למה הקרן עדיין קיימת?
קרן קיימת לישראל עדיין מזוהה בציבור היהודי עם ערכים חיוביים, למרות שמדובר בארגון שהוא מחלוצי הנישול המאורגן של העם הפלסטיני. במלאת 120 שנה לפעילותה, ראוי לשאול לשאלות על עצם קיומה
מאת: יערה בנגר אללוף, רכזת תחום חינוך פוליטי בזוכרות
05/2021

המאמר פורסם בהעוקץ

יחד עם הקופסא הכחולה ושולחן הפיקניק, אחד מסמלי קרן קיימת לישראל הוא שיר הילדים "דונם פה ודונם שם," שכתב יהושע פרידמן:

אֲסַפֵּר לָךְ הַיַּלְדָּה,
וְגַם לְךָ הַיֶּלֶד,
אֵיךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אֲדָמָה נִגְאֶלֶת:

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –
כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם
מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

… חַכִּי, חַכִּי עוֹד מְעַט,
צִיּוֹן הַשּׁוֹמֶמֶת,
גָּאֹל תִּגְאֲלֵךְ לָעַד
קֶרֶן הַקַּיֶּמֶת.

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם…

השיר מציג את "גאולת הקרקעות," כינוי שניתן לרכישת אדמות לצורך הקמת יישובים ליהודים בלבד, כמאמץ משותף של יחידים – איש איש כפי יכולתו – למען מטרה משותפת. כך מתואר הרעיון באתר קק"ל: "מפעל גיוס הכספים של קק"ל… היה בנוי כולו על נתינה קטנה של הרבה יחידים קטנים, טיפה לטיפה שהופכות לים, פרוטה לפרוטה שנאספו לכוח משותף שתודות לו התבצעה גאולת האדמות." לפי התמונה המתהווה, הארץ היתה שוממת, העם מאוחד בכוונותיו ומטרותיו, והגאולה – עיסקה כלכלית לגיטימית.

אבל המציאות יותר מורכבת משיר ילדים. בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת חיו בארץ למעלה ממיליון תושבים ותושבות, רובם המוחלט לא יהודים; ב"עם", ואפילו בקרב הנהגת התנועה הציונית, נחלקו הדעות בנוגע לאופן ההגשמה של הלאום היהודי ובפרט בנוגע לדרכי ההתיישבות בארץ ישראל; והגאולה?

השנה מציינת קק״ל 120 שנות פעילות, כשהיא כבר מזוהה בציבור בעיקר עם נטיעות וספסלי פיקניק מחד גיסא, ומייצרת כותרות סביב החלטת ההנהלה להרחיב את פעילותה ביהודה ושומרון מאידך גיסא. חזרה לפרויקט רכישת הקרקעות לפני הקמת מדינת ישראל, ולאופנים שבהם היא תוארה בקרב פעילים ציוניים בני זמנה, מעניקה פרספקטיבה חדשה-ישנה לשני הנושאים ועונה לשאלה הנצחית: מהי הקרן, ולמה היא עדיין קיימת?

"השלכנו אנשים מסכנים מקינם הדל"[i]
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו," כתב ב-1891 אחד העם. "אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות." רכישת הקרקעות, מסביר אחד העם, לא הייתה עניין פשוט, והיא דרשה משא ומתן עם יושבי הארץ. אלו, "רואים ומבינים…את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם." אחד העם היה סבור כי כל עוד לא יחושו בסכנה, יפעלו תושבי הארץ "לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים." האיכרים, לדידו, "שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם," ובעלי הקרקעות "שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב."[ii]

על פניו, עסקה נהדרת לכל הצדדים. מה שלא מובהר כאן, הוא שקניית הקרקעות בידי הציונים הייתה ייחודית מכיוון שהתלוותה לה שאיפה לחילופי אוכלוסין ויצירת מרחבים נפרדים לערבים ויהודים. במערכת הפיאודלית העות'מנית, בעלי הקרקעות (אפנדים) לרוב ישבו בערים הגדולות, לעתים מחוץ לגבולות פלסטין, בעוד שבשטח גרו ועיבדו את הקרקעות איכרים (פלאחים). העברת בעלות על הקרקע התנהלה בין אפנדים, ואילו האריסים נותרו על אדמתם, לפעמים במשך מספר דורות. לא כך היה הדבר תחת אידיאולוגיית הייהוד הציונית, או כפי שכונתה (ועדיין): "גאולת הקרקע" ו"כיבוש העבודה".

השאיפה ליעד את הקרקעות ללאום היהודי בלבד יצרה מצב חסר תקדים, שבו עם העברת הבעלות על הקרקע נדרשו האריסים להתפנות ממקום יישובם ואגב כך לאבד גם את מקור פרנסתם. כאן כבר לא מדובר בעסקה כלכלית ניטרלית, אלא בפעולה אגרסיבית של דחיקת יושבי הארץ מעל אדמתם. תיאורים פרי עטם של אנשי "העלייה הראשונה" מעידים בבירור על המהלך הזה:

"המקום שהוקצע למגורינו נמצא בזכרון העתיקה, במקום שהיה סמרין," כתב מיכל פוחצ'בסקי, יועץ חקלאות של הקק"ל, ביומנו. "הכפר סמרין, כפי שסיפרו, היה מיושב קודם פלחים 'חרתים', 'אריסים' והאדמה כולה היתה שייכת לאיזה אפנדי. כאשר מכר את האדמה, לא נשאר להם לאריסים כלום, אלא לעזוב את המקום ולהתפרנס מגניבה ומשוד. הם, שהיו גרי המקום מקודם, בקיאים בכל השבילים, המערות ונקיקי הסלעים, לעתים תכופות היו מנסים את מזלם, וכמעט שלא שבו בידיים ריקות."

וכך מתאר יצחק אפשטיין, מחנך ופעיל ציוני, את הקמת ראש פינה:

אמנם, לא נשלחם ריקם, שלם נשלם להם את החורבות ואת הגנים בעין יפה, ובכלל לא נקמץ בזהובים בימי ה'פטור'. מנקודת־המבט של הצדק המקובל והיושר הרשמי צדיקים גמורים אנחנו, הנכנסים לפנים משורת הדין. אבל, אם לא נרצה לרמות את עצמנו במוסכם, הלא נודה, שהשלכנו אנשים מסכנים מקינם הדל ושברנו את מטה־לחמם. אנא יפנה המודח, שאין לו אלא מעט כסף? עוד היום תצלצל באוזניי הקינה, שנשאו ערביות ביום שעזבו משפחותיהן את הכפר ג'עוני, הוא ראש־פינה, ללכת ולהתיישב בחורן אשר מעבר לירדן מזרחה. הגברים רכבו על החמורים והנשים הלכו אחריהם הלוך ומרר בבכי, ויימלא העמק קינתן. לרגעים עמדו ונשקו את האבנים ואת העפר.[iii]

נכון, אם כן, לזהות את שורש האסון לא בקרבות 1948, אלא בשלב מוקדם הרבה יותר – בעת רכישת הקרקעות על ידי קק"ל ושאר הארגונים המיישבים (יק"א, פיק"א, המשרד הארצישראלי וכו'). זוהי אינה טהרנות מנותקת שלאחר מעשה – את הביקורת העלו דמויות מרכזיות בהתיישבות הציונית בזמן אמת.

"…לא שמתם, כנראה, אל לבכם, כי אמנם אתם באים לשוד את הכי יקר לנו ולחמוס את הכי חשוב לנו. אתם באים בשאיפות של כבוש. אמנם כבוש בכסף, בשטר ובחוק…אבל – בכל זאת כבוש." את הדברים האלו שם ר' בנימין, סופר ועסקן ציוני, בפיו של אחמד אפנדי, דמות בדויה של מורה ערבי צעיר עמו מתכתב ר' בנימין. לענייננו, חשובה ההתייחסות הישירה לבדלנות הציונית בהמשך הדברים: "אתם אינכם באים על מנת לחיות בתוכנו ועמנו ועל ידנו…אתם באים בכוונות ידועות, בכוונות התיחדות והתפלגות. בכל רגע…אתם מדגישים את ההבדל ואת ההפרש: פה עברי, ופה ערבי."[iv]

בז'אנר "מנשלים ובוכים" אפשר למצוא כמה מ"גואלי הקרקעות" המרכזיים ובעלי תפקידים בכירים במוסדות הציוניים. חיים מרגליות קלווירסקי אמנם אינו אחד השמות המוכרים בהיסטוריוגרפיה הציונית, אך בשנות פעילותו כמנהל חברת יידישע קאלאניזאציע אסאציאסיע (Jewish Colonization Association), ובקיצור יק"א, רכש כמעט מאה אלף דונם וביסס את ההתיישבות הציונית בגליל, ותואר כמי ש"היה קשור בטבורו לרעיון התחייה הלאומית היהודית עוד לפני שהחל בנימין זאב הרצל בפעילותו הציונית."[v] וכך תיאר קלווריסקי את פועלו בשנת 1919:

"שאלת הערבים נגולה לפני בכל רצינותה תיכף אחרי הקנייה הראשונה של אדמה שקניתי פה, בשעה שהייתי צריך לגשת לנישול הראשון של התושבים הערביים מעל אדמתם לשם התיישבות אחינו…נוכחתי אז עד כמה קשור הבדואי לאדמתו. במשך 25 השנים של עבודתי הקולוניזטורית נישלתי הרבה ערבים מעל אדמתם, ואתם מבינים כי עבודה זו – לנשל מעל האדמה אנשים שהם, ואולי גם אבותיהם, נולדו עליה – איננה כלל וכלל מן הדברים הקלים, ובייחוד כשאין המנשל מביט על המנושלים כעל עדר של צאן אלא כעל אנשים בעלי לב ונפש. אני הייתי מוכרח לעשות את הנישולים, מפני שהיישוב דרש זאת ממני, אבל תמיד השתדלתי לעשות את הניתוח הזה באופן קל ונוח, שלא יהיה מורגש כל כך למנושלים…הייתי משתדל גם כן כי המנושלים לא יעזבו את האדמה בידיים ריקות וכי האפנדים – אשר היו תמיד הסרסורים בין המוכר והקונה – לא יגזלו אותם…מהרגע הראשון שנכנסתי כאן לתוך העבודה באתי במגע עם הערבים ועם השאלה הערבית."[vi]

לצד ההכרה בעוול התעוררה תחושת הסכנה: "אם תבוא עת…שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו," הזהיר אחד העם.[vii] "אנו בעצמנו יוצרים את הגעש, את הלבה. זה כוחנו וזו אמתיותנו," התריע גם ר' בנימין, "אנו בונים ואנו יוצרים לנו את כלי המשחית. אנו הקימונו לנו משנאים."[viii]

"טוב, אבל זאת בטח לא הייתה הכוונה," יאמרו מי שזוכרים שהרצל דיבר על חברת מופת, "אולי כך התגלגלו הדברים בשטח, אבל ההנהגה הציונית בוודאי לא רצתה לנשל ולגרש"… עד כמה שזה מצער, קריאה במקורות מהתקופה מבהירה שגם אם היו חילוקי דעות, ציונות מעשית, רוחנית, אוטופית וכן הלאה, בשורה התחתונה מטרת התנועה הציונית הייתה השתלטות על כמה שיותר שטח עם כמה שפחות תושבים ילידים. בחזונו על אוטונומיה יהודית כתב הרצל:

״באזורי ההתיישבות שיוקצו לנו, נעביר לידינו אט-אט את הרכוש הפרטי. נשתדל להעביר את האוכלוסייה הענייה אל מעבר לגבול בלי שישימו לב, על ידי כך שניצור מקומות עבודה בארצות המעבר, אך נמנע מהם קבלת כל עבודה בארצנו שלנו. התושבים האמידים יעברו אלינו. מבצע הרכישה [expropriation], כמו הוצאתם אל מעבר לגבול של העניים, חייב להיעשות בעדינות וביד רכה. הבעלים של הנכסים דלא-ניידי צריכים להאמין שהם מערימים עלינו, שהם מוכרים לנו ביוקר. אבל אין מוכרים להם שום דבר בחזרה.״[ix]

העברת אוכלוסייה במרמה, ניצול הפערים הכלכליים האדירים לנישול האוכלוסייה המקומית ודחיקתה מחוץ לארץ באמצעות כינון סגרגציה מעמדית וגזעית אפיינו את פעולתם של "גואלי הקרקעות" לאורך העשורים הבאים.[x] וזו בדיוק התוכנית שמנהיגי היישוב המשיכו לקדם ביתר שאת החל מהמחצית השנייה של שנות השלושים. "עכשיו עוד אי-אפשר ליישב יהודים בעבר הירדן," כתב דוד בן גוריון לשר המושבות, ויליאם אורמסבי-גור, "יש לפחות לתת לנו את הרשות לרכוש קרקעות שם, כדי ליישב בהן ערבים מארץ ישראל, שאנו רוכשים מהם את קרקעותיהם."[xi] הבריטים סירבו להוציא את התוכנית הזו לפועל, אבל מן המפורסמות היא שרעיון הטרנספר לא ירד מעל הפרק הציוני, מומש במידה רבה ב-1948 וחי ובועט גם היום.[xii]
 

בקונגרס הציוני ה-20, באוגוסט 1937, חודש לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל ובהן המלצות לחלוקת הארץ והעברת אוכלוסין, אמר בן גוריון: "אין אנו רוצים לנשל, [אך] העברת אוכלוסין היתה קיימת גם עד עתה בעמק [יזרעאל], בשרון ובמקומות אחרים. ידועה לכם פעולת הקק"ל בנידון. עתה תצטרך ההעברה להיעשות בהיקף אחר לגמרי. בחלקים רבים של הארץ לא תהיה אפשרית התיישבות יהודית אלא על ידי העברת הפלחים הערבים."[xiii] מה שחשוב לענייננו הוא ההודאה בתפקידה של קק"ל כזרוע המבצעת של הטרנספר.

אין זה מפתיע, אם כך, שמנחם אוסישקין, יו"ר קק"ל ונשיא הוועד הפועל הציוני, אמר בישיבת הנהלת הסוכנות ב-12 ביוני 1938: "אם תשאלו אותי, האם זה מוסרי להוציא 60,000 משפחות מן המקומות שהם יושבים בהם ולהעביר אותם למקום אחר ולתת להם כמובן את האמצעים בשביל התיישבות – הרי אגיד לכם שזה מוסרי;" או שארתור רופין, איש המשרד הארצישראלי וחברת "הכשרת הישוב" הכריז באותה ישיבה: "אינני מאמין בהעברה של בודד. אני מאמין בהעברה של כפרים שלמים;" או שיוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של הקק"ל, כתב ביומנו ב-1940:

״לאחר המלחמה תחרוג שאלת ארץ־ישראל ושאלת היהודים ממסגרת ׳פיתוח'. בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור, שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד. שום ׳פיתוח׳ לא יקרבנו ולא יביאנו למטרתנו, להיות עם עצמאי בארץ הקטנה הזאת. אם הערבים יצאוה, תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו, ואם הערבים יישארו, תישאר הארץ בדלותה ובצמצומה. כשתיגמר המלחמה בנצחונם של האנגלים, וכשישבו העמים השופטים לצדק על כיסא־הדין, חייב עמנו להביא את עצומותיו וטענותיו בפניהם, והפתרון היחיד הוא ארץ-ישראל, לפחות א״י המערבית, ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות! העבודה הציונית עד כאן, בחינת הכשרה והכנה ליצירת המדינה העברית בא״י, טובה ונאה היתה בשעתה ויכלה להסתפק ב׳קניית קרקע׳ – אבל היא לא תביא לישראל את המדינה. זאת צריכה לבוא בבת־אחת, בחינת גאולה, וכאן סודו של רעיון ׳המשיח׳; ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי בית־לחם, נצרת וירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. וההעברה צריכה להתכוון לעיראק, לסוריה ואפילו לעבר־
כך, 57 ישובים פלסטינים רוקנו מיושביהם ונהרסו במהלך "גאולת הקרקעות" לפני 1948, ביניהם מלאבס (1878, פתח תקווה), זמארין (1882, זכרון יעקב), תל א-שמאם (1925, כפר יהושע) ודפנא (1939, קיבוץ דפנה).

מניעת השיבה
בניגוד לדעה הרווחת, שאת רוב אדמותיה רכשה קרן קיימת לישראל לפני הקמת המדינה בעזרת תרומות של יהודים נדיבים, ערב ההחלטה על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947 רק כ-7% מקרקעות הארץ היו בבעלות יהודית ורק חלקן בבעלות המוסדות המיישבים של התנועה הציונית ובהם קק״ל.

אז מנין הגיעו יתר האדמות? אלו הן האדמות שנלקחו בכוח הזרוע מתושביה הפלסטינים של הארץ, אשר 85% מהם הפכו לפליטים במהלך מלחמת 1948. מעל 2 וחצי מיליון דונם נכבשו מבעליהם המקוריים, הועברו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ואז לקק"ל על פי תוכנית שגובשה בעיצומה של המלחמה. עוד בזמן הקרבות דנו בן גוריון ויוסף ויץ בצורך "לטפל" באדמות וביישובים שרוקנו "לא על ידי הממשלה אלא בידיעתה, על ידי המוסדות הלאומיים."[xv] עם סוף המלחמה היו אלה ויץ ויתר אנשי קק"ל שדחקו להבטיח שהפליטים לא ישובו, שהשתלטו על אדמות, הרסו כפרים ריקים וניסו לקדם טרנספר של שארית הפליטה אל מחוץ לגבולות המדינה, בין היתר לארגנטינה.[xvi]

למה? הרי ניתן היה לשער שעם הקמת המדינה יועברו לידיה מעט הקרקעות שהיו בבעלות קרן קיימת, ולא להפך. אלא שהעברת הקרקעות לקק"ל אפשרה לממשלת ישראל, שרצתה להישאר בגבולות מה שמתיר החוק הבינלאומי, את הלבנת נכסי הפליטים והעקורים. העברת האדמות לקק"ל מנעה את האפשרות שהפליטים והעקורים יחזרו לאדמתם או שיקבלו פיצוי על נכסיהם, באמצעות הרחקת הקרקע הן מבעליה המקוריים והן ממנגונני החוק והסדר, שכובלים לכאורה את ידיה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

לאינטרס הלאומי של הבטחת עליונות יהודית נוספו בהמשך הדרך שיקולים כלכליים. רפורמות המקרקעין של העשורים האחרונים אפשרו הפרטה של קרקעות "ציבוריות," או במילים אחרות: מימוש רווחי הנכבה. מרגע שהיתכנות שיבת הפליטים צומצמה בהצלחה באזור מסוים, הקרקעות נמכרות בשוק הפרטי ומתרחקות עוד צעד מבעליהן המקוריים, והמדינה "מפצה" את קק"ל באמצעות העברת קרקעות חדשות באזורי "עדיפות לאומית," כלומר כל אותם אזורים שפלסטינים עדיין מתגוררים בקרבתם.
 

זה לא באג, זה פיצ'ר
בשנת 1905 נכח יצחק אפשטיין, שחי בגליל וראה במו עיניו את גירוש הפלאחים, בקונגרס הציוני השביעי בבאזל, ושם נשא את נאומו המפורסם אודות התעלמות המפעל הציוני מיושבי הארץ:

״בין השאלות הקשות, הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת, שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת ייחוסנו אל הערביים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלוייה תקוותנו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו. העובדה שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו ושאחרי שלושים שנה של עבודה יישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה – עובדה מעציבה זו מוכיחה למדי את קלות־הדעת השוררת בתנועתנו ומראה, שעדיין אנו מרפרפים על פני העניינים ואין אנו יורדים אל תוכם ואל עיקרם. דבר אחד של מה־בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה. כבר הגיעה השעה לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציוניים, כי בא"י יש אדמה בלתי־נעבדת מחוסר ידיים עמלות ומעצלות התושבים. אין שדות שוממים, ולהיפך כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת־הבור הסמוכה לו, אם אינה דורשת עבודה יתירה. ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו?״

העובדה שאפשר להסיח את הדעת משאלה יסודית זו לא שלושים אלא למעלה מ-120 שנה היא הרבה יותר ממעציבה. היא טראגית. כך גם העובדה שקרן קיימת עדיין מזוהה בציבור היהודי עם ערכים חיוביים למרות שמדובר בארגון שהוא מחלוצי הנישול המאורגן של העם הפלסטיני, ושפועל ללא הרף להעלים כל שריד לחיים שהיו בארץ עד 1948, וגם אלו שנגדעו מאוחר יותר.[xvii] ארגון פרטי לכאורה, אשר מעמדו המיוחד במועצת מקרקעי ישראל מאפשר למדינה לנהוג באפליה בוטה כלפי אזרחיה הלא-יהודיים, בניגוד לחוק שלה עצמה. וכל זה אפילו בלי להיכנס לנזקים האקולוגיים ולשחיתות הכלכלית והפוליטית.

על חגיגות 120 שנה לקק"ל מעיבות לכאורה הידיעות על השתלטות הימין על עמדות הכוח במוסדות הלאומיים וקידום ההחלטה שתסדיר את עבודת הקרן בגדה המערבית תוך רכישת קרקעות בשטחי C לצורך יישוב יהודים. "רכישת הקרקעות בשטחים היא כתם בל ימחה על הרקורד המפואר של קק"ל," נכתב באתר של ארגון "שלום עכשיו", "מלבד העובדה שמדובר בתחום מפוקפק ונכלולי, רכישת קרקעות להתנחלויות פוגעת בסיכוי לשלום ולפתרון של שתי מדינות ומאיימת על עתיד ישראל ועל עתיד החזון הציוני."

התבוננות בהיסטוריה של הארגון מראה כי רכישת קרקעות בגדה המערבית, גירוש משפחות מבתיהן בירושלים המזרחית ושליחת דחפורים לרמיסת ציוד חקלאי ומבני מגורים בנגב אינם "כתם" ברקורד של קק"ל. הם מאפייניה הבסיסיים. חגיגות 120 שנה לקרן קיימת לישראל הן הזדמנות פז להפסיק לשתף פעולה עם השקרים והתעמולה ולקרוא לפירוק הארגון הזה אחת ולתמיד.

ד"ר יערה בנגר אללוף היא היסטוריונית ורכזת תחום קהילה וחינוך בעמותת זוכרות

מאמר זה הוא אחד מסדרת מאמרים שכתבו חברי/ות אקדמיה לשוויון, המבקשת להאיר את שותפותה העמוקה של קק"ל בפעולות המחיקה וההרס של העבר הפלסטיני של הארץ, מיום הקמת הארגון ועד היום. יזמנו את פרסום הסדרה על רקע הודעתה של קק"ל כי היא מעמידה מלגות מחקר לטובת סטודנטים. בין שבוחרים לקחת אותן ובין שלא, חשוב בעינינו להכיר את העובדות הנוגעות לארגון התורם.

* * *

[i] קטע זה מבוסס במידה רבה על חומרי לימוד שגובשו במחלקה לחינוך בעמותת זוכרות. אני מודה לכל צוות זוכרות
ובבמיוחד לנגה קדמן, אדוה זלצר ועמיה גלילי על עבודתן היסודית והמסורה.

[ii] אחד העם (אשר צבי גינצברג), "אמת מארץ ישראל", המליץ כ"ב, 1891.

[iii] יצחק אפשטיין, "שאלה נעלמה", השילוח י"ז, 1907.

[iv] ר' בנימין, "מזרח ומערב", התקופה כא, 1923.

[v] יצחק ציטרין, ‏"חיים מרגליות קלווריסקי, גואל הקרקעות והשאלה הערבית: אנטומיה של יחסי יהודים-ערבים,
בין אוטופיה למציאות", קתדרה 162, 2017, עמ' 66-35.

[vi] חיים מרגליות קלווריסקי, 1919, הארכיון הציוני המרכזי, J1/8777. מצוטט בספרו של תום שגב,
ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, הוצאת כתר, 1999, עמ' 98-99.

[vii] אחד העם (אשר צבי גינצברג), "אמת מארץ ישראל", המליץ כ"ב, 1891.

[viii] ר' בנימין, "צרור מכתבים (על-דבר המצב בארץ)", התקופה טז, תרפ"ב, עמ' 481-482

[ix] יומנו של הרצל, 12.6.1895, מצוטט אצל דרק יונתן פנסלר, "הרצל והערבים הפלשתינים: מיתוס ומיתוס שכנגד",
ישראל 6, 2004, עמ' 152-151.

[x] יש לזכור, כפי שהדגיש בני מוריס, כי "ה'עניים' בפלשתינה באותה עת היוו יותר מ-90 אחוז מכלל האוכלוסייה"
Benny Morris, “Looking back: a personal assessment of the Zionist experience (Israel at 50)”, Tikkun 13(2) 1998,
40-49.

[xi] מצוטט אצל ז'ק קנו, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים 1990-1917, ספריית פועלים
הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1992, עמ' 47.

[xii] אלחנן אורן, "מהצעת הטרנספר, 1937-1938, אל ׳טרנספר בדיעבד', 1947-1948", עיונים בתקומת ישראל 7,
1997, עמ' 75-85; יוסי כץ, "איתן בדעתו – יוסף ויץ ורעיון הטרנספר", עיונים בתקומת ישראל 8, 1998,
עמ' 347-353; Nur Masalha, Expulsion of the Palestinians: The Concept of “transfer"
in Zionist Political Thought, 1882-1948, Institute for Palestine Studies, 1992.

[xiii] בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881-2001, עם עובד 2003, עמ' 142.

[xiv] י׳ ויץ, יומני ואגרותי לבנים, ב, רמת־גן תשכ׳׳ה, עמ' 181. מצוטט אצל יוסי כץ, "איתן בדעתו – יוסף ויץ
ורעיון הטרנספר", עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 348-349.

[xv] י׳ ויץ, יומני ואגרותי לבנים, ג, עמי 287; ד׳ בן־גוריון, יומן המלחמה, ב, עמי 487; מצוטט אצל אלחנן אורן,
"מהצעת הטרנספר, 1937-1938, אל ׳טרנספר בדיעבד', 1947-1948", עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 82.

[xvi] יוסי כץ, "איתן בדעתו – יוסף ויץ ורעיון הטרנספר", עיונים בתקומת ישראל 8, 1998.

[xvii] נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008; גדי אלגזי, "מסה - מיער גיר לאום חיראן:
הערות על הטבע הקולוניאלי ושומריו," תיאוריה וביקורת 27, 2010, 232-253.

זוכרות ברשת