אבי היעור או אבי הטרנספר? לפתוח את הקופסה הכחולה
בסרט "קופסה כחולה" מיכל ויץ מגלה עובדות חדשות על הסבא רבא הנערץ שלה. רחל בית אריה שואלת האם הצאצאיות הביולוגיות והסמליות של הנכבה יכולות לא רק להכיר בעוולות העבר, אלא לשנות את ההווה ואת העתיד?
מאת: רחל בית אריה
07/2021
"כך עברתי היום חלק חשוב מארץ יהודה הצפונית-מערבית, עבור והלוך, וראיתי: כפרים גדולים, צפופי-אוכלוסין, והאדמה סביבם מעובדת: כרמי זיתים, תאנים וגפנים, שדות דורה ושומשום, ושדות שלף. אמנם גם שטחי שממה גדולים, המחכים עוד ליד עובדת, אבל כלום יספיקו אלה לנו? האם נקים כפרים מפוזרים משלנו בין כפריהם המרובים הקיימים, שירבו תמיד על שלנו? וכלום יש אפשרות לקנות שם? הדרכים סייעו לפיתוח ההר ופתחוהו אל העולם הגדול; כל אשר תצמיח האדמה – יידרש ויבוקש; ידיים ישנן – ולמה לא יפתחו עוד כאשר פיתחו עד כה? וכלום בצורה כזאת נוכל לפתח את הפינה שלנו? ושוב שמעתי בקרבי את הקול הקורא: 'פנו את הארץ הזאת', ואז תיבנה היא וייבנה גם עמנו." (יוסף ויץ, 1941).
 
בסרט דוקומנטרי חדש, נינתו של יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל, קוראת ביומניו ושופכת אור על דמותו של ראש "ועדת הטרנספר" ועל תכניות מרחיקות לכת שלו לריקון הארץ לחלוטין מתושביה הפלסטינים, תכניות שיצאו לפועל ברובן, גם אם לא בשלמותן.
 
מנכ"לית זוכרות, רחל בית אריה, צפתה בסרט וכותבת שמבט מפוכח על אבות הציונות, ואבות פרטיים ועל הפשעים שביצעו, הוא הכרחי, אבל אינו מספיק לתיקון. אנחנו צריכות חזון פוליטי רדיקלי לא פחות משל ויץ, אבל הפוך לחלוטין, כזה שקורא ללקיחת אחריות, לשיבה של הפליטים שהוגי חזון הקודם גירשו ולחיים משותפים באמת לכל יושבות ויושבי הארץ, מתוך תפיסה של צדק ושוויון.
 
לקריאת המאמר שפורסם בפוליטקלי קוראת. 
 

 

זוכרות ברשת