כ- 20 מדרגות יורדות אליו, כל ערב יום ששי האנשים היו שומעים רעשי טקסים דתיים צופיים מתוך המקום. האנשים האמינו בקדושת המקום וייחסו לו יכולות על ופחדו לפגוע בו. ליד המעין יש עוד מקאם, מקאם אלעֻמַרי.

בריאות

לא היה רופא בכפר. מי שהיה זקוק לרופא היה נוסע עד בית לחם. לפני שעזבנו את הכפר, היו מכוניות שהגיעו לכפר מדי פעם, לפני כן השתמשנו בפרדות. אנשים השתמשו בצמחי בר כתרופות כמו בבונג' ומרווה. לפעמים עשו כוסות רוח. ריפוי ערבי היה נהוג הרבה. היתה מילדת אחת בכפר ושמה ספיה אבראהים. והמוהל היה מגיע מחוץ לכפר.

כלכלה

מערבית לכפר היה מעיין מקורה, ממנו המים עברו דרך תעלה לחדר בנוי, שם האנשים שתו ולקחו הביתה מים לשתיה, שאר המים היו נאגרים בתוך בריכה וממנה השקו את האדמה ואת בעלי החיים. מי ההשקיה היו מחולקים בין המשפחות לפי תור. היו בכפר הרבה טבונים לאפית לחם. לבישול היו כבר פרימוסים בבתים שעבדו על נפט. כלי אוכל היו בעיקר מחימר, אבל זמן קצר לפני שיצאנו את הכפר אנשים קנו גם כלי אלומניום. לא היה חשמל בכפר כמובן, השתמשנו במנורות נפט עם פתיל כדי להאיר את הבתים. בחורף חיממנו את הבית באמצעות עצים. הנשים היו מכינות מין קערה עשויה מבוץ לעצים הבוערים. היו שתי מכולות במרכז הכפר, של חסני אבו ע'לוס ושל מחמוד עבדאללה, שניהם גם מכרו בשר טרי. העיר הקרובה ביותר אלינו היא בית לחם. סמוך לנכבה, היו בכפר שלושה מכשירי רדיו, הראשון נרכש על ידי אח שלי כשנתיים לפני שנכבשנו. בכפר היה ספּר אחד, הוא עבד בבית שלו. האנשים שילמו לו פעם בשנה, בעלי האדמות שילמו לו ביבול חקלאי ואחרים שילמו כסף. אני זוכר שהיתה טחנת קמח אחת לאיש מבית ג'אלא קראו לו נקולא, הטחנה היתה ממוקמת בין אלקבו לואדי פוכּין, והיא שירתה את כל הכפרים באזור. אני עבדתי לפני הנכבה בפלחה, כמו שאר האנשים בכפר.

נכּבּה

הבריטים הבטיחו שפלסטין תהיה בית לאומי ליהודים. אחר כך החליטו לחלק את פלסטין. באיזה זכות רצו לחלק את המולדת שלנו בין שני העמים?. הבריטים היו אוסרים עלינו להחזיק נשק. מי שהיו תופסים אצלו רובה, דינו היה מוות. אם היו תופסים אצלך אולר היית מקבל 3 חודשים בכלא. מעט הנשק שהיה לנו היה נשק שהוברח ללא אישור. ניסינו בכסף שלנו לקנות רובים. אני זוכר שאיש מצרי אחד, קראו לו אחמד, הגיע לכפר ואימן אנשים להשתמש בנשק. כאשר הגיעו היהודים לכבוש את אלקבו, היו 40 צעירים מהכפר עם רובים והיו - כבר 30 מוכנים להגן על הכפר. חמושים מהג'האד הקדוש הצטרפו גם הם להגנה על הכפר. אני עצמי השתתפתי בקרב הקסטל ליום אחד. הייתי שם, נתנו לכל אחד מחסנית כדורים אחת לרובה, זה כמובן לא מספיק, בסוף היום אחרי שנגמרו לי הכדורים עזבתי את השטח וחזרתי לכפר. זה היה צבא מתנדבים, לא צבא סדיר. באותו לילה הגיע עבד אלקאדר אלחסיני לאלקסטל דרך אלמאלחה, ולמחרת הוא נהרג. שמעתי על זה כשהייתי בבית.

צעירי הכפר חפרו תעלת מסתור לאורך השכונה העליונה של הכפר כדי להסתתר מפני היריות של היהודים. אחרי שהוצאנו מהכפר את המשפחות, הנשים, הזקנים והילדים, נשארו הצעירים החמושים כדי להגן עליו. אני זוכר את שמות הצעירים שנשארו בכפר, כמו עליאן משני, והוא היה האחראי (המפקד), אחמד אבו עאיה, מחמוד אבו עאיה, וממשפחת עביד אללה היו עבד ח'ליל מסטפא ומחמד עביד אללה ועזיז אחמד אלשיח'. ממשפחת אבו ע'לוס היו חסני מחמד אבו ע'לוס ומחמד אבו חלאוה ועת'מאן אבו ע'לוס. ממשפחת אבו יאבס היו אחמד עבד אללה חסן, חסן מחמד וח'ליל עווד אחמד אבו יאבס. ממשפחת אבו נסאר נשארו מחמד עיסא, חסן עבד אלנבי, אבראהים אחמד עבד, עת'מאן ח'ליל ג'בריל ומחמד מחמוד עביד אללה. אני לא נשארתי איתם, אבל אח שלי כן. אני הייתי נשוי והיו לי ילדים לכן הוצאתי אותם מהכפר ונשארתי איתם. בתקופה הזאת היו תקריות בין החמושים בכפר לבין היהודים. הם היו ממול. לפני שעזבנו את הכפר הגיעו אליו פליטים מכפרים אחרים שכבר נכבשו כמו ח'רבת אללוז, סטף, בית נקובה ואלג'ורה. חלק מהם גרו אצל משפחות בכפר בתוך הבתים אך רובם חנו ליד המעיין. הם נשארו בכפר עד שגם אנחנו נאלצנו לעזוב, עזבו יחד איתנו. היהודים היו מסתננים ותוקפים את הכפר. בהתקפה האחרונה אני הייתי בנחאלין. הכפר היה ריק והיהודים נכנסו לכפר והתחילו לפוצץ. החמושים שלנו היו מחוץ לכפר כי נגמרה להם התחמושת, והנשק שהובטח להם לא הגיע. אנחנו, האזרחים, יצאנו מהכפר עם המשפחות בחודש נובמבר 48 , אני זוכר שזו היתה עונת מסיק הזיתים, אני בעל מטע זיתים, אני זוכר שבסוף היום הבאתי רכב וביקשתי שיקח את כל המשפחה שלי מחוץ לכפר, אבא שלי, אמא שלי, אשתי, הילדים, האחיות שלי, אח שלי, לקחתי אותם לבית סאחור. הם נשארו שם 4 חודשים. בתקופה הזאת אני הייתי בהרים באזור חוסאן כדי לרעות בצאן, והמשכתי לבוא לכפר ביום ולעזוב אותו בלילה. זה היה בנובמבר. החמושים נשארו בכפר עד אפריל 49 . באפריל היתה המתקפה האחרונה. היהודים נכנסו לכפר לפנות בוקר ופוצצו 13 בתים. זה היה בתחילת אפריל. מאז הפסיק הקשר עם הכפר. אף אחד לא ניסה לחזור לגור בכפר. באותם ימים שכרתי בית בנחאלין, הבאתי את המשפחה שלי לשם מבית סאחור. גרנו בנחאלין כ 3- שנים. משם עברתי לירדן. לא חזרתי לכפר מאז אותו יום עד עכשיו. לא רוצה לראות אותו הרוס. למרות שאם עכשיו יאפשרו לי לחזור לגור בו הייתי עושה זאת מיד". 

זוכרות ברשת