זוכרות את שכונת אלעג'מי ביאפא
08/2007

 

קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

לפני כמה שבועות הרסו דחפורי עיריית תל-אביב - יפו את ביתה של משפחת עדאסי בשכונת אל-עג'מי ביאפא. פעילים פוליטיים וחברתיים המתנגדים למדיניות הריסת הבתים שם ופינוי התושבים הפלסטינים מהשכונה הערבית האחרונה בעיר יאפא ניסו לבנות מחדש את הבית. השלטונות הגיבו מהר וביעילות, הדחפורים שבו למקום ועקרו את היסודות המחודשים של הבית. הפעם הם גם העלימו את שרידי ההריש סות, כאילו מעלימים ראיות מזירת הפשע. הדחפורים יישרו את השטח, במקום הבית הפלסטיני העירייה שתלה עצי זית. עץ הזית סמל של שלום ושלווה בהרבה תרבויות בעולם כולל בתרבות היהודית והתרבות הערבית. התוצאות של האירוע הן כמובן המטת אסון על משפחת עדאסי. אבל זה נאיבי לחשוב על האירוע כמקרה פרטי נקודתי. המסר שיוצא מהאירוע הזה הוא מסר ברור. שלום ושלווה בארץ הזו ייקבעו בכוח על פי רצונו של מקבל ההחלטות, במקרה הזה הממסד הציוני, שיכול לחוקק חוקים נוחים לו ולטעון שהוא פועל רק לפי החוק. כמה מחריד לחשוב שהשלום המיוחל ייכון לאחר גירושו של הפלסטיני. כמה כואב לחשוב על השימוש בעצים יפים כדי להסתיר סימני חורבן מכוון ולהעלים מהתודעה עדות על קיום חיים של בני אדם לתקופה ארוכה במקום הזה. זהו סיפור אמיתי. זאת העיר יפו בשנת 2007 .

השימוש בצמחים ועצים כדי ליצור נוף חדש ולהסתיר נוף אחר, כדי לעצב תודעה, כדי לסלף עובדות ולרמות את האנשים הוא שיטה מוכרת של התנועה הציונית ומדיניות מכוונת של המדינה הישראלית.

עשרות כפרים פלסטינים שהציונות הרסה בראשית הנכבה הוחלפו בחורשות או פארקים, כמו יער לביא במקום הכפר לוביא או פארק מנשה במקום מספר כפרים באיזור ביניהם כפר אל-מנסי. כך נהגה המדינה בחלק מהאזורים שכבשה בשנת 1967 כמו כפרי אזור לטרון שעל חורבותיהם הקימה את פארק קנדה - איילון. צמחים ועצים משמשים כסות לגדר ההפרדה מהצד הישראלי, הנוסע לאורך כביש שש לא ישים לב שהצמחייה היפה מסתירה מעיניו את החומה הנוראית ואת הפלסטינים הכלואים מאחורי החומה. על פניו - מהצד הישראלי- הנוף יפה והמצב רגוע. זה אותו רושם שיקבל המבקר בחלקת האדמה שעמד עליה בית משפחת עדאסי בשכונת אל-עג'מי.

"הנכבה רק התחילה ב 1948- והיא עדיין מתרחשת", זו לא קלישאה נדושה. מה שעוברים תושבי יפו הערבים בימים אלה הוא ההוכחה על נכונות הטענה על המשכיות הנכבה הפלסטינית.

אנחנו בעמותת זוכרות מעלים למודעות ולזכרון את הכפרים הפלסטינים שהתקיימו בארץ הזו והוחרבו עם הקמת מדינת ישראל, מביאים הפעם את סיפורה של שכונת אל-עג'מי ביאפא )יפו(.

בחרנו את אל-עג'מי לאור מאות צווי ההריסה והפינוי שקיבלו תושבי השכונה בחודשים האחרונים ולאור הסכנה המוחשית לריקון השכונה מרוב תושביה הפלסטינים שגרים בה עשרות שנים, חלקם בעלי הבתים והאדמות מדורי דורות וחלקם הובאו לשכונה אחרי שעברו את הגירוש הראשון בשנת 1948 . אי אפשר להתעלם מהעובדה שאל-עג'מי, שנמצאת על הכוונת של הממסד, היא השכונה היפואית כמעט האחרונה שנשארה עם צביון ערבי ורוב ערבי.

לשכונת אל-עג'מי יש קשר חזק לאירועים ב 1948 ולטיהור האתני של יאפא ושל הכפרים סביבה. אל- עג'מי נחרתה בזכרון הקוליקטיבי הפלסטיני, בוודאי היפואי, כגטו שרוכזו בו ונכלאו במשך מספר חודשים ניצולי הנכבה באזור יאפא, לא היה ניתן לצאת ללא אישור המושל הצבאי.

הנכבה המתמשכת באה לידי ביטוי גם במגוון הכותבים והמרואיינים בחוברת זו. ברוב המקומות אנחנו מסתמכים על ראיונות ועדויות של פליטים ופליטות שחוו את אירועי 1948 ואף הם מדריכים בשבילנו את הסיור בכפרם ההרוס. אלה מן הסתם זקנים וזקנות מהדור הראשון של הנכבה. הפעם, באופן טבעי, קיים שילוב בין הדור הראשון והדורות הממשיכים וכן שילוב בין זכרון, ידע, אקטואליה, מחקר וחוויות.

ד"ר דניאל מונטרסקו ערך בשבילנו מאמר מאלף על מדיניות "התכנון" ביפו, סאמי בח'ארי שיתף אותנו בחוויות וזכרון. את מיודענו סאמי אבו שחאדה ראיינו למרות גילו הצעיר ושמענו סיפורים מצמררים וניתוחים מלומדים על תהליכי ייהוד יאפא. מעניין לראות שגם בראיון עם אבו שחאדה וגם במאמר של בח'ארי הסבים של שניהם היו נוכחים. בנוסף לכך פליטים ותושבים יספרו מזכרונם על אירועי 1948 ועל החיים לפני כן ביאפא. מובא גם מקרה אקטואלי של משפחת אל-פראן שקיבלה צו פינוי.

חוברת זו מופקת לרגל סיור בשכונת אל-עג'מי שעמותת זוכרות עורכת בשיתוף עם פעילים מקומיים בצל אוירה עכורה של הריסת בתים וצווי פינוי תושבים מבתיהם. בסיור כמו בחוברת, נחבר בין ההיסטוש ריה והאקטואליה של שכונת אל-עג'מי, נציב שלטים ברחובות עם שמותיהם המקוריים. לפני אל-עג'מי ערכנו סיורים והפקנו חוברות לעוד 22 מקומות: דיר יאסין, לפתא, עין ע'זאל, אל-חרם ]סידנא עלי[, עין אלמנסי, חיפא, עכא, אל-לד, אל-רמלה, ח'רבת ג'למה, אסדוד ואל-מג'דל, אל-שיח' מונס, אל-ג'ולאן, סחמאתא, אל-לג'ון, אג'ליל, באר אל-סבע, תרשיחא, אל-שג'רה, אל- כפרין, חטין וכפרי אללטרון: עמואס, יאלו ובית נובא.

זוכרות
ספטמבר 2007

עיר במצור: הרקע ההיסטורי והסוציולוגי לבעיית הדיור ביפו מדיניות מרחבית ביפו: מ"פינוי-בינוי" ל"פיתוח והתחדשות" ) 1948-2007 (

ד"ר דניאל מונטרסקו

... יפו יפת ימים עיר קדומים. יפת בן נח בנה אותה וקרא שמו עליה. אבל מכל יפייפותו של יפת לא נשתייר בה אלא מה שאין בני אדם יכולים ליטול ממנה והיא משתנית והולכת לפי טיב יושביה...

ש"י עגנון, תמול שלשום

יפו היא "אם הזר" )אום אל-ע'ריב(. היא מקבלת אותו ומאכילה אותו בעוד שהיא מזניחה את בניה שלה ומותירה אותם לרעוב.

קשיש יפואי

1. ניתוח ההתפתחות האורבנית של יפו משנת 1948 :

תבוסת 1948 )"אלנכבה"(, כפי שהיא נתפסת בעיני תושבי העיר הפלסטיניים, ו"שחרור" יפו, כפי שאותו אירוע מכונה בשיח הציוני, מרכיבים יחד את האירוע המכונן ואת המפתח להבנת התהליך ההיסטורי הפוקד את יפו זה כחמישים שנה. המלחמה והשלכותיה גדעו את תהליך האורבניזציה בעיר הפלסטינית, וגזרו במידה רבה את גורלה של יפו לשנים הבאות. מזאוי וח'ורי-מח'ול, בניתוח חד של ההיסטוריה המרחבית בעיר, כותבים: מאז 1948 נגזר על יפו הערבית להיעלם בהדרגה ובעקביות... העיר נמחקה ברובה הגדול על מנת לפנות דרך לתהלוכת ניצחון של מדיניות מרחבית במסווה של "תכנון עירוני" -- כרי דשא, בתים משוחזרים, סגירת הנמל וניתוקה של יפו מנגישותה לים. זאת ועוד: שחזור העיר העתיקה, פרוייקט נמל יפו, פרוייקט מנשייה, פרוייקט שדרות ירושלים, פרוייקט מדרון יפו ופרוייקט שיקום שכונות -- כולם מִבצעים בעלי מטרות אסטרטגיות ופוליטיות מוגדרות: שינוי יסודי של מאפייניו המרחביים-תרבותיים של האזור. הקהילה הערבית של יפו נמצאת בצומת יחסים בין מדיניות אורבנית ביורוקרטית לבין אידיאולוגיה אנטי-ערבית, נצלבת על צלב ה"מודרניזציה" וה"פיתוח". )מזאוי וח'ורי-מח'ול, 1991 , ע' 63 (

זהו, בקיצור נמרץ, תיאור מצב-העניינים האורבני ביפו, כפי שהוא מובא מפי תושביה הערביים. המדיניות המרחבית לאחר 1948 , בתפיסה זו, שלבה בין הגיון בירוקרטי להגיון אתנוקרטי ( Yiftachel & Yacobi, 2003 ) על-מנת לייהד את המרחב העירוני. המעבר מה"אוטופיה" ששררה לפני מלחמת 1948 ל"אנומיה" שאחריה הינו התֵמה המרכזית בזיכרון הקולקטיבי של ערביי יפו )אלג'עפרי, להב ואדיב, 1992 ; שקר, 1996 (. צירוף הנסיבות החברתי-האורבני למן שנת 1948 מכונן את הקהילה הערבית ביפו כ"מיעוט כפול" -- הן ברמה הארצית והן ברמה המוניציפלית: עצירת תהליך העיור בעקבות "היעלמותם" של 95% מתושבי העיר, היוותרותה ללא עילית אינטלקטואלית והנהגה חברתית והעדר מערכת חינוך הולמת הובילו להיווצרותן של בעיות חברתיות קשות. נוסף על כך, מצוקת דיור חמורה, נוער מנותק, בעיית סמים קשה, אחוז פשיעה גבוה, אבטלה גואה, ולאחרונה גם תהליך ג'נטריפיקציה מואץ, המגדיל את הפערים המעמדיים בעיר -- כל אלה פגעו ופוגעים במרקם החברתי ביפו. כמעט שישים שנים של הדרה, הזנחה ונסיונות ייהוד הפכו את יפו למקום שבו הגבולות החברתיים והתרבותיים רופפים ושבירים -- הן כלפי הקהילה הערבית פנימה והן כלפי חוץ. התמונה העולה מן העיתונות המקומית ומהתבטאויותיהם של התושבים היא של קהילה שבורה ושסועה המבכה את עברה ונאבקת על הישרדותה בהווה.

המקרה של יפו אינו חריג. בדומה לערים פלסטיניות אחרות, כגון רמלה, עכו וחיפה, סיפורה של יפו הוא סיפורן של ערי החוף המודרניות, אשר עלו לגדולה במחצית הראשונה של המאה העשרים )אביצור, 1972 ; קימרלינג ומגדל, 1999 , ע' .)Levine, 1999 ;48 התקופה שלאחר מלחמת 1948 מסמנת את נסיגת האורבניות הפלסטינית והתקפלותה בחזרה אל ערי ההר בפנים הארץ )ירושלים, שכם ורמאללה(, משם התפתחה בשלהי התקופה העות'מאנית. המהפך הרדיקלי באופייה האורבני של יפו והיהפכותה "מעיר נמל וממרכז סחר בינלאומי בתקופות העות'מאנית והבריטית, מרכז פוליטי חינוכי, חברתי מסחרי וכלכלי ראשון במעלה -- לפרבר עוני של תל-אביב" )שקר, 1996 (, והנרטיבה הפלסטינית המספרת אותו, הינם הרקע שעליו יש להבין את התפתחותה של יפו כעיר מעורבת תחת הגמוניה מוניציפלית יהודית.

ניתוח היסטורי של התהליכים המאפיינים את יפו למן מלחמת 1948 מעלה חמש תקופות-מפתח המסמנות ציוני-דרך בהתפתחות המרחב העירוני )ראו מפה של תנועת האוכלוסין ביפו(: • מלחמת 1948 ותוצאותיה -- "התרוקנות" העיר מ -95% מתושביה הפלסטיניים; • 1948--1960 -- היהפכות יפו לעיר מהגרים צפופה ושוקקת; • 1960--1985 -- תת-השקעה, הזנחה שיטתית של יפו כחלק מתוכנית "פינוי-בינוי"; • 1985--2000 -- שינוי מדיניות העירייה כלפי יפו, הקמת "צוות יפו" ו"המישלמה ליפו", עידוד הג'נטריפיקציה; • אוקטובר 2000 ועד היום -- המשך עידוד הג'נטריפיקציה לאחר הפוגה בתהליך שיווק הנדל"ן.

1960-1948 : מעיר ערבית לעיר מהגרים יהודית

במִפקד הראשון שנערך לאחר המלחמה נמנו 3,647 תושבים ערביים שנותרו ביפו )כ -56% מוסלמים, והשאר נוצרים( מכלל 70,000 התושבים שחיו בה קודם לכן. חלקם היו תושבי העיר שנותרו בה לאחר כיבושה, וחלקם היו פליטים מן האיזור שרוכזו בשכונת עג'מי. מייד לאחר הכיבוש החל תהליך של יישוב העיר על-ידי עשרות אלפי מהגרים יהודיים, בעיקר מצפון אפריקה והבלקן, שעליהם הוטל "להפיח חיים חדשים בעיר הרפאים" )מדריך יפו, 1949 (. המהפך של יפו מעיר ערבית לעיר יהודית הושלמה באופן סמלי באמצעות המרת שמות הרחובות במספרים, ובשלב שני -- על-ידי מתן שמות הלקוחים מן ההיסטוריה היהודית, הציונית והעולמית . מעתה ואילך הנרטיבה הפלסטינית ביפו אינה אלא סיפור השתקמותה של עיר שבורה המלקקת את פצעיה. מאידך גיסא, הרס האורבניות הערבית בשנת 1948 סלל את הדרך לכינונה של "יפו העברית" )מדריך יפו, .)1949

על רקע שברי הקהילה הפלסטינית ביפו, הסתמנה בשנים הראשונות לקיום המדינה מגמה מואצת של ריכוז מוסדות ציבוריים ופעילות מסחרית בעיר. לאחר תקופה קצרה של ממשל צבאי, שבה רוכזו התושבים הערביים באיזור מגודר שנודע כ"גטו", בוטל הממשל הצבאי ויפו סופחה לעיריית תל-אביב. מבחינה אורבנית, שמרה העיר על חיותה עד שנות השישים. העיר, שנהפכה מעיר ערבית לעיר מהגרים מעורבת, נותרה שוקקת ומיושבת.

בבתי המידות המפוארים שבהם חיו עד לא מכבר בני המעמדות העליונים, התאכלסו משפחות רבות, ערביות ויהודיות, אשר חילקו ביניהן את החללים הרחבים ליחידות-דיור קטנות ודחוקות. במקביל להגירה היהודית, היתוספו אל התושבים הערביים שנותרו ביפו מהגרי-עבודה מהגליל ומהמשולש, ובהמשך גם משת"פים מהשטחים.

1985-1960 : הזנחה שיטתית של יפו כחלק מתוכנית "פינוי-בינוי"

משנות השישים ועד אמצע שנות השמונים הונהגה ביפו מדיניות של הזנחה, פינוי והריסה על-ידי מוסדות ציבוריים כגון העירייה, "עמידר", "חלמיש" ומִנהל מקרקעי ישראל, כממונים על ניהול רוב הנדל"ן בעיר. מחיקתה של שכונת מנשייה בגבול הצפוני שבין יפו לתל-אביב, הריסת כ -70% ממבני העיר העתיקה ופגיעה מסיבית בשכונות עג'מי וג'בליה היו תוצאה חד-משמעית של מדיניות מרחבית זו. ההרס, ההזנחה והזוהמה שאפיינו שכונות אלה הפכו אותן לאתרי צילום הולמים לסרטי פעולה ומלחמה, כדברי במאי הסרט "מחץ הדלתא", שהוסרט במקום בשנת 1985 : "המקום הזה דומה בדיוק לביירות שלאחר ההפצצות" )מזאוי וח'ורי-מחול, 1991 , ע' 67 (. ההזנחה השיטתית של שכונות אלה, הן בהיבט הפיזי )מבנים ותשתיות( והן בתחום התעסוקה והשירותים העירוניים, הביאה לידי עזיבה רחבת-היקף של תושבים יהודיים אל שיכונים חדשים שהוקמו בשבילם במרכז יפו ובמזרחה וכן באזורים אחרים בעיר ובארץ. בעקבות תהליך זה התמעטה האוכלוסייה בשכונות עג'מי וג'בליה )תת-רובע 72 ( מ -22 ,976 תושבים )רובם יהודים( בשנת 1961 ל -4,033 תושבים )רובם ערבים( בשנת 1989 )כלומר, נותרו כ 18% (.

השכונות ההיסטוריות שלאורך חופיה של יפו נתפסו בתקופה הנידונה כ"משכנות-עוני", slums" ", שאותם יש "לחסל ולהחליף בשכונות מודרניות, מתוכננות היטב ומושכות את העין" )תוכנית אב מוקדמת לתל-אביב--יפו, עיריית תל-אביב--יפו, 1954 (. אף שמטרותיהן של רשויות התכנון -- קרי, הריסה ופינוי -- הושגו באופן מלא בשכונת מנשייה, הן הושגו באופן חלקי בלבד בשכונת עג'מי וג'בליה, בשל האוכלוסייה הערבית שסירבה להתפנות.

מבחינת רשויות התכנון היה זה כישלון מערכתי שכן "פעולות אלה התנהלו בקצב מהיר דיו כדי לפגום קשות במבנה העירוני ההיסטורי של השכונה, אולם לא מספיק יעיל ליצירת תשתית לשכונה מודרנית חדשה" )מִנהל הנדסה, 1995 , ע' 5(.

את הנרטיבה הממסדית על ההיסטוריה המרחבית של יפו בשלושת העשורים הראשונים ניסחו היטב אותם מתכננים אשר הובילו בשנות השמונים את תהליך הג'נטריפיקציה )צוות תכנון יפו, 1997 , ע' 3--2 (:

השנים הראשונות לאחר קום המדינה היו למעשה נעדרות פעילות תכנונית. דמותה של יפו מתעצבת בעקבות רצף הארועים הלאומיים והחברתיים הפוקדים אותה.

מרבית אוכלוסייתה הערבית של יפו עוזבת ו"מוחלפת" בעולים חדשים, יהודים, בעיקר עולים מארצות הבלקן. יפו חדלה להיות "עיר" במובן הפורמלי ומסופחת לת"א. יש מעט מאוד בניה חדשה או טיפול בתשתיות קיימות ומרבית הפעילות העירונית הינה "הסתגלות הדדית" של העיר ואוכלוסייתה החדשה.

בתחילת שנות ה -60 בוטלו תוכניות המתאר המנדטוריות בלא שהומצא להם תחליף. בשנות השישים אושרו ליפו תוכניות מתאר חדשות )ת.מ 479 , ת.מ. 432 (.

תוכניות המתאר התבססו על תפיסות תכנוניות תרבותית וחברתיות "מודרניות- אירופאיות" שגובשו בחצי הראשון של המאה במרכז אירופה... אולם התאמת איזורים עירוניים היסטוריים קיימים למערך הערכים החדש נעשה ע"י הכרזתם כ"אזור שיקום" שמשמעותו דאז -- פינוי והריסה מוחלטת של המבנים והתשתיות ובניה חדשה "מודרנית" תחתם...

אישור התוכניות והניסיון ליישמן הלכה למעשה היה גורלי להתפתחות של יפו. האזור הוקפא מבחינה תכנונית והחל להתנוון. בניה חדשה לא היתה אפשרית עד לפינוי מוחלט של מתחמים שלמים. לא ניתן היה לשפץ ולחזק מבנים קיימים ובוודאי לא להרחיבם, התשתיות הקיימות הוזנחו ולא ניתן היה לספק שירותים לאוכלוסיית האיזור.

עיריית ת"א-יפו נמנעה מלהתיר כל בניה ופעילות עירונית שאינה עומדת בהוראות התוכניות החדשות. אגפי הפיקוח ויחידות אחרות הקפידו לאתר מבנים בעייתיים וחברת חלמיש ועמידר טיפלו בפינוי דייריהם והמבנים נהרסו. בתוך מספר שנים, עזב חלק גדול מתושבי האזור ונותרה בו בעיקר אוכלוסיית מצוקה. מרבית התושבים הם ערבים, שהאזור היה מרכזם הקהילתי. עם שקיעתו המהירה של האזור פלשו לתוכו מאות דיירים זמניים, אוכלוסיית מצוקה נוספת וכן עסקים, בתי מלאכה ומפעלים שיצרו סביבם מטרדים קשים והזנחה נוספת.

במהלך העשורים שאחרי אישור התוכניות, פונו מאות משפחות ונהרסו מאות מבנים )אחדים מהם בעלי ערכים אדריכליים מיוחדים(. ואולם, עד לשנות השמונים לא הצליחו הגופים המיישמים את התכנון לייצר מרחב מספק לשם בניה חדשה באזורים המתפנים.

2000-1985 : שינוי מדיניות העירייה, הקמת "צוות תכנון יפו" ו"המישלמה ליפו"

באמצע שנות השמונים החל מִנהל ההנדסה של עיריית תל-אביב--יפו בפיתוח תוכניות לשיקום יפו. "צוות תכנון יפו" -- שהוקם יחד עם יתר צוותי התכנון העירוניים באותן שנים על-ידי מהנדס העיר האדריכל שמאי אסיף -- הוביל מהלך תכנוני ניאו-ליברלי שמטרתו לעודד את השוק הפרטי לגייס הון ולהשקיעו ביפו לשם "שיקומה הפיזי והחברתי-הכלכלי".

הפרטת הקרקעות וההשקעות החיצוניות יביאו, כך קיוו המתכננים החדשים, לידי פיתוח מואץ של המרקם האורבני ה"מנוּון", וזה, בתורו, יספק מלאי של יחידות-דיור חדשות בסביבה נאה וזמינה כלכלית. על-פי חזון ההפרטה, בשכונות המחודשות ישתקעו תושבים יהודים חדשים -- משלמי מיסים עמידים ומשכילים יותר, ש"יחזקו" את האוכלוסייה הוותיקה ויכניסו כסף רב לקופות העירייה. כך מתארים אנשי "צוות יפו" את תהליך קבלת ההחלטות אשר חולל תפנית במדיניות התכנונית )צוות תכנון יפו, 1997 , ע' 6(: בין השנים 1985--1990 חל מהפך במדיניות העירונית לגבי האזורים ההיסטוריים ביפו. בתחילת אותו עשור מונה לראשות עת"א-יפו שלמה להט )ציץ'( אשר גילה מודעות למצוקה הגדולה של שכונות דרום העיר ויפו בתוכם, וחרט על דגלו את הסיסמא "עם הפנים לדרום". ביטוייה הפיסי של מדיניות הפיתוח באזורים ההיסטוריים של יפו נתקל בקשיים -- מצבו של האזור היה קשה במיוחד, אוכלוסייתו הערבית מרירה ומתוסכלת ונטולת אמון בממסד, ובעיקר -- באזור חלו תכניות בניין עיר אשר התבססו על "פינוי ובינוי" ולא אפשר היה להשקיע משאבים ופיתוח במבנים ובתשתיות... מנגנון התכנון אויש במתכננים חדשים, עם השקפות עירוניות רעננות. על אזור יפו וסביבתה מונה לטפל "צוות תכנון יפו"... בדיונים רבים שנערכו במִנהל הנדסה, הלכה ונתגבשה ההכרה כי מדיניות "הפינוי ובינוי" נחלה כשלון חרוץ ממספר סיבות:

  • המדיניות אינה לוקחת בחשבון את הערכים המיוחדים שיש למבנה האורבני החדש של יפו.
  • המדיניות מחייבת "הזזה" של אוכלוסיה וגורמת למרירות ותסכול של תושבי האזור המשוועים לשיקום.
  • המדיניות אינה מעשית מאחר והיא מחייבת פינויים בקנה מידה גדול כתנאי לבניה ופיתוח ואינה עומדת במבחן כלכלי.
  • המדיניות אינה מאפשרת השקעות מיידיות לשם שיקום פיתוח של מבנים ותשתיות קיימות, כמתחייב מהחלטות עירוניות.
  • מסקנות אלה גובו בעובדה כי במהלך העשורים האחרונים גרמה מדיניות הפינוי להתנוונות של האיזור ולא נראה כל פתח קרוב לשיקומו. רעיונות למדיניות שונה החלו להתגבש בעקבות

מסקנות אלו:

  • יש לשמר את המאפיינים האורבניים והנופים המיוחדים של האיזור, בהיותם חלק מההיסטוריה והתרבות המקומית.
  • יש לבטל את פינוי האוכלוסיה ולפעול לשיקומה בתוך בניה וקהילתה.
  • יש לטפח את המרכיבים הייחודיים של יפו אשר עשויה להוות כוח משיכה לאוכלוסייה חדשה שתחזק את זו הקיימת.

ה"מסקנה" האחרונה, הרואה את יפו כמקור משיכה ל"אוכלוסייה חדשה", היא המפתח להבנת תהליך הג'נטריפיקציה היהודית אשר החל בשנות השמונים ופרח בשנות התשעים. הנעת פרויקט "שיקום יפו" בראשות העירייה כללה ארבע פעולות עיקריות: הכנת תוכניות סטטוטוריות לבנייה, הגשת מועמדות לפרויקט שיקום שכונות ממלכתי )בשנת 1987 (, חתימת הסכם עם מִנהל מקרקעי ישראל על כינון "משק סגור" וגיוס כספים באמצעות הסוכנות היהודית. במחצית השנייה של שנות השמונים הואטה הריסת המבנים שאפיינה את שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, ולבסוף הופסקה כליל. מאחר שביפו לא היו תוכניות תקפות, היה על מִנהל ההנדסה בעירייה לקדם "תוכניות בניין עיר" )תב"ע( חדשות כתנאי ראשוני למימוש הפרויקט. במקביל דאגה העירייה להכין את התשתית הכלכלית-התכנונית בשביל גורמים פרטיים וציבוריים שהיו עשויים לבחור להשקיע בפיתוח ובבנייה ביפו. הכנה זו כללה פנייה לממשלת ישראל לצרף את יפו לפרויקט שיקום שכונות ממלכתי )מנחם ושפירו, 1992 ; שגיא וּוינשטיין, 1997 (, שמשמעותו, בין היתר, מתן סיוע כספי והקלות משמעותיות על הוצאות תכנון ומיסים )למשל, פטור מהיטל השבחה שבו זכה פרויקט "גבעת אנדרומדה"( 10 . פעולה חשובה שלישית שעשתה העירייה הייתה חתימת הסכם כלכלי עם מִנהל מקרקעי ישראל -- הבעלים של הקרקע והמבנים -- המחייב אותו לנהל "משק סגור", קרי, לתעל חלק מן הרווחים ממכירת המגרשים ביפו לטובת פיתוח ושיקום של תשתיות ציבוריות בשכונה עצמה. נוסף על כך נמצאה קהילה תורמת לפרויקט השיקום בעג'מי בקרב יהדות לוס-אנג'לס, באמצעות הסוכנות היהודית.

שלב משמעותי נוסף במדיניות החדשה המכוּונת "עם הפנים לדרום" הסתמן בשנת 1999 , עם הקמת "המישלמה ליפו". הקמת המישלמה הינה מהלך ארגוני ביזורי המאפשר לגוף זה לשמש "זרוע ארוכה של העירייה", כדברי ראש העיר רון חולדאי, ובה-בעת להתאים את המדיניות לצרכים המיוחדים של יפו. שתי המשימות המרכזיות של המישלמה ליפו -- שיקום ופיתוח -- מכתיבות את הפרויקטים הרבים שהיא מקדמת. על-מנת ליצור את "האפליה המתקנת שתביא לשדרוג השירותים, האוכלוסייה ואיכות החיים" )המישלמה ליפו, עיריית תל-אביב--יפו, 1999 (, המישלמה יוזמת ומנהלת פרויקטים רבים ומגוּונים בתחום הפיזי, הקהילתי והחינוכי, התיירותי והחברתי. פרויקטים אלה כוללים את תוכנית התיירות, הקמת מכללת אייזנברג, שיפור תשתיות, תמיכה בעמותות ובמוסדות ביפו, וקידום פרויקט "בנה דירתך" שיידון בהמשך. פעולת המישלמה מייצגת את שיאו של תהליך ביזור ארגוני, תכנון עירוני ושיווק נדל"ני, שהחל עם הקמת "צוות יפו" והתנהל ללא הפרעה עד אירועי אוקטובר 2000 .

בעקבות אוקטובר 2000 : המשך עידוד הג'נטריפיקציה לאחר הפוגה בתהליך שיווק הנדל"ן

הג'נטריפיקציה נתפסת על-ידי גיאוגרפים ביקורתיים כתהליך מתגלגל, בלתי-ניתן לעצירה, וכחלק בלתי-נפרד מכלכלת העיר הפוסט-תעשייתית ( Smith, 1996 ), אולם אירועי אוקטובר 2000 ביפו המחישו את הקשר שבין כוחות לאומיים לבין דינמיקה אורבנית זו.

אירועים אלה היוו תפנית בדימוי העיר ובתהליכים האורבניים המעצבים אותה. שכונות עג'מי וג'בליה סומנו כמרחב ערבי מאיים, ומבקרים יהודיים שנהגו לפקוד את חנויותיו ומסעדותיו בהמוניהם בשבתות וחגים החלו להדיר ממנו את רגליהם. כתוצאה מ"חרם" זה של קונים מבת-ים ותל-אביב, שהיה לעיתים מפורש ולעיתים מובלע, נחוותה יפו במשך כמה חודשים כ"עיר רפאים", ונשלל ממנה היתרון העיקרי של מיקומה הגיאוגרפי לצד הכרך התל-אביבי. במהלך שנת 2001 , במקביל למיתון הכלכלי במשק כולו, הואט התהליך של הפרטת הקרקע ושיווק נכסי הנדל"ן ביפו, ופרויקטים רבים עמדו לפני פשיטת-רגל. 11 יפו, ששוּוקה במהלך שנות התשעים כרובע התרבות של תל-אביב, תוארה אחרי אוקטובר 2000 כ"טהרן הקטנה" שהשתלטו עליה גורמים לאומיים ואיסלאמיים. 12 לאחר הפוגה של כמה שנים, חזר שוק הנדל"ן ביפו לקדמותו וכיום שוב משווקת הקרקע במשנה מרץ, תוך הוצאת צווי פינוי ל"פולשים" והקפדה יתרה על "חריגות בנייה".

התגובה הדו-ערכית בקרב התושבים הפלסטיניים ביפו על עליות ומורדות שוק הנדל"ן מלמדת על הדיאלקטיקה הטבועה בתהליך הג'נטריפיקציה. בעקבות אירועי אוקטובר 2000 , לצד התסכול הכללי לנוכח מה שנתפס כ"חרם" נגד הערבים ולנוכח הפגיעה הקשה בפרנסת הסוחרים, נשמעה מצד תושבים פלסטיניים רבים אנחת רווחה על כך שהופסק תהליך שהיה עלול להוביל ל"טרנספר" ולפירוק תשתית הקהילה הערבית בעג'מי. היטיב לבטא זאת אחד התושבים, שהתריס בעת מפגש עם נציגי העירייה:

אני לא נגד פיתוח, אלא נגד קיפוח! אני בעד פיתוח אבל נגד נישול התושבים הערבים מהאיזור. מדובר באוכלוסייה ש -95% מהם גרים בדמי-מפתח, וזה יביא לטרנספר.

וזה הפחד שלנו. בבלגן שהיה באוקטובר ובתדמית השלילית של יפו יש משהו טוב.

זה מונע מיהודים עשירים לבוא. אבל הם בכל-זאת באים...

לסיכום, אנו רואים כי המדיניות המרחבית ביפו עברה מהגיון מודרניסטי ואתנוקרטי להגיון ניאו-ליברלי המושתת על הפרטה קפיטליסטית של הקרקע ,ומקודם ע"י "המישלמה ליפו". לאחר כיבוש העיר ב 1948- , מדיניות זו פעלה ביפו באמצעות הבניה דיפרנציאלית של המרחב היפואי: ראשית על-ידי תיחום האוכלוסיה הערבית ב"גטו" בשכונת עג'מי, לאחר מכן, על-ידי יישוב העיר בעשרות אלפי מהגרים יהודים, ולבסוף על-ידי פינוי התושבים היהודים ואיכלוסם בשיכונים במזרח העיר. בשנות השמונים חזרה העיר והפכה יעד לשיקום ציבורי ולהשקעה פרטית, וכיום העירייה מעודדת כמדיניות את "התחדשותה" של יפו והתיישבותם של תושבים מבוססים בה. מתקופה זו ואילך החל תהליך גובר של ג'נטריפיקציה שנע מהתיישבות של סטודנטים בודדים ומשפחות וכלה בקהילות מגודרות כגון "גבעת אנדרומדה" ו"הרובע". על רקע החזות הרציונלית ו"האובייקטית" של התכנון העירוני, הגיוס החברתי, שאנו עדים לו לאחרונה בהנהגת "הועד העממי" והעמותות ביפו נגד צווי הפינוי ועמדתם הנחרצת של התושבים הערבים, מחזירים אל מוקד הדיון את הנושא הפוליטי של השליטה במרחב המחייה. נושא זה הוא העומד בבסיס בעיית הדיור ביפו - קרי כניסת תושבים יהודים לעיר מבוססים ודחיקת התושבים הערבים.

מר פח'רי ג'דאי: ראיון

נולד ביאפא בשנת 1926
הראיון נערך בבית המרקחת שלו ברחוב יפת שהיה פעם רחוב אלחִלְוֶה
אוגוסט 2007

נולדתי בשכונת אלעג'מי ביאפא בשנת 1926 . למדתי בבית ספר אלפריר וסיימתי בו תיכון. בשנת 1945 נסעתי לביירות כדי ללמוד רוקחות באוניברסיטה שם. חזרתי ליאפא ב 16- באוקטובר 1950 .

באותה תקופה היה עדיין חוק איחוד משפחות שאפשר לי לחזור כיוון שהיעדרותי הייתה ללימודים.

תקופה קצרה אחרי שחזרתי החוק הזה בוטל.

יאפא הייתה מקור תהילה וכבוד לכל פלסטין. מהערים המובילות במזרח התיכון. יאפא הייתה מרכז תרבותי פוליטי וחינוכי. היו בתי ספר ברמה גבוהה. תושבי יאפא היו מהמעמד הבורגני האריסש טוקרט. נכון שהיו אנשים עניים אבל אפילו העני חי טוב.

אני גדלתי ביאפא. יום הלימודים היה עד שעה חמש. יום ראשון ויום חמישי היו ימים קצרים. אנחש נו ומשפחת דמיאני, בעלי מפעל הסבון, היינו חברים ואחים. משפחת דמיאני הייתה אחת המשפחות העשירות ביותר בפלסטין. השאירו ביאפא 36 בניינים, מפעל סבון וחמשה פרדסים. הפרדס הכי גדול שלהם היה בבית דג'ן, 550 דונם. מהפרדסים הטובים בפלסטין. אני וג'ורג' היינו כמו אחים.

היינו באים למועדון. באותם ימים היו ביאפא מועדונים ברמה גבוהה. היינו הולכים למועדון "האנטוני" שליד בית ספר טרה סנטה. היינו הולכים לבלות בפרדסים של הדמיאנים, זה שבבית דג'ן ובעוד אחד על גדות נהר ג'רישה - היום שמו הירקון.

בית הקולנוע הראשון שנבנה ביאפא היה קולנוע "אפולו", היה במקום מפעל השיש של אלזקאק.

בקולנוע הזה שרה אם כּלת'וּם. אבא שלי היה במופע שלה. יפו הייתה עיר פתוחה לעולם והייתה חלק ממרחב גדול. היה קורה שצעירים מיאפא משחקים במועדון ופתאום מישהו מציע ללכת לבלות בביירות. חלק מחבריי היו להם רכבים כמו ג'ורג' אלדמיאני. היו מגיעים לביירות וחוזרים ליאפא לפנות בקר. מועדון "סרקל ספורטיב" היה מועדון האריסטוקרטים. היום הוא בניין השייך להסתדש רות. היו מגיעים אליו בני האליטה כמו קצינים ואנשי ממשל. מושל המחוז, קרוסבי, היה גר ביאפא.

פה היה גם ביתו של הקונסול הצרפתי. אני זוכר אותו היטב, כי המשפחה שלי הייתה נוסעת כל קיץ לביירות ונשארת שם כחודשיים. הייתי ניגש לקונסוליה כדי לבקש ויזה. הקונסול היה מכיר אותי מבית הספר ]הצרפתי[ שלמדתי בו, היה קורא לי ומחתים את הדרכונים מהר.

בסוף רחוב שערי ניקנור היה מלון "קליף הוטל", בית מלון מפואר. רק מלון קינג דוד בירושלים היה מפואר יותר ממנו בפלסטין. בסוף הרשויות הרסו את המלון, אולי בשנות השמונים, ובנו במקומו בנייני מגורים. המלון היה רכוש של מנזר האהבה שבירושלים. איש אחד שמו ברכּאת עם אשתו השוויצרית ושני בניו פיטר וג'וני ניהלו את המלון שנים רבות. היו ידועים. נודע לי שג'וני חי היום בשוויץ.

אני עקבתי מביירות אחרי המתרחש כאן בפלסטין. שמעתי על הכיבוש בחדשות. כל יום קראתי עיתונים. האווירה הייתה אווירת כעס וצער על נפילת יאפא. כעס על מנהיגי ערב בעיקר המשפחה ההאשמית שהיא הגורם המרכזי לנכבה הפלסטינית. שורשי הנכבה נמצאים בשנת 1917 כאשר עמד השריף חסין בראש המרד הערבי נגד השלטון העת'מאני ]הטורקי[. החלה הנכבה שם. שיחות וייצמן - חסיין וההבנות על הקמת מדינה יהודית הם תחילת הנכבה.

באוניברסיטה בביירות, כל הסטודנטים ממדינות ערב השונות היו מלאי כעס על המנהיגים העש רבים. ממלך ירדן ועד מלך מצריים. מי שהיה מעורה העניינים אקטואלים הבין שלא היה לנו סיכוי וכי הסיפור גמור מראש לטובת היהודים. ההסכמים בין המשפחה ההאשמית לבין האנגלים היו נגד הפלסטינים. האנגלים קיבלו את המנדט בפלסטין כדי להכשיר את הקמתה של מדינת היהודים כאן.

יאפא נכבשה כשאני הייתי בביירות. כמעט שנה לא היה לי קשר עם משפחתי ביאפא. לא ידעתי מה היה גורלם. אפילו לא ידעתי אם הם חיים או מתים. כל בקר הלכתי לנמל ביירות, עמדתי וחיכיתי למשפחתי. קיבלתי מהאוניברסיטה אישור להיעדר מההרצאה הראשונה כל יום במשך ששה חודש שים.

הרבה אנשים מיאפא, שהכרתי כמובן, הגיעו כל יום דרך נמל ביירות. משפחתי לא הגיעה. שמעתי מהאנשים דברים סותרים לגבי משפחתי. הפליטים הראשונים שפגשתי בנמל היו בני משפחת דמיאני, חבריי הטובים ביותר. שאלתי אותם על הוריי ומשפחתי. האשה, אם דאוד, אמרה לי שהם לא עזבו את יאפא, ואף אמי נזפה בהם על כך שהם עוזבים. רוב האנשים עזבו מתוך פחד. משפחתי לא הגיעה והקשר איתה נותק.

אחד עשר חודשים אחר כך, אני זוכר שהייתי במעבדה באוניברסיטה, ניגש אלי השומר והודיע לי שמישהו מהצלב האדום מחפש אותי. איש הצלב האדום הגיע עם מכתב מאבא שלי. זה היה רגע לא יתואר. היה לי חשש שמשפחתי אינה בין החיים. במכתב אבא שלי כתב שהוא פועל להחזרתי ליאפא.

כל התכניות שהיו לי, פתאום נקטעו ואינן רלוונטיות יותר. תכננו אני וחבר שלי, רוקח גם הוא, שהגיע מירושלים לפתוח בית מרקחת בביירות. הייתה לי הצעה לפתוח עסק בסוריה. המכתב שינה את כל התכניות. המכתב היה כאילו מתנה משמיים.

הבקשה של אבא שלי להחזרתי נתקבלה. חזרתי ברכב של הצלב האדום. הוא נסע דרך ראש הנקרה מביירות ליאפא. הוריד אותי ליד הבית שלנו.__ זה היה בה 15- באוקטובר 1950 . חזרתי לעיר אחרת. בשבילי עיר עצובה. אין בה נשמה. מתוך כמאה אלף מתושבי יאפא נשארו כ- 3200 אנשים. האנשים ברחו בבהלה אחרי טבח דיר יאסין ולא כמו שמספרים שמנהיגי ערב קראו להם לצאת.

לפני הכיבוש יאפא הייתה עיר שוקקת חיים. מלאת תרבות ויוקרה. ב- 1950 הייתה עיר גוססת.

גופה ללא נשמה. יש בה אנשים אבל הם זרים. לא הכרתי אף אחד. התחלתי אני להרגיש זר בעירי.

תמיד היה אצלי רצון לעזוב שוב. הסתובבתי באלעג'מי בין אנשים זרים. רחובות עם מספרים במקום השמות שהייתי רגיל אליהם. זה שהיום רחוב יפת היה רחוב מספר ארבע. הרחוב שגרנו בו נהיה רחוב מספר 17 . הרחוב שהיום נקרא שערי ניקנור היה מספר 42 . המספרים נשארו שנים רבות, אולי עשרים שנה. יש רחובות שעדיין ממוספרים או רק לאחרונה נתנו להם שמות. השמות כמובן שמות יהודים ציוניים. לפני הכיבוש רחוב יפת היה רחוב אלחִלְוִה, ביתנו נמצא ברחוב רוק במטע הזיתים ליד מגדל המים. את המגדל הזה בנו בשנת 1935 במקום הכי גבוה ביאפא. לפני שבנו את מגדל המים היה שם מטע זיתים. סבי מטרי ואחיו מיכאל היו הראשונים שבנו באזור הזה בתים וגרו בהם.

לרחובות לא היו שמות רשמיים. התושבים נתנו שמות בעצמם על שם משהו או מישהו. שכונת אלעג'מי נקראה כך על שם השיח' אלעג'מי שהגיע למקום ונקבר בו, קברו קיים עד היום, גם המסגד שם על שמו. רחוב שערי ניקנור היה רחוב הקונט. כי איש עשיר מאוד שגר ברחוב, שמו היה טלמאס, קיבל את תואר הכבוד "קונט" מהוותיקן על תרומתו לבניית כניסיית המרונים מכספו הפרטי. טלמאס קיבל את התואר רם המעלה "קונט" והיה היחיד בפלסטין עם התואר הזה. אם תסתכל על חזית ביתו תראה אבן שיש שחרות עליו כתר המסמל את המעמד של האיש. ב- 1948 משפחתו ובניו ברחו מיאפא. הוא עצמו נפטר לפני כן.

אני התחלתי לעבוד מיד בבית המרקחת הזה שהיה לאבי. גם הוא היה רוקח. הוא אמר שהוא עייף והיה רוצה שאקח אחריות על בית המרקחת. אני זוכר שחזרתי ליאפא ביום ראשון, ביום שני בבוקר, בשעה שש, אמי העירה אותי וביקשה ממני ללכת לפתוח את בית המרקחת. מאותו יום ועד היום אני עובד כאן. גם הבן שלי הוא רוקח ועובד אתי כבר.

הקשרים עם היהודים ביאפא נרקמו בהדרגה. ניסיתי ללמוד עברית באיזה מוסד אך לא הצלחתי.

רכשתי את השפה מהאנשים ומהחיים.

המשכתי להיות אדם מעורב פוליטית. עוקב אחרי החדשות. כותב בעיתונות. שולח מכתבים למנהיגים בעולם וחברי קונגרס. השתתפתי עם חברים בהקמת תנועת אל-ארד ]האדמה[ בשנות הששים עד שהוצאה מחוץ לחוק.

רוב הכתיבה שלי הייתה על עבד אלנאסר, נשיא מצרים דאז, ומקור ההשראה שלי לפאן ערביות, לאחדות ערבית. אני הייתי האדם היחיד ביאפא שה- 23 ביולי היה חג בשבילי. זה יום עלייתו של עבד אלנאסר לשלטון בהפיכה צבאית. כל שנה ביום הזה סגרתי את בית המרקחת ולקחתי לעצמי חופש. המשכתי כך עד שאבו ח'אלד ]עבד אלנאסר[ נפטר.

אני מאמין באחדות ערבית. כדי להשיג אותה צריך לשלם מחיר יקר. רק הפיכות אלימות בכל מדינות ערב לשינוי המשטרים הערביים תקדם אותנו ליעד הזה. אפילו אם ייהרגו מליון עד עשרה מליון אנשים זה עדיין שווה את המחיר. רק כך ניפרד מהכניעה ומהנחיתות שלנו. הפיכות נגד כל המשטרים שהם כלבי השמירה של האינטרסים האמריקאיים והציוניים.__

סאמי אבו שחאדה: ראיון

אני לא חושב שאני מבין היום לעומק את הנכבה של יפו ואני בספק אם יש מי שמבין את משמעוש תה. והענין כאן חורג מיפו, שהיא רק חלק מהסיפור. מדובר בנכבה של עם שלם ואפילו מעבר לעם הזה, כל מי שבסביבה. ידעתי את זה מגיל די צעיר כי חלק מהשכנים שלנו היו פעילים פוליטיים, בפת"ח ובחזית העממית. השכונה תפשה אותם כגיבורים, אני התעניינתי ואבא שלי היה מדבר כל הזמן על פוליטיקה. בזהותנו מעולם לא היינו ישראלים. למשל, כשמכבי ת"א משחקת כדורסל כולם רוצים שהיא תפסיד, לא חשוב מול מי. כשיש פעולת פידאיין מוצלחת כולם באופוריה. אחרי כשלון כולם בדיכאון. לאט לאט עיכלתי את הזהות שלי.

מסבא שלי שמעתי לראשונה על הנכבה רק לפני שבע שנים. וזה לא רק סבא שלי שלא סיפר, כך גם רבים אחרים. אנשים לא מעוניינים לדבר על הנכבה. רק אם אני מתעקש וכשמבינים שזה עוזר לי אישית, בלימודים, אז מוכנים לעזור ולספר. פגישה ראשונה הולכת בכלל על מה שלום המשפחה.

כדי לוודא שאני אכן אבו שחאדה ואינני סוכן שב"כ. בשיחה שניה מדברים על שנות הארבעים, בלי נכבה. קולנוע, כדורגל, מועדון, נישואים... בפגישה שלישית קופצים מ 1947- לשנות החמישים. כשזה קורה לי בפעם הראשונה, כחוקר, התפלאתי. כשזה חוזר על עצמו הבנתי שיש כאן דפוס. אח"כ צריך להחזירם לתקופת הנכבה ולא תמיד זה מצליח. לפעמים סירבו לדבר. לפעמים אנשים היו נשברים והיה קשה לדבר. לסבא שלי זה לקח עד הראיון השלישי. ואז כשצחקתי כשסיפר שאבא שלו מת כשהפקיעו לו את הפרדס הוא הפסיק לדבר איתי. אח"כ לקח זמן ומאמץ לבנות אמון, להתנצל, כדי להמשיך. מאז אנחנו חברים.

לא רק אני לא שמעתי עד לפני שבע שנים מאנשים על הנכבה. גם רבים אחרים. סבא שלי מפחד עד היום כשאני הולך להפגנה. באוקטובר 2000 הייתי פעיל בארגון הפגנה ביפו. אח"כ השב"כ זימן אנשים לחקירה. בתחילת 2001 אני מקבל הביתה זימון למשטרה שנשלח ע"י שוטר תנועה בשם דני. סיפרתי על זה לעו"ד והוא התקשר לתחנה לשאול מה רוצים ממנו. לא ידעו שם. אמר להם שהש מכתב נשלח על ידם. לא הלכתי. ירדו ממני לחודש או חודשיים ואז התקשר מישהו לטלפון הנייד.

אמר לי שהוא מהשב"כ ושלא אהבו שם את מה שעשיתי עם הזימון לחקירה ורוצים שאבוא לחקירה.

אמרתי להם שינהגו ע"פ חוק וישלחו זימון. אמר שהם לא רוצים לעשות לי בעיות, לקחת אותי באחת בלילה מביתו של דודי, שם אז גרתי. ביקש שאומר לו תאריך שמתאים לי ונגמור עם זה. סגש רנו על תאריך. אין לכם מושג לאיזה לחץ נכנסה המשפחה. כולם ידעו על זה. שאלו אותי במשפחה למה אני עושה משהו פוליטי, גם קרובים וגם רחוקים ממני. אני לא נלחצתי כי אני יודע איפה אני חי.

זה לא מקרי שבתוך עוול כזה, גזענות כזו, יש חוסר מודעות פוליטית כזו. איך תבין שמיליון ומאתיים אלף ערבים בישראל לא מצליחים לארגן הפגנה רצינית אחת בת"א? אחת הסיבות לכך היא שאנש שים לא יודעים שהיתה נכבה ומה ההשלכות שלה. לא מכירים את ההיסטוריה שלהם ומשפחותיהם ולא יודעים כיצד הגיעו למצבם כיום. וסיבה חשובה אחרת היא פחד. אנשים מפחדים עד היום! הלכתי לחקירה עם בן דוד שלי שהוא עורך דין אבל הם לא הרשו לו להיכנס לחקירה וזה נראה להם בסדר גמור. בתוך תחנת המשטרה נהגו בכך באופן בלתי חוקי. הם הביאו אותי לחקירה במטש רה לאיים עלי. החקירה נמשכה שעה וחצי. קודם כל הסבירו לי שיש להם תיקיה במחשב שנקראת "סמי אבו שחאדה" והם יודעים שאני פעיל באוניברסיטה ופעיל ביפו ומי החברים שלי. קשקושים כאלה כדי לומר לי שהם יודעים הכל, מבינים הכל. ואז התחילו לאיים. אמרו "אתה יודע מה העבודה של השב"כ?" אמרתי שלא אז אמרו "לפרק פצצות מתקתקות". הם חזרו על זה בכל כמה משפטים.

כל זה בלי שום סיבה. בסה"כ עזרתי בארגון הפגנה. אני באופן עקרוני לא מאמין באלימות, אני שונא אותה. הם רצו שאבין שלא כדאי לי לעסוק בפוליטיקה. וכמובן שבסוף היה גם ניסיון להציע לי לעבוד איתם כי כך "יהיה לי יותר קל בחיים". אמרו גם שחלק גדול מהפעילים המוכרים לי עובדים איתם ושאני לא צריך להתרשם מהמנהיגים הם סוכני שב"כ ושאני "לא יודע מי בבל"ד איתנו ומי איתך".

סבא שלי עבר חקירות ב 1949- אבל זה היה שונה לגמרי. הוא עבר עינויים. את סבי מצד אבי ניסו להוציא ממנו הודאה שהוא מרגל מצרי ולשם כך תלשו את ציפורניו בחקירה. תצלום של אסירים שתלשו את ציפורניהם התפרסם ב"העולם הזה" בזמנו. מחמוד סבאר מת בחקירה. היום יש אנשים שחושבים שזה עדיין ככה ולכן פוחדים נורא מהשב"כ. עם האסירים הפלסטינים זה כך עד היום. פעם בדיון באוניברסיטה, למד איתי תלמיד מצוין, שהיה קצין מודיעין בעזה. הוא ידע ערבית מצוינת והכיר את כל השיח שם של החמאס ופתח, היה מתרגם את הכרוזים. דיברנו על חוסר אנוש שיות בחקירות אז הוא אומר "זה רק נראה לך חוסר אנושיות אבל זה תפקיד החוקר. כך היה נוהג כל אדם רגיל כדי להוציא מידע. עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם אינם רלוונטיים בהקשר זה.

מחוץ לחדר החקירות אתה דמוקרט, בחדר החקירות לא." כך השב"כ תופסים את המציאות, אבל הבעיה אינה איתם כי הם פקידים בעניין זה. הפוליטיקאים כך תופסים את המציאות. שר האוצר אז למשל, ביבי נתניהו, נאם בכנס הרצליה לפני מספר שנים וטען שהסכנה האמיתית של המדינה היא הערבים אזרחיה. אז מה ניתן לצפות אם כך חושב ראש הממשלה בעבר ובפוטנציה? וראש השב"כ הנוכחי אמר שאנחנו איום אסטרטגי. אם כך הוא תופס אותנו אז הוא מתכנן כיצד להיפטר מהאיום.

דודים שלי, אחים של אבי, עברו חקירות קשות, למרות שלא היו פעילים פוליטיים אלא פעילים בפשיעה. בשנות השבעים והשמונים כל מה שקשור בנשק ובערבים היה מוגדר בעניין בטחוני. פעם תפסו אקדח כמאתיים מטר מביתו של דודי. הוא נעלם לחודשיים. היה צריך לחפש אותו ורק אחרי שבועיים שלושה נודע שהוא בכלא באר שבע בחקירות. כשהוא חזר מהחקירות הטראומה עברה לכולם. בחקירות קשרו אותו בחום של באר שבע, באוגוסט, שמו לו שקית שחורה סגורה על הפנים ותלו אותו באויר כמה שעות. במצב כזה השרירים נחלשים והגוף מאבד שליטה, משתין על עצמו.

ככה זורקים אותך לכמה שעות ואח"כ עושים זאת שוב. דודי קיבל כמה מכות כאלה בחלקי גוף שונים עד שהם השתכנעו שהאקדח אינו שלו.

אחי הגדול היה הולך למועדון של הקומוניסטים ביפו כדי לשחק טניס שולחן עם חבריו. כשהיה בכיתה ט' תפסו כמה חברים מבוגרים ממנו שהיו להם קשרים עם פעילים קומוניסטים מהחזית העממית בגדה. הכניסו כמה מבני הנוער האלה לחקירות, ביניהם את אחי. הוא תלמיד בי"ס שלא מבין כלום בעיניינים פוליטיים. החוקרים חשבו שהוא נורא חכם ויודע הרבה. בהתחלה מכסחים אותו במכות. זה לא עבד אז הלבישו לו את השקית השחורה והמסריחה על הראש. התקרבה אליו חוקרת עם אקדח והצמידה את קנהו לראשו, אח"כ גם דרכה אותו כאילו עומדת לירות בו. החוקרים גם החליטו שהוא פרץ לביה"ס. הוא והרבה חברים היו נוהגים לשחק כדורגל בביה"ס כדי להעביר את הזמן. הם טענו שהוא משתמש בטלפון של הכנסיה, שלהּ היה שייך ביה"ס, כדי להתקשר לחבריו באש"ף. כביכול התקשר לאש"ף ברומא ובמקומות אחרים... כולו ילד בכיתה ט'. למזלו לאבא שלי היה הרבה כוח והוא תמך בו בזמן החקירות ושכר עו"ד. אבל מה קרה לילדים אחרים, שנתפסו עם כרוזים, למשל? חלקם קיבלו כמה שנים בכלא. אנשים רבים כאלה, שיצאו אחרי שנים בכלא וחקירות שב"כ, אינם חוזרים לתפקד בחברה. משהו נהרס אצלם ולא יכולים להיות אנשים נורמטיביים. חלקם הדרדרו לפשיעה חלקם לסמים, אלכוהול. כל ערבי ביפו מכיר אנשים קרובים לו שעברו דברים כאלה, אז אנשים מפחדים.

עשיתי בזמנו סיור לקבוצת סטודנטים יהודים וערבים עם עוד חבר ששמו אורי רוטלוי. התפתח שם דיון על הבעיות של יפו. טענתי שעיריית ת"א, מהיום שהתאחדה עם יפו ב 1950-51- , אינה לוקח חת בחשבון את הצרכים של האוכלוסיה הערבית בתכנון העירוני. ואם היא כן לוקחת אותה בחשבון אז רק כאויב שצריך לתחום ולהרוס אותו. אבל לא היה לי משהו מוחשי כדי להדגים את טענתי.

אחרי הסיור ניגשה אלי אישה שלא אזכיר את שמה ואמרה לי "אני כבר שלושים שנה בתפקיד בכיר באגף תכנון בעיריית ת"א ומעולם לא קיימנו דיון על הצרכים של האוכלוסיה הערבית".

האוכלוסיה גדלה בחמש מאות אחוז וכאשר לא לוקחים בחשבון את צרכיה נגרמות בעיות. מאז שת"א סיפחה אליה את יפו לא נבנתה שכונה ערבית אחת, לא ביפו ולא בת"א. אין בעיית מחסור בקרקע, כי עובדה שליהודים נמצאו פתרונות, נבנו שכונות. בעיר מודרנית יש תכנון של בתי ספר, בתי תפילה ודירות המתאימות לגודל המשפחות. מתכננים ע"פ צרכים פיזיים, תרבותיים, כלכליים, פוליטיים של האוכלוסיה. כל זה לא קרה לגבי האוכלוסיה הערבית ביפו. קרה ההיפך. נראה שכל מי שמתכנן תופס את הערבים כמשהו שמטריד את הנוף, לא מתאים למקום, נגד המודרניזציה.

בגלל הנכבה התפיסה של המרחב של הערבים השתנתה. הערבים שחיו בעג'מי ראו בה את יפו כי שם הם נשארו אחרי הנכבה. אנשים לא רצו לצאת מעג'מי כדי לא להתרחק אלה מאלה, להרגיש בטוח ביחד. כמיעוט שנשאר ועבר את הנכבה לא רצו להשאר בודדים במקום אחר. זאת למרות שהיו בעבר אופציות טובות מעג'מי. היא גם לא השכונה היפה בעולם וגם נהפכה ע"י עיריית ת"א לאתר זבל במשך עשר שנים. למרות כל הקושי האנשים תפסו את עג'מי כיפו כולה. לדוגמא, חמי קנה בית בסוף שנות השמונים באזור שדרות ירושלים, מרחק שבע דקות הליכה מעג'מי. אנשי עג'מי תפסו זאת כאילו עזב את יפו. המדיניות של העיריה היא שאין מ<

זוכרות ברשת