צריך לדבר על לוד
התבססותו של הגרעין התורני בלוד מאיימת להחריב את העיר, עם הרוג ופצועים מנשק חם, אלימות שבקושי מדווחת בתקשורת הישראלית, הקפאה של תוכניות בניה והשתלטות על תקציבים. תופעות אלה הן חלק מהמחיר המתמשך של המטרות שהוצבו לפני 73 שנים ב"מבצע דני" ומעולם לא עלו לדיון מול הציבור הישראלי
מאת: נעה באסל ויערה בנגר אללוף
07/2021
לחלק גדול מהציבור הישראלי קל לחשוב שהנכבה הפלסטינית היא איזו תחושה כללית של צער על הפסד במלחמה. מנקודת מבט זו התגובה של אותו ציבור נעה בין לעג לחמלה. הנכבה אמנם קשורה למלחמה, אך משמעותה אינה מצטמצמת למלחמה עצמה. הנכבה היא עקירה וגירוש של מאות אלפי נשים וגברים, כ-85% מכלל תושבי השטח שעליו הוקמה מדינת ישראל. הנכבה היא גזל אדמות והריסת מאות ישובים מסוף המאה ה-19 ועד היום. הנכבה היא מניעת השיבה של הפליטים בניגוד למה שהיה נהוג (אנשים נסים בזמן קרבות ואז שבים) ובניגוד לחוק הבינלאומי.
 
הנכבה היא החיים תחת משטר שמכחיש את ההיסטוריה הזו ובד בבד נותן לה לגיטימציה וגיבוי מלא למי שיישמו אותה. החיים בחברה שלא רואה ולא שומעת מיליוני אנשים: ארבעה דורות של משפחות מפוצלות בין מדינות, מחנות פליטים וסטטוסים משפטיים שונים, של טראומה קולקטיבית ומיליוני טראומות פרטיות שאין להן מרפא, של געגוע לבית, של כמיהה לשיבה.
 
נעה באסל ויערה בנגר אללוף מזמינות אותנו לצלול לסיפור של לוד (אללִיד): להכיר את הפרטים המלאים על כיבוש העיר, שכלל שלושה מעשי טבח, גירוש בכפייה ועבודות פרך, לחבר את ההיסטוריה הזו לחיים בלוד עד עצם היום הזה ולפתוח דיון ציבורי אמיתי במטרות "מבצע דני" ובהשלכות החמורות והמתמשכות שלהן – דיון הכרחי לקידום עתיד טוב יותר לכולנו.
 

לקריאת המאמר המלא שהתפרסם בהעוקץ.

 
 

 

זוכרות ברשת