הצעת החלוקה 29.11.1947
הצעת החלוקה 1947: כשסכר הטרנספר נפרץ?
מאת: זוכרות
29/11/2020

הצעת החלוקה 1947: כשסכר הטרנספר נפרץ?

הצעת החלוקה עליה הצביע האו"ם ב-1947 לא הייתה הצעת החלוקה הראשונה. כדי להבין את משמעויותיה כדאי לחזור לשנת 1936 אז הגיעה לארץ ועדת פיל, שהציעה לסיים את המנדט הבריטי באזור ולחלק את הארץ לשלושה חלקים: מדינה יהודית (כ-20% משטח הארץ), מדינה ערבית (צירוף רוב שטח הארץ לעבר הירדן), מובלעת מנדטורית (ירושלים, בית לחם ומסדרון המחבר אותן ליפו).

באזור המיועד למדינה היהודית נמצאו כ-250,000 ערבים ואילו בשטח הערבי לעתיד היו רק 1250 יהודים. הפתרון לבעיה הזו היה "חילופי אוכלוסין". טרנספר כפוי של כשליש מהאוכלוסייה הפלסטינית בארץ.

מה הייתה התגובה בהנהגה הציונית? ההנהגה הציונית אמנם לא התלהבה מהשטח שניתן לה, אבל כן מהאפשרות של "חילופי אוכלוסין" – טרנספר. ב-5 ביולי 1937 אמר משה שרתוק (שרת) בישיבת מרכז מפא"י כי "הנחות מרובות שנקבעו על-ידי הוועדה [ועדת פיל] יהוו נכסים חשובים מאוד בפעילותנו המדינית. מאלה אציין רק את עניין העברת האוכלוסים. לא זו בלבד שהוועדה אינה רואה בהזזת בני העם היושב כאן מדורי-דורות דבר אסור מעיקרו, אלא שהיא אומרת לערבים, כי אם יש צורך לזוז-יזוזו."

אחרי עשרות שנים שרכישת קרקעות בידי יהודים דחקה תושבים פלסטינים שישבו כאן מדורי-דורות מהשטח אט-אט ובדיסקרטיות, לראשונה הצעה לטרנספר רשמי באה מטעם גוף חיצוני (הועדה המנדטורית). זה בדיוק מה שהדגיש בן גוריון בקונגרס הציוני ה-20, באוגוסט 1937: אין אנו רוצים לנשל, [אך] העברת אוכלוסין היתה קיימת גם עד עתה בעמק [יזרעאל], בשרון ובמקומות אחרים. ידועה לכם פעולת הקק"ל בנידון. עתה תצטרך ההעברה להיעשות בהיקף אחר לגמרי. בחלקים רבים של הארץ לא תהיה אפשרית התיישבות יהודית אלא על ידי העברת הפלחים הערבים....חשוב שהתוכנית הזו באה מטעם הוועדה [פיל] ולא מאתנו."

כשהחליטה ממשלת בריטניה לגנוז את הצעות ועדת פיל דאגה ההנהגה הציונית למחוק התייחסויות בזכות הטרנספר, למחוק דיונים על תוכניות "חילופי אוכלוסין" מפרוטוקולים של ישיבות סגורות ולהימנע מהתבטאויות בפומבי בנושא. 

הצעת החלוקה 29.11.1947 - המספרים

כשפרצה מלחמת 1948 חיו בארץ כולה כ-1.3 מיליון פלסטינים וכ-600,000 יהודים. רק כ-7% מהקרקעות היו בבעלות יהודית. שאר הקרקע הייתה ברובה בבעלות פלסטינית וחלקה הייתה "אדמות מדינה". 

למרות הנתונים הללו, בתכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר הייתה המדינה היהודית אמורה להתפרש על פני כ-56% משטח הארץ. במדינה היהודית העתידה לקום אמורים היו להישאר כ-400,000  פלסטינים לצד כ-500,000 יהודים.

במדינה הערבית העתידית היו אמורים לחיות כ-750,000 פלסטינים לצד כ-10,000 יהודים. בירושלים, שאמורה הייתה להיות בינלאומית, אמורים היו לחיות זה לצד זה 100,000 פלסטינים ו-100,000 יהודים.

לנוכח המספרים האלו - האם אפשר להבין מדוע סירבו הפלסטינים לקבל את תכנית החלוקה?

מעגלי הורה ברחובות?

בבית הספר לימדו אותנו שההנהגה הציונית קיבלה את תכנית החלוקה כפי שהיא וההמונים יצאו לחגוג את ההישג. אך האם באמת הייתה כוונה להשלים עם גבולות המדינה היהודית על פי התכנית או עם נוכחותם של כמעט חצי מילון פלסטינים בשטחה?

דיונים ומסמכים פנימיים מראים כי בהנהגה הציונית, משנות ה-30 והלאה, לא הייתה כוונה להסתפק בשטח שניתן למדינה היהודית וכי הסכמה על תוכנית חלוקה היא רק התמקמות לצורך כיבוש יתר הארץ. "ההנחה שלי היא," כתב דוד בן גוריון לבנו "כי מדינה יהודית חלקית אינה הסוף, אלא ההתחלה...נכניס למדינה כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה...נקים משק יהודי רב-ענפים...נארגן כוח הגנה משוכלל, צבא מובחר...ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת." (אוקטובר 1937)

יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של הקק"ל, כתב את הדברים בצורה ברורה אף יותר ביומנו: "בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד...הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל, לפחות ארץ ישראל המערבית, ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות...ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי מבית לחם, מנצרת ומירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. ההעברה צריכה להתכוון לעיראק, לסוריה ואפילו לעבר הירדן. למטרה זו יימצאו כספים...ורק עם העברה זו תוכל הארץ לקלוט מיליונים מאחינו ולשאלת היהודים יבוא קץ ופתרון. מוצא אחר אין." (דצמבר 1940)

אלו לא היו רק מחשבות פרטיות, שחושפים במכתב משפחתי או ביומן אישי, במרץ 1937 אמר חיים ויצמן לנציב העליון: "גם אם חלות מזמן לזמן נסיגות סופנו לרשת את כל הארץ; מה שאין כן אם קורעים את הארץ לשניים ומציבים גבול להתפשטותנו...גם אם תתקבל תוכנית החלוקה, עתידים אנו ברבות הימים להתפשט על-פני כל הארץ...אין זה אלא סידור ל-25–30 השנים הבאות."

***

אלו רק חלק מהדוגמאות לכך שבהנהגה הציונית דחו למעשה את רעיון החלוקה מיסודו. המקורות ההיסטוריים מראים כי הטענה לפיה ההנהגה הציונית קיבלה את הצעת החלוקה בתום לב היא מעוותת. 

קבלת תכנית החלוקה של כ"ט בנובמבר הייתה החלטה דיפלומטית, לקבל לגיטימציה בינלאומית להקמת מדינה יהודית, לזרז את סיום המנדט הבריטי ואז לפעול ליצירת מציאות שהתאימה לאידיאולוגיה הציונית: כמה שיותר שטח עם כמה שפחות ערבים.

מלחמת 1948 הסתיימה בשליטה יהודית על כ-78% משטח הארץ ובהפיכת כ-85% מהתושבים הפלסטינים שחיו בארץ לפני החלוקה לפליטים.

סוף מעשה בכוונה תחילה?

 

מקורות:

רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947, החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים  (ירושלים: מרכז מציל"ה, 2009)

יוסי כץ, "איתן בדעתו – יוסף ויץ ורעיון הטרנספר", עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 347-353

אלחנן אורן, "מהצעת הטרנספר, 1937-1938, אל ׳טרנספר בדיעבד', 1947-1948", עיונים בתקומת ישראל 7, 1997, עמ' 75-85

Nur, Masalha. Expulsion of the Palestinians: The Concept of “transfer" in Zionist Political Thought, 1882-1948, (Washington, D.C.: Institute for Palestine Studies, 1992).

לקריאה נוספת:

שוּרוּך – סדקים בהיסטוריה, השלמות לתכנית הלימודים בהיסטוריה לכיתות י"א: "בונים מדינה", עמותת זוכרות, 2016


 

דימוי: פרט מעבודה של עינת לידר בתערוכה "אמנזיה", גלריה זוכרות

 

זוכרות ברשת