זוכרות את אלחַרָם (סידנא עלי)
10/2005
חוברת אלחַרָם (סידנא עלי)

קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

חוברת זו מביאה את סיפור הכפר אל-חרם (סידנא עלי) שהיה קיים עד שתושביו גורשו בנכבה ב-1948. הכפר כמעט נמחק מהתודעה של הישראלים, אפילו כאלה שחיו בשכנותו, אולי בגלל שחסה בצילו של המסגד המפורסם סידנא עלי. גודלו הפיזי של המסגד הבולט בנוף מאפיל על השרידים המעטים שנותרו מהכפר אל-חרם.

אל-חרם הפך לחלק מהרצליה הנקרא רֵשֵף. שרידי הכפר הפלסטיני עדיין נראים בסביבה וחלקם כמו נספגו אל תוך הבתים של רשף שנבנו עליהם. פעולה דומה נעשתה בבתי שייח מואניס (היום אוניברסיטת ת"א) וסלמה (היום כפר שלם בדרום ת"א) שנבלעו לתוך בתי ה"פולשים" החיים במקום עד היום. רוב בתי אל-חרם הוחרבו, אבל את בית הקברות עדיין ניתן לראות על הצוק מעל הים.

חוברת קצרה זו היא ביטוי למאמץ של עמותת זוכרות להביא את הנכבה הפלסטינית לקורא/ת הישראלי/ת כדי להבין את מה שקרה לפלסטינים במלחמה שבסופה הוקמה מדינת ישראל. היוזמה להכיר את תולדות הכפר אל-חרם החלה ע"י קרן צרפתי, שחיה בשכנות לכפר מגיל צעיר ולא הכירה אותו. העשייה של קרן היא דוגמא לכך שיש יותר ויותר ישראלים המתעניינים בנכבה ורוצים לקחת אחריות כלשהי לגביה. קרן אספה ותמללה את העדויות שבחוברת וכן צילמה חלק מהתמונות.

בחוברת גם מפות היסטוריות ותמונות מהתקופה של טרום המדינה שצולמו במוזיאון "בית ראשונים" בהרצליה. המוזיאון מתאר את הקמת המושבה הרצליה, שהיתה מאז לעיר, ומביא גם עדויות מצולמות על השכנים הערבים שחיו בסביבה. הלשון המתארת את הערבים נוטה להיות אוריינטליסטית במובן זה שהם אינם ממש נוכחים במרחב, אלא הם נמצאים בו כמין רקע דהוי, כדרך אגב, באופן מיקרי. לדוגמא: "...כאשר הגיעו המתיישבים הראשונים (להרצליה) היו שם דיונות חשופות – חולות נודדים, שיחי צבר דוקרניים, עצי תאנים ופה ושם כרמי ענבים קטנים שהיו שייכים לכפר הערבי סידנא עלי..." ובכל זאת, התמונות מהמוזיאון בהרצליה משמרות (גם) את הזיכרון של החיים הפלסטיניים באזור, שמאז נמחקו בו כמעט כל הסימנים שלהם. למעשה, המוזיאון בהרצליה שמטרתו להנציח את הקמת העיר מראשיתה מקפל בתוכו גם את הסיפור של הפלסטינים ששילמו בסופו של דבר את מחיר הקמת העיר והמדינה היהודית. חילוץ הסיפור האחר, הנמצא-אך-מושתק, מתוך הארכיונים בישראל, יש בכוחו לקדם הכרה במה שקרה לפלסטינים ב-1948. הסיפור הזה הינו דוגמא אחת לסיפורים פלסטינים אחרים המכונסים בתוך הנוף הישראלי.

חלק ממשפחת מסארוי מטייבה הם פליטי אל-חרם. עיסאם מסארוי נולד בכפר ועזב אותו בהיותו ילד קטן. לימים נהיה ראש העיר טייבה. ביתו, מראם, נולדה בטייבה ובנה עיסאם נולד בנווה שלום, לתוך המציאות של מדינת ישראל, אבל נושאים תחושות וזיכרונות לגבי המקום ממנו נעקרה משפחתם. מובאים כאן חוויות עקירה ופְּליטוּת של שלושה דורות, אבא, בת ונכד.

החוברת הזו היא הארבע עשרה בסדרה שהפיקה זוכרות. קדמו לה חוברות על שייח מואניס, דיר יאסין, איג'ליל, לוד, רמלה, חיפה, עכו, א-לג'ון, חירבת ג'לאמה, ליפתא, עין ע'זאל, סוחמאתא, איסדוד ומג'דל. היא מוקדשת לכל פליטי אל-חרם באשר הם בתקווה שההכרה בסבלם תתרום לפיוס עתידי עימם.

אורי דייויס - לגדול בצילו של מסגד חרם סיידנא עלי

הישוב כפר שמריהו הוקם על ידי חברת "רסקו" בשנת 1937 הישוב הוקם על משבצת קרקע פרטית בגודל של כ 800 דונם (בשנת 1939 נתווספה משבצת קרקע של כ 370 דונם), הקרקעות נרכשו מבעליה/בעליהם בעסקת/ות נדל"ן בכפוף לחקיקה המנדטורית הרלוונטית. בעקבות מלחמת 49-1948 (הנכבה הפלסטינית) הוכפל שטח השיפוט של המועצה המקומית כפר שמריהו לכדי 2,500 דונם. האדמות שהתווספו לשטח השיפוט של המועצה המקומית כפר שמריהו, כמו גם למושב רישפון, לשכונת נוף ים בהרצליה ולהרצליה פיתוח, הינן אדמות התושבים הערבים של הכפר השכן חרם סיידנא עלי, אותם תןשבים הם כיום בחלקם פליטים "נוכחים-נפקדים" בתוך גבולות שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק"), אזרחי מדינת ישראל בכפר מוקייבילה, ובחלקם פליטים משוללי אזרחות (stateless) מחוץ לגבולות "הקו הירוק", בין השאר במחנה הפליטים בלאטה, בעיר נבלוס.

חוק נכסי נפקדים משנת שחוקקה ממשלת ישראל ב-1950 איננו מבחין בין אלה ואלה.

חוק נלוז זה, אשר איננו עומד משום בחינה במבחן ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם והחוק הבינלאומי, שולל בשרירותיות את זכויותיהם הקנייניות ברכוש הדלא ניידי (כגון בתים ואדמות) וברכוש הניידי (כגון מניות, כספות וחשבונות בבנק) גם של אלה וגם של אלה.

הנרטיב עליו הייתי אמון, כילד וכנער בכפר שמריהו, מדווח על הפצרותיהם של תושבי הכפר היהודים, בשנת 1948, בשכניהם הערבים מחרם סיידנא עלי להישאר ולא לעזוב את מקום מגוריהם, או לחילופין, מספר הנרטיב, כי תושבי חרם סיידנא עלי עזבו את כפרם כאשר רוחות המלחמה החלו פוקדות את הארץ, משום שהם נצטוו כך על ידי מנהיגיהם: לפנות את כפרם עד יעבור זעם.

אפילו נניח שנרטיב זה מדויק, אין בעזיבת מקום מגורים, מרצון או שלא מרצון בעת מלחמה, משום עילה לשלילת זכויות קנייניות. זכויותיהם הקנייניות של תושבי תל אביב אשר עזבו את מקום מגוריהם בימי מלחמת המפרץ הראשונה [כמו גם גם במלחמת העולם הראשונה] (1991) מתוך חרדה לגורל משפחותיהם על אף הפצרותיו, מחאותיו וניבולי הפה של ראש עיריית תל אביב דאז, האלוף במילואים שלמה להט, לא נשללו מהם עקב עזיבתם מרצון או שלא מרצון בעת מלחמה, ולא הוקנו לשכניהם אשר נשארו ולא עזבו את מקום מגוריהם בתל אביב בעת מלחמה. ככלות הכל, אלה שעזבו את מקומות מגוריהם בתל אביב בעת מלחמה היו "יהודים", ו"מדינה יהודית" אמורה, כביכול, להגן על זכויותיהם הקנייניות של מי שנחשב "יהודי". לא כן בחרם סיידנא עלי ושכניהם בכפר שמריהו. מתושבי סיידנא עלי אשר עזבו את מקום מגוריהם בימי מלחמת 47-49 מתוך חרדה לגורל משפחותיהם כן נשללו זכויותיהם הקנייניות, שכן ב"מדינה יהודית" זכויותיו הקנייניות של "לא-יהודי", קל וחומר ערבי, אינן נחשבות, וניתן להקנות אותן כולן או חלקן לשכנים שנשארו במקום מגוריהם – בתנאי שהם "יהודים".

הבית בו עברו עלי שנות ילדותי ובחרותי נבנה על ידי הורי בתחילת שנות ה 40 על קרקע פרטית ברחוב השדות מס' 34. בתים שהוקמו רחוק יותר בהמשך הרחוב נבנו על קרקע בבעלות רשות הפיתוח, היינו קרקע פליטי חרם סיידנא עלי שנוכסה מתוקף חוק נכסי נפקדים משנת 1950 על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים והועברה לבעלות רשות הפיתוח.

חוקי המקרקעין של ה"מדינה היהודית" מאפשרים לכל אחד ממשפחת דייויס ומרבית המשפחות בכפר שמריהו לנכס בפועל או בפוטנציה מאות אלפי דולרים אמריקאים עקב הנסיקה המטאורית של מחירי הנדל"ן במקום – אך רק משום שהם נחשבים "יהודים" – אך לא לבני משפחת אבו עובאיה או מנסור מחרם סיידנא עלי, וזאת אך ורק משום שהם ערבים.

כל שנות ילדותי ובחרותי עברו עלי בכפר שמריהו. בתי הכפר השכן, חרם סיידנא עלי אשר בשנת 1948 מנה כ 520 תושבים (כיום בתחום שיפוטה של עיריית הרצליה), נהרסו בהדרגה על ידי השלטונות ועל חורבותיהם הוקמה מעברת סיידנא עלי עבור מהגרים יהודים חדשים, מרביתם מארצות ערב. המסגד המפואר אשר במרכזו קברו (מקאם) של הקדוש המוסלמי עלי אבן עליים, צאצא של הח'ליפה השני עמר אבן ח'טאב, ואשר על שמו נקרא המקום, נסגר על מנעול ובריח, ובית הקברות המוסלמי שלצידו נותר פרוץ.

חוף הים של שנות ילדותי ובחרותי היה חוף הים של חרם סיידנא עלי. החוף נפרש למרגלות מצוק הכורכר ומעליו נשא המסגד בכל תפארתו. את הנשיקות הראשונות של אהבת נעורי, רחל קוטנר זכרונה לברכה, הענקתי לאהובתי במחבוא הנקיקים העמוקים, הצרים, המעוקלים אשר נכרו במצוק הכורכר על ידי הזרמים של גשמי החורף לאורך השנים, חוסים בצילם של קירות הכורכר הגבוהים והמחורצים.

לאורך כל שנות ילדותי ובחרותי המסגד הדומם היה נוכח (לימים, בין השאר בלחצה המתמשך של האגודה לשיקום מקאם עלי אבן עליים נפתח המסגד ושוקם). עם חלוף השנים נסוגו שרידי בתי הכפר ההרוס אט אט ופינו מקומם לדרכי גישה ומגרשי חניה לרווחת קהל הנופשים בחוף; המצבות בבית הקברות הפרוץ לצידו של המסגד הלכו והתפוררו קיץ אחר קיץ לנוכח עינינו ממש, ועצמות המתים הקבורים במקום נחשפו לשמש ולרוח , וחוללו בשוויון נפש בדריסות רגלי הקהל שבא להינפש במקום; שהרי רק בתי קברות של יהודים אסור לחלל.

בתי קברות של ערבים (כגון בית הקברות המוסלמי של חרם סיידנא עלי; בית הקברות המוסלמי של עבד אל-נבי בתל אביב שעל חורבותיו נבנה מלון הילטון וניטע "פרק העצמאות"; בית הקברות המוסלמי של ממילא בירושלים שעל חורבותיו נמנה מלון פלאזה וניטע גם כן "גן העצמאות" ועוד, ועוד, ועוד), מן הסתם, מותר לחלל. בית הקברות של חרם סיידנא עלי נותר מחולל עד היום. עירית הרצליה ומוסדות השלטון הנוגעים בדבר מסרבים לגדרו ולשקמו.

וכל אותם שנים טחו עיני ועיני חברי מלראות את האסון הפלסטיני ומלהבין את גודל האסון האנושי, אסון הנכבה, המסומן על ידי המסגד, בית הקברות המחולל וחורבות הכפר חרם סיידנא עלי – אותו אסון המלווה כצל את הפאר, הנינוחות, השלווה והעושר של כפר שמריהו, מושב רשפון, נוף ים והרצליה-פיתוח. העדות לנכבה נכחה בפנינו שעה-שעה, יום-יום, שבוע-שבוע, חודש-חודש, שנה-שנה – אך נעלמה מתודעתנו. מתודעת בני המקום, צאצאי המתיישבים הקולוניאלים, או לפחות מתודעת מרביתנו, וזאת עקב החינוך והחיברות שהוטמע בנו החל מגן הילדים ואילך כאילו סדרו של עולם הוא כי אם שני צדדים מסוכסכים וצד אחד מפציר בצד השני שלא לעזוב את מקום מגוריו והצד השני לא נענה להפצרות – זכותו של הצד המפציר לנכס את זכויותיו הקנייניות של הצד המסרב ולהפוך עם חלוף השנים בפוטנציה או בפועל לחצי מליונר, מליונר או מולטי מליונר נדל"ני, כל עוד הצד השני הוא "לא-יהודי", כמובן, קל וחומר ערבי.

הסיבה העיקרית לכך שנמנע מתושבי חרם סיידנא עלי וצאצאיהם לזכות בעושר נדל"ני כגון זה משפחת דייויס ושל מרבית המשפחות בכפר שמריהו ולחדש את מגוריהם כשכנינו בכפר שמריהו, רישפון, נוף ים והרצליה-פיתוח היא חקיקת האפרטהייד של מדינת ישראל שעיקרה חוק נכסי נפקדים של 1950; חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית/הסוכנות היהודית לארץ ישראל של 1952; חוק הקרן הקיימת לישראל של 1953; האמנה בין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ ישראל של 1954; חוק יסוד מקרקעי ישראל, חוק מקרקעי ישראל וחוק מנהל מקרקעי ישראל של 1960; והאמנה בין ממשלת ישראל לבין הקרן הקיימת לישראל של 1961.

חוקים אלה יש לסלק מספר החוקים של מדינת ישראל הציונית כפי שסולקו חוקים דומים מספר החוקים של רפובליקת האפרטהייד של דרום אפריקה, וזאת למען שתהפוך מדינת ישראל ממדינת אפרטהייד למדינה דמוקרטית, כפי שהרפובליקה של דרום אפריקה הפכה ממדינת אפרטהייד למדינה בעלת חוקה דמוקרטית.

אל-חרם (סידנא עלי) בזיכרון של הרצליה

"בית ראשונים" בהרצליה הוא מוזיאון המשמר ומציג את תולדות העיר שהוקמה כמושבה חלוצית בשנת 1924. המוזיאון מפאר את פועלם של ראשוני המושבה שלא נכנעו למרות הקשיים הרבים איתם התמודדו. במוזיאון קירות תצוגה, תמונות מוארות וספרים המביאים את סיפורה של המושבה שהיתה לעיר. בחלק מהפריטים מופיעים גם השכנים הערבים שהיו למתיישבי הרצליה בתחילת דרכם. היו אלה תושבי הכפרים אל-חרם (סידנא עלי), ג'ליל, אבו קישק ויישובי בדואים נוספים. ננסה לפרש כאן את היחס של "בית ראשונים" לתושבים הערבים. נעשה זאת באמצעות התמונות המוצגות במוזיאון והכיתוב שלהן וכן בקריאה בחלק קטן מהטקסט הכתוב.

מושבה חלוצית בלב שממה(?)

הרצליה הוקמה באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת על 1600 דונם, אדמות הכפרים ג'ליל וסידנא עלי. "קהילת ציון אמריקאית" תרמה את הכסף לרכוש הקרקע עבור התיישבות של קבוצת חלוצים שהקפידו על חיי שיתוף וקהילה מלכתחילה. במוזיאון תמונות רבות בהן נראים המתיישבים "עושים פוזה" למצלמה בעת העבודה ובזמן הבילויים המשותפים שלהם. החלוצים האלה התיישבו באזור בו חיו ערבים מכל עבר. (לצרף תמונה) כפי שניתן לראות במפת "מרחב ההגנה" מ-1938, הכפר גְ'ליל (על שני חלקיו - קָבְּליֵה ושָמַאליֵה) היה מדרום מערב להרצליה, אל-חַרַם (סידנא עלי) מצפון מערב, בדואים מערב אל עַכַּבְּשֵה מצפון שוּבַּקי וערב אל עָסוּאָת ממזרח והכפר אבּוּ קישְק מדרום מזרח. ההתיישבות בלב אזור ערבי מוצגת במוזיאון לראווה ובכל זאת (ואולי דווקא בשל כך?) מודגשת בו העובדה שהאזור היה שומם.

(לצרף תמונה) תמונה מראה את "הרצליה לפני היווסדה" כך כתוב על גבי התמונה ומתחתיה מופיע הכיתוב "מבט על הרצליה השוממה טרם היווסדה". נרטיב "הפרחת השממה" מופיע במוזיאון באין מפריע לצד נרטיב "ההתיישבות בלב האוכלוסיה הערבית". תמונת השממה אינה ברורה אך היא מראה עשבים שוטים צומחים פרא. הפְרֵיים שנבחר לצילום זה מראה את אדמת הארץ הבתולה המחכה למתיישבי הרצליה להפריחה. ה"שממה" הזו נקראת "הרצליה" עוד לפני היווסדה. כלומר, הארץ, הטבע עצמו, נקרא בשם של העיר העברית עוד לפני שהשם הזה התממש. ע"פ נרטיב זה הארץ ציפתה למתיישביה הציונים שיבנו עליה ויקראו לה ע"ש אירופאי (הרצל) שחלם אותה אך מעולם לא חי בארץ. או אולי השם "הרצליה" היה למקום הזה מאז ולתמיד? המתיישבים לא היו צריכים להמציא את השם אלא לגלותו מחדש, לממש אותו.

(לצרף תמונה) כהמשך התואם לתיאור זה, נראות בתמונה אחרת עיזים מהלכות בנוף צחיח ומתחת התמונה מופיע הכיתוב "נוף בשנות ה-30, עדר עיזים בדיונות של אזור ב' לפני התחלת ההתיישבות". העיזים, כידוע, שייכות לערביי הסביבה, אך אלה נעדרים מהכיתוב. העיזים הנעות ללא רועה מגבירות את תחושת השממה של הצופה בתמונה. אולם בכיתוב אחר, מפורט יותר, בחלל מרכזי במוזיאון מופיע ההסבר הבא: (לצרף הכיתוב כתמונה) "ב-1936 כאשר הגיעו המתיישבים הראשונים לאזורי א' ו-בו' (הרצליה פיתוח של היום), היו שם דיונות חשופות – חולות נודדים, שיחי צבר דוקרניים, עצי תאנים ופה ושם כרמי ענבים קטנים שהיו שייכים לכפר הערבי סידנא עלי הממוקם בצפון מערב. אדמות האזור היו ידועות כאדמות אל – חראם. גבעות הכורכר של אזור ג' היו מיושבות בדלילות. משך הנסיעה לת"א היה כשעה וחצי." הרצליה התפתחה לכיוון מערב לאזור בו היה נוף פרא של חולות, דיונות חשופות. אכן, היו שם גם סימני תרבות ערביים (תאנים וכרמים) אך הם היו רק "פה ושם" ו"קטנים" וגם ההתיישבות הערבית היתה "דלילה". כלומר, הסביבה הערבית שבתוכה התיישבה הרצליה מופיעה בסיפור של המוזיאון בהרצליה כרקע דהוי, כחלק מהנוף הפראי שציפה למתיישביו האירופאים, ולא כתרבות ממשית ברת קיימא בעלת שורשים כלשהם לארץ. הערבים הם חלק מהנוף הטבעי של הארץ בעיני הציונים. הם נודדים עליה כעדר עיזים ללא רועה, או להפך, העיזים שלהם נודדים בה ללא יד אדם מכוונת. התרבות הערבית, כפי שאנו רואים, מתוארת במוזיאון כשולית ולעומתה הציביליזציה האמיתית, נקודת ההתייחסות הגיאוגרפית הממשית – תל אביב - רחוקה ממנה מרחק שעה וחצי נסיעה.

"השממה" שלתוכה נוסדה הרצליה היתה, אפוא, מאוכלסת מכל עבר בבדואים ובכפרים ערביים אך הם אינם הופכים לסובייקט על קירות המוזיאון. הם רקע דליל ושולי השייך לנוף אותו יש להפריח. ילידי הארץ הם חלק מהאדמה אותה יש לכבוש ולגאול. מדגימה זאת היטב מפה אחרת המתארת את הייעוד החקלאי של חלקות הקרקע השונות בסביבה, כפי שראו זאת המתיישבים. (לצרף מפה שחורה) לכל אזור נקבע מה נכון לגדל בו (אבטיחים, תורמוס, שקדים וכו'), כשמסביב מצויינים אל חרם, סדני עלי (הטעות במקור[1]) וג'ליל, משל היו חלקות קרקע לעיבוד חקלאי. חשוב להדגיש כאן שוב שהערבים אינם נעדרים מקירות המוזיאון לתולדות הרצליה. הם שזורים בתוך הסיפור הציוני כאחר המוכחש שלו, אבל כמרכיב שלא ניתן להתעלם ממנו.

מבט פולקלוריסטי כזה על הערבים נמצא בתמונה המציגה "מאהל בדואי באזור סידנא עלי" (לצרף תמונה). בתמונה נראית משפחה ערבית כמעין מוצג מוזיאלי קדום מהסביבה. תמונה אחרת (מטושטשת מאד) מראה בדואים יושבים וסביבם אוהלים ותרנגולות באזור שכונת נווה עמל של היום. אולי אלה אנשי שובקי שלגביהם סיפרו לנו הן פליטי ג'ליל והן פליטי סידנא עלי שנערך בהם טבח ע"י יהודים כדי להבריחם מהמקום.

"יחסי הבנה" עם השכנים

הערבים לא היו רק נוף טבעי עבור מתיישבי הרצליה ויחסי השכנות איתם מתוארים במוזיאון. המוטיב הבולט ביתר ביחסים איתם, לפחות בהתחלה, היה "הבנה". "בתחילה שררו יחסי הבנה בין הרצליה ושכניה הערביים" ככתוב על אחד מלוחות התצוגה. (לצרף תמונה) כדאי לעמוד על הפסקה הפשוטה הזו המכילה את התפיסה הציונית הרווחת. ההיסטוריה של הארץ מתחילה עם הרצליה "מראשיתה" ו"בתחילה". לא יחסי התיישבות קולוניאליים מתוארים כאן חלילה, אלא תחילת ההיסטוריה שהתרחשה עם ההתיישבות הציונית. ולפניה, ע"פ המתואר, לא הייתה לארץ היסטוריה. "בתחילה" זו היו דווקא "יחסי הבנה" עם הערבים השכנים אלא ש"הלכי הרוח" של ערביי הארץ האחרים השפיעו גם על "הכפריים באזור", מה שחייב את המתיישבים לנקוט צעדים ביטחוניים. ה"אין ברירה" הביטחוני אינו, אם כן, מגמה של השנים האחרונות אלא נולד כבר בשחר ימי ההיסטוריה של המרחב בו אנו חיים. כאן הפכו לפתע הערבים לסובייקט משפיע, מאיים, על המתיישבים הראשונים, ומחייבם להגיב כדי להגן על עצמם. הסובייקטפיקציה של הערבים מתרחשת במקום בו הופכים המתיישבים הציונים לקורבן המגונן על חייו. נמצא כאן גם המרכיב הוותיק של ה"ערבים הטובים מכאן" מול "הערבים הרעים משם"[2].

השיא בתצוגת יחסי הקרבה בין הערבים מהסביבה ליהודי הרצליה מתבטא בהזמנה של שייח אבו קישק לכל תושבי הרצליה להשתתף בחתונת אחיו. שייח אחמד שקר אבו קישק שולח הזמנה בעברית ובערבית וחותם "בברכת אחים". (לצרף ההזמנה)

בספר של אחד מראשוני הרצליה מוצגת תמונה של יהודים וערבים ומתחתיה הכיתוב "מפגשים עם שכנים בדווים – ניסיונות להשכין יחסים של שכנות טובה". (לצרף תמונת הספר) גם זה חלק חשוב בנרטיב הציוני, "אנחנו תמיד הגשנו יד לשלום ולשכנות טובה." תמונה זו מופיעה (לצרף תמונה) גם על לוח תצוגה במוזיאון כמופת לחיי השכנות אבל הכיתוב מתחתיה מביך למדי: "מתיישבים ואנשי "קהילת ציון אמריקאית", ברקע אוהל בדואי". ברקע אכן מבצבץ אוהל בדואי אבל בחזית התמונה עומדים הבדואים עצמם. כלומר, הערבים הם הרקע, חלק מהנוף, גם כשהם נמצאים בחזית. בכיתוב הם נעדרים, כמו בהיסטוריה, בדפוס ובכתב. הם למעשה שקופים עבור הטקסט המדובב את התמונה בה הם מופיעים. אולי זה רמז מוקדם למצבם של העקורים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל שהוגדרו ע"י החוק הישראלי "נוכחים נפקדים". הערבים הם רוב הדמויות בתמונה, אבל הם נותרים חסרי שם והתייחסות. לעומתם, המתיישבים והמממנים אותם מאמריקה (קצ"א) הם נושאיה. הערבים בתמונה הם סוג של טבע דומם, מובן מאליו, שבתוכו מתרחשת הפעילות הקולוניאלית של המתיישבים ופטרוניהם. הערבים אינם מפרים את "השממה", הם חלק ממנה. שומם זה משהו שאין לו קול, שלא מדבר. הם חלק מהשממה גם במובן הזה שהם לא מדברים, שקולם לא נשמע. במובן זה הם חייבים להיות שם, בתמונה ובמרחב הפיזי, כדי להראות את מה שיש לגאול.

(לצרף תמונה) דוגמא טובה לציביליזציה הציונית שהחליפה את הפרימיטיביות הערבית ניתן לראות בתמונה (מטושטשת במקור) של ערבים המעבדים את אדמתם באמצעות גמל, חמור ושור ולצידם הכיתוב: "חריש בשור וחמור – אצל הפלחים שכני הרצליה, שהציבילזציה טרם הגיעה אליהם". כשהציביליזציה (הקידמה!) הגיעה, הפלחים האלה כבר לא עיבדו שם יותר את אדמתם. הם הפכו להיות נזקקים במחנות פליטים.

מרכיב חיוני ביחסי ההבנה היה בהספקת צרכים חיוניים של מים וחומר לבניה ע"י הערבים למתיישבי הרצליה. כפי שמסופר "ראשוני הרצליה קנו מי שתייה מהכפר הערבי ג'ליל" (לצרף תמונה עם כיתוב) את רכישת המים מימנו כנראה קצ"א. בתמונה מרשימה (לצרף...) נראים חלוצים כשאחד מהם שותה מים כמו הערבים מהכד ואישה נושאת כד מים על כתפה. מעל תמונה זו הכיתוב המספר על אספקת המים למתיישבים ע"י הערבים מג'ליל. מעניין שבכיתוב באנגלית נמצאת ההבחנה בין מתיישבים או מתנחלים – SETTLERS – לתושבים (ערבים) – RESIDENTS.

גם חומרי הבנין הובאו מג'ליל, הכפר השכן. פליט הכפר אברהים אבו סנינה סיפר לנו על משפחתו שעסקה בכריית חומר בנין והובלתו מהמקום בו נמצא כיום הסינמה סיטי[3]. תמונה יפה מראה גמלים מובילים זיפזיף לבניה (לצרף...). תמונה נוספת (מטושטשת מאד) מראה גמלים נושאים זיפזיף ליד מסגד סידנא עלי. ברור ש"יחסי ההבנה" בין היהודים לערבים היו יחסים כלכליים ביסודם. היה בהם פוטנציאל לרווחה כלכלית לערבים והם שימשו מקור חיוני להתפתחות ההתיישבות הציונית. יש משהו טראגי בכך שאנשי הכפרים שסיפקו את חומרי הבניין בעצם בנו את העיר שהתפתחה במקומם, במקום ממנו הם גורשו. כלומר, במו ידיהם תרמו הערבים תרומה משמעותית להקמת העיר הציונית על אדמותיהם. תהליך דומה אירע בשטחי הכיבוש של 1967, הגדה המערבית. כדי להתפרנס, פלסטינים היו צריכים לעבוד אצל קבלנים יהודים שבנו את ההתנחלויות על אדמתם.

יחסי ג'נדר משתקפים היטב בתמונות המוצגות. תמונה מראה נשים "בדואיות מאזור סידנא עלי שואבות מים מהבאר שבמסגד"[4]. התפקיד המסורתי של נשים בנשיאת המים מועתק גם ע"י החלוצה העברייה, כפי שראינו בתמונה לעיל, בה היא האישה היחידה בין גברים וגם היחידה הנושאת מים. אלא שאצלה, לא כמו אצל הערביות, הכד ירד מהראש לכתף.

הערבים היו גם סוחרי ירקות כפי שרואים בתמונה הבאה (לצרף תמונה). הגבר המרשים "עבד גוטה מנש" עומד כשלצידו שתי נשים (כנראה ערביות) חסרות שם רכובות על חמורים "מאזור הרצליה פיתוח".

"שוכנעו להישאר" ב-1948

אחד המיתוסים הידועים של "מלחמת העצמאות" הוא שהיהודים הפצירו בערבים שכניהם להישאר ולא לעזוב אך האחרונים סירבו וכך איבדו את רכושם לתמיד. גם ב"בית ראשונים" מופיע הסיפור הזה על קיר התצוגה בצורה בולטת בהתייחסות לקורות המלחמה באזור: "באותה תקופה עזבו ערביי הסביבה את בתיהם, למרות שנבחרי הציבור בהרצליה עשו מאמצים לשכנעם להישאר במקומם". אולם עיון בספרו של בן ציון מיכאלי, ראש העיר ומראשוניה, מגלה תמונה יותר מורכבת. בפרק על "מנוסת הערבים" מספר מיכאלי שיחד עם שני מנהיגי ציבור נוספים נפגש עם מוכתר ג'ליל וניסה לשכנעו להישאר ולא לעזוב. המוכתר סיפר לו שהערבים פוחדים מאד כי יהודים יורים עליהם בלילות ולכן לא נותרה בידיהם ברירה אלא לעזוב לזמן מה. (לצרף דפי הספר) מיכאלי מוסיף נימוק מעניין למה לא כדאי ליהודים שהערבים יעזבו. הדבר יהפוך את ההתקפות הערביות עליהם למסוכנות כי אנשי הכפרים הסמוכים להרצליה ידריכו את התוקפים בדרכם. כאמור, טבח אנשי שובקי שנודע בסביבה, גרם לבהלה ולמנוסה בכפרי הסביבה ואח"כ גם טבח דיר יאסין עשה את שלו בעניין זה.

בהרצליה החלוצים לא רק עיבדו את האדמה. הם השתתפו במאמץ המלחמתי בהכנת תחמושת ומטוסי קרבי השתמשו בשדה התעופה בעיר. (לצרף תמונה)

לסיכום, ראינו שהמוזיאון של הרצליה מראה את התפתחות העיר מראשיתה ומבנה את הערבים, שביניהם הוקמה כחלק מהנוף, מהשממה, שהצליחו להפריח. את המוזיאון הקימו ממשיכי המתיישבים הראשונים שחשוב להם לפאר את מפעל אבותיהם. הם כותבים את ההיסטוריה, ממיינים את התמונות, מדובבים ומציבים אותן על קירות התצוגה. הרצליה ניצחה בהיסטוריה של הארץ. הערבים הובסו והם לא כאן. הדבר ברור גם מהכתיבה של ההיסטוריה ע"י המנצחים. עכשיו "נפלא פה", כמו בשיר של להקת הבילויים. "ערביי הרצליה כבר לא כועסים... ערביי הרצליה רוסים..."

למרות זאת, קולם המושתק של "ערביי הרצליה" מבצבץ בסדקים של חללי המוזיאון, כמו בנוף הארץ. הוא מסרב להימחק לחלוטין. הקול של זה שגורש מכאן הוא רמז שיש לחלצו. ביכולת שלנו, היהודים בישראל, להיות נמענים לקולו של הפליט הפלסטיני טמון הסיכוי להביא אי פעם לפיוס בארץ הזו.

איתן ברונשטיין

העירה: נורמה מוסי

[1] ההגיה והאיות המשובשים "סידני עלי" במקום "סידנא עלי" הנכון משקף כנראה את המערביות של הישראלים שסידני האוסטרלית הרחוקה טבעית עבורם יותר מסידנא הערבית המקומית.

[2] במפגשים רבים בין יהודים לערבים אומרים היהודים די מהר שבערבים בקבוצה הם בוטחים אבל הבעיה היא עם הקיצונים מסביב. דוגמא נוספת לכך ראינו כתגובה להצבת השלטים ע"י זוכרות בלוד ובחיפה. כתבות בעיתונות הביאו ציטוטים מפי תושבים יהודים מקומיים לפיהם "את המעשה עשו בוודאי ערבים קיצוניים מבחוץ, כי אלה החיים איתנו מתנהגים למופת".

[3] יובל תמרי (עורך), זוכרות את אג'ליל, הפקת זוכרות, דפוס כחיל ברמלה, 2004, עמ' 5.

[4] לבוש הנשים מעיד כי הנשים הן כפריות ולא בדואיות, כפי שכתוב בטעות. תודה לאיריס בר על הארה זו.

זוכרות ברשת