מנכבה לשיבה: התנגדות לפרק נוסף בנכבה המתמשכת
ההרג וההרס יפסקו רק כאשר נטפל בשורש הבעיה: משטר קולוניאלי ונישול מתמשך של העם הפלסטיני
15/05/2021

עשרות הרוגים, מאות פצועים, מיליוני נשים, גברים וילדים חרדים, כואבים ומיואשים. המראות מוכרים וכך גם ההצהרות והטקטיקות. אי אפשר לצפות לתוצאה אחרת אם מתעקשים לחזור על אותם מעשים, ובראשן: פוליטיקה של הכחשה.

כצעד ראשון יש להפסיק להתמקד ב"סבבים", "הסלמות", "אירועי קיצון", להפסיק להעלים עין משגרה של דיכוי ודה-הומניזציה של העם הפלסטיני. מנישול ודיכוי שיטתי ומכוון של פלסטיניות ופלסטינים יום יום במאה השנים האחרונות.

הקריאה שלנו רלוונטית בימים אלה יותר מתמיד: הכרה במשטר העליונות והדיכוי בין הים לנהר ובנכבה המתמשכת, שהיא התוצר ההכרחי שלו, היא תנאי מוקדם לפתרון צודק ובר קיימא. 

הנכבה מתרחשת בגירוש השיטתי של פלסטינים מבתיהם (חלקם בפעם השלישית או הרביעית), בין היתר בשיח' ג'ראח, בלוד וביפו, בהפקעת קרקעות מאסיבית ובאפלייה מוסדית בתחומי התכנון והדיור. 

הנכבה מתרחשת בכניסה הברוטאלית של חמושים ישראלים למסגד אל אקצא ופציעת מאות מתפללים, תזכורת כואבת לעשרות מסגדים וכנסיות שנהרסו בערים ובכפרים העקורים, לבתי קברות מחוללים ולשרידים מוזנחים שאנחנו מוצאות שוב ושוב בסיורים שלנו.

הנכבה מתרחשת בעזה, עזה הנצורה אשר כשבעים אחוז מתושביה פליטים, שחלקם יכולים לראות יום יום את המקום בו היו בתיהם, אבל  אינם יכולים להגיע לשם מעבר לגדר, אפילו לא לביקור. עזה,  שאיבדה שבעה עשר ילדים מתחילת השבוע כאילו שחייהם לא שווים כלום. 

הנכבה מתרחשת בפגיעה חמורה בבריאות של פלסטינים ופלסטיניות המתבטאת בתמותת תינוקות גבוהה פי חמש בעזה ביחס לישראל ובפער של עשר שנים בתוחלת החיים בין ישראל לבין הגדה המערבית ועזה.

היא מתרחשת בערים הפלסטיניות בשטחי 48, בנצרת, לוד, רמלה, חיפה ויפו, שם שורדי הנכבה שהצליחו להישאר בתחומי מה שהפך למדינת ישראל וצאצאיהם סופגים שוב ושוב אלימות מזעזעת מהמשטרה בעת שהם יוצאים להפגין תמיכה במי שהם בני עמם, למרות הסטטוס המשפטי השונה. שם מיליציות של יהודים חמושים יכולות לירות בפלסטינים אש חיה ולקבל גיבוי מלא ממדינת ישראל ומהמשטרה.

היא מתרחשת בדה-הומניזציה ובהסתה הפרועה נגד פלסטיניות ופלסטינים יום יום בעיתונות הישראלית ובמערכת החינוך הישראלית, שעוד הולכת ומחמירה בימים הנוראים האחרונים. 

הפסקת האלימות כעת היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. נדרש שינוי תודעתי, פוליטי ותרבותי אמיץ לקראת תהליך של צדק מעברי. שלום ייכון רק לאחר דה-קולוניזציה של הארץ ולאחר שכל תושבי הארץ ופליטיה יוכלו לחיות בה ללא איום של גירוש או מניעת שיבה. 

אנחנו בזוכרות מאמינות שאפשר אחרת ושיש תקווה לחיים של שוויון, צדק, שלום ושגשוג לכל תושבי הארץ ולשביה. גם בימים האלה, ובכל יום, אנחנו ממשיכות לחנך, לדמיין וליצור את השינוי הזה. במיוחד ביום הנכבה, שיחול בשבת, הצטרפו אלינו והמשיכו לעקוב אחרי הפעילות, עד השיבה.

 

 

זוכרות ברשת