פרויקט מדרון יפו
ג'נטריפיקציה מתמשכת והרס מורשתה הפלסטינית של יפו
מאת: מרגות פאגות ופרנצ'סקה אטזס
11/2020

(1) עג'מי, 1948-2000: גטואיזציה, אי-צדק סביבתי, וג'נטריפיקציה

קיצור תולדות: 

  • מאי 1948: יאפא (יפו) נופלת לאחר שהותקפה בחג הפסח על ידי האצ"ל. יותר מ-95% מתושביה הפלסטינים הופכים לפליטים. 

  • אפריל 1950: עיריית תל אביב מספחת את יאפא, והיא הופכת לעיר מהגרים צפופה. 

  • 1965-1985: אי-השקעה והרס כחלק מתכנית "התחדשות" עירונית. 

  • 1969: היווצרות אתר הפסולת העירוני בעג'מי ("הר הזבל"). 

  • 1985-2000: שינוי מדיניות בעיריית תל אביב: אוריינטליזציה של יאפא, קידום הג'נטריפיקציה, ומדיניות סביבתיות חדשה לטיפוח קו החוף העירוני. 

  • 1988, 1990: שתי תוכניות אב עירוניות מוגשות על ידי העירייה: "פארק הים" ו"מדרון יפו" כתחליף להר הזבל. 

  • 1989-1994: מתחם אנדרומדה המגודר מוקם על גבעת עג'מי. 

  • 1995: משבר הדיור ביאפא, המכונה גם "אינתיפאדת הדיור" – שלושים משפחות נכנסו לבתים ריקים שהיו בעבר בבעלות המדינה, ונוהלו על ידי עמידר. 

כשכוחות האצ"ל וההגנה השתלטו על יפו ב-1948, כ-70,000 מתושביה הפלסטינים, כולל רוב האליטה המקומית, כבר היו לפליטים ומעולם לא הותר להם לשוב. המטרופולין הערבי השוקק לשעבר, שעדיין מכונה בפי רבים "כלת פלסטין", איבד את מעמדו המוניציפלי האוטונומי וסופח רשמית לתל אביב באפריל 1950. מאז, הפך המקום ל"שכונה ערבית" ענייה ומוזנחת, וליעד חדש להגירה יהודית המונית ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. עובדה ידועה פחות על ההיסטוריה של יפו היא שרוב 4,000 הפלסטינים שנותרו בה נדחקו על ידי המדינה הצעירה לשכונת עג'מי בדרום יפו – לשעבר שכונה פלסטינית של  המעמד הבינוני הצופה אל הים. למעשה, באנדרלמוסיה שאפיינה את העיר לאחר הנכבה, שימשה עג'מי כגטו: הוקמו שלושה מחסומים, והאוכלוסייה שמאחורי גדר התיל הושמה תחת ממשל צבאי: לאיש לא הותר לצאת בלי אישורו של המושל הצבאי (Rabinowitz & Monterescu, 2008; Mann, 2015; Meishar 2017).

בתום המלחמה, רוב הבתים הפלסטיניים ביפו עברו לידי המשפחות היהודיות שהתיישבו בה לא מכבר. כ-2,800 בניינים היו זמינים למגורים באזור, ובהם 16,000 חדרים, אך כדי להגדיל את מספר יחידות הדיור ולתת מענה לביקוש הגבוה מצד המהגרים החדשים, הבתים פוצלו מבנית לדירות קטנות. המהגרים היהודים גם השתלטו בעצמם על בתים ריקים בעג'מי, ולעתים חלקו את הדירות עם פלסטינים שנעקרו ממקומם. בחלק זה של יפו, יהודים ופלסטינים התגוררו יחדיו וחוו יחדיו מצוקה כלכלית, תוך שהם נאלצים לחלוק במטבחים, אמבטיות ושירותים אחרים. 

באמצע שנות השישים, ככל שגברה הצפיפות בשכונות הדרום-מערביות של יפו, החלה המציאות של עיר מהגרים מעורבת ותוססת להיעלם. ההזנחה השיטתית של שכונות עוני אלו ומניעת ההשקעות מצד עיריית תל אביב-יפו חוללה הגירה שלילית של תושבים יהודים, שעברו לשיכונים חדשים בבת-ים ובחולון. כתוצאה מכך, פחתה אוכלוסיית עג'מי מ-22,000 נפש  ב-1961 ל-4,000 בלבד ב-1989, כמעט כולם על טהרת הפלסטינים (Rabinowitz & Monterescu, 2008). בתקופה זו גם החל תהליך הריסתה של עג'מי, כחלק מתוכנית ההתחדשות העירונית שיושמה לראשונה בשנות השישים. המטרה היתה להחליף את הבתים הפלסטיניים בשיכונים מודרניים, לא על מנת לחדש את האזור ולהבטיח איכות חיים משופרת לתושביו, אלא במטרה ליישם תהליך של "מחיקת נוף" (erascape), מונח שטבעה החוקרת זיוה קולודני (2008). מחיקת נוף פירושה כינון סדר מרחבי חדש על ידי מחיקת הנוף הקיים ועקירת התושבים מאדמותיהם – על סיפורי חייהם. אשר על כן, רוב הבתים פונו ולאחר מכן נהרסו. שרידיהם, לצד פסולת בנייה נוספת מכל רחבי יפו, נערמו בהדרגה על חופי עג'מי, והפכו להר ענק של זבל שגלש אל הים התיכון. 

במקביל, איכות הסביבה בשכונה הלכה והתדרדרה בשלהי העשור: כיוון שבמוסדות העירייה החלו לדאוג להיגיינה בכל רחבי העיר, הוחלט לשפר את רמת החיים. לתוכנית זו נודעו השלכות ישירות לגבי המגזרים החלשים ביותר באוכלוסיה, כמו גם לסביבה, ובמיוחד למי הים. על מנת לקדם את התוכנית, היה על פרנסי העיר לשנות תחילה את הרגלי השלכת הפסולת של האוכלוסייה ולמצוא מקום לאשפה. לאור זאת, הוחלט ב-1969 להקריב את חוף ימה של עג'מי, והוקם בה אתר עירוני חדש להשלכת פסולת בניין. כך נוצרה חומת אשפה שכיסתה שטח ימי של 75,000 מ"ר. תנאי החיים בשכונה התדרדרו, והפלסטינים שלא היו מעוניינים או יכולים לעבור, משהוכרז כי אינם זכאים לסיוע כלכלי כלשהו, המשיכו לסבול מהעדר שירותים ומההתדרדרות הכללית שגרמו הרעש, הריחות הנוראים וזיהום האוויר. נעמה מישר (2016) מתייחסת למקרה זה כאל דוגמא מובהקת ל"חוסר צדק סביבתי" או "גזענות סביבתית", כיוון שהיה חלק מהתכנית האתנו-לאומית לטפח את הפער החברתי בין שני חלקיה של המדינה החדשה. ההרס וההזנחה של עג'מי תועדו על ידי יוצרי סרטים זרים. כך למשל, ב-1985 התייחס הבמאי של "כוח דלתא" לבחירה ביפו כאתר הצילומים העיקרי באמרו שיפו "נראית בדיוק כמו ביירות אחרי ההפצצות" (מזאווי וח'ורי-מח'ול, 1991).

יחד עם זאת, הרס הבתים של יפו פסק בשנות השמונים, והג'נטריפיקציה של השכונה הואצה עם בואם של אמנים יהודים צעירים שחיפשו חללים אלטרנטיביים. "הבית הערבי" נהיה אטרקטיבי לדור חדש זה, ושפה אדריכלית אוריינטליסטית חדשה נוצרה וקודמה בשכונה: "הסגנון היפואי". התעניינות מחודשת זו בבית האוריינטלי המוזנח שהתגלה ביפו חוללה שינוי קיצוני במדיניות התכנון העירוני, כיוון שהשלטון המוניציפלי נוכח לדעת שלאותה שכונה ערבית ישנה ומוזנחת יש "פוטנציאל אוריינטלי" לקדם מסחר, תיירות ומלונאות. בהמשך לאותו היגיון, "צוות תכנון יפו" שהקים מהנדס העיר ב-1985 החל לקדם מדיניות תכנון ניאו-ליברלית המבוססת על שיתוף פעולה הדוק בין העירייה לבין המגזר הפרטי לטובת שיקומה הפיסי והסוציואקונומי של יפו כאתר תיירות ובה בעת כשכונה יוקרתית חדשה לעלית היהודית הגדלה והמתחזקת של "תל אביב הגלובלית". 

הדוגמא המופתית לכיבוש הכלכלי של אדמת עג'מי ולגישה האוריינטליסטית החדשה כלפי השכונה היפואית היא פרויקט "גבעת אנדרומדה". הפרויקט הוא מיזם הבנייה הפרטית הגדול ביותר שקידמה עיריית תל אביב ביפו. ראשיתו ב-1989 כשהיזם היהודי-קנדי מאריי גולדמן חתם על עסקה עם הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית בירושלים להקמת מתחם מגורים יוקרתי על אדמת הקדש של הכנסייה הצופה על פארק יפו מפסגת גבעת עג'מי. ב-1994, אושרה התוכנית האדריכלית להקמת 270 יחידות דיור, והעבודה באתר החלה עד מהרה. נכון לשנות האלפיים המוקדמות,  דירת סטודיו של 50 מ"ר נמכרה ב-300,000 דולר, והפנטהאוז היוקרתי ביותר נמכר ב-4 מיליון (Levine, 2007; Rabinowitz & Monterescu, 2008).

במקביל, בשנים 1988-1990 הגישה העירייה שתי תוכניות אב עירוניות להחלפת הר הזבל ב"טיילת רחבה וראויה לשמה": "פארק הים" ו"מדרון יפו". הפרויקט לא הביא בחשבון את צרכיהם של תושבי האזור, ערבים כיהודים, שהיוו למעשה מכשול בקידומו. לדוגמא, בחיי היומיום הקשים והמרים של תושבי השכונה, היוו היום והחוף הסלעי בן הקילומטר לא רק אתר למפגשים חברתיים ולבילוי שעות הפנאי, אלא גם מקור פרנסה ומזון ממש. המיקרוקוסמוס הזה היה "מובלעת סוציו-טבעית מווסתת למחצה" (Meishar, 2012 p. 12) לאוכלוסיה ענייה ומופלית אתנית שנאחזה בעירה לאחר הנכבה. היה זה מרחב לאימונים גופניים ופעילויות ספורט מים לילדים ונוער שהשתמרו היטב בזכרון: "היה לנו חוף, אני לא יודע אם ביוון יש להם מקומות כאלה. בגלל החוף הזה לא הלכתי לבית הספר. חיינו בים כל היום" (סולימן בשטון, מצוטט ב-Meishar, 2012). 
 

(2) פרויקט מדרון יפו, 2010-2000: ג'נטריפיקציה מתמשכת והרס מורשתה הפלסטינית של יפו

פרויקט מדרון יפו שנחנך ב-2010 נולד מתוך חזון של אחזור קרקע ושיקולים של איכות סביבה. הפרויקט תוכנן על ידי אותו הצוות שעמד מאחורי חידוש חופה של תל אביב ואזור הנמל הישן. מטרתו היתה כפולה: מתן פתרון ידידותי לסביבה לאסון המטמנה, כמו גם יצירת מרחב חדש למפגשים חברתיים ובילוי פנאי בעג'מי. הפרויקט משך תשומת לב בינלאומית וקודם כפתרון מופתי למחזור אתרי פסולת או שכונות עוני מוזנחות (Mann, 2015), אבל הקמת פארק המדרון בחוף עג'מי בהחלט מעוררת שורה של בעיות אתיות: אם פארק המדרון בנוי מהפסולת הממוחזרת שהצטברה באתר במשך השנים, פירושו של דבר ש"הצלחה סביבתית" זו מושתתת למעשה על הריסותיהם של מאות בתים פלסטיניים מהתקופה שקדמה ל-1948. 

אולם פארק המדרון ביפו מהווה בכל זאת מקרה ייחודי: בעוד שהוא מזכיר הליך מוכר של כיסוי המעורבות של מדינת ישראל בהרס המורשת הפלסטינית באמצעות מדשאות, מישר (2012, 2016) מציינת שזכר הנכבה דווקא עלה בדיונים המוקדמים על הפרויקט שהתקיימו ביפו בשנים 2004-5. על פי תיאורה, בסדנאות ובמפגשים בהשתתפות תושבי עג'מי (ובכללם חברי קבוצת תושבי רחוב קדם, ארגון צופי יפו האורתודוקסים, וארגון הנשים המוסלמיות), תושב פלסטיני שטח בקשה אחת בפני האדריכלית עליזה ברוידא: "להשאיר את [התל] כולו כסמל לנכבה". לבקשה נודעה השפעה חזקה על ברוידא, והיא נטעה בה את הרעיון של יצירת מרחב שיאזכר את אובדן העיר הפלסטינית שחוו תושבי עג'מי (Meishar, 2016). כיצד תורגמו עקבות העבר הזה, המושתק על פי רוב, וכיצד התגלמו במבנה הפארק?

המאפיין העיקרי של פארק המדרון הוא גבעותיו הגליות העצומות, עטורות הדשא – מרכיב עיצובי חשוב שמזכיר לצופה המתהלך בפארק את שכונותיה הצפוניות המבוססות של תל אביב. מאפייניו הבולטים פחות של הפארק הם אלה שמכוונים לייצג את הזכרון הפלסטיני דרך מבנה הפארק. זכרון הנכבה מגולם בשלושה עיצובים עיקריים: ריצוף שתי ככרות קטנות בשברי מרצפות צבעוניות, שביל הליכה מרוצף בגסות בשברי הריסות שמסמנים את קו החוף הקבור, ולאורכם כמה הריסות גדולות יותר שהתגלו באתר וניטעו בו אנכית (Meishar, 2016). המרצפות השבורות וההריסות הפזורות בפארק הן הסממנים החומריים המוחשיים ביותר לאובדן העיר הפלסטינית בפארק, אך נוכחותם עוכרת שלווה. המרצפות השבורות שניתן לראות במרכז הככרות מוחזרו במעין "סגנון אוריינטלי", ומעידות בבירור על כך שהיו ככל הנראה חלק מ"בית ערבי". מחווה זו של שתילה סמלית מחדש של התרבות הילידית בריצוף ובסביבה השלווה של הפארק נועדה ככל הנראה לשמש כמעין מטאפורה "מרפאת" וכהכרה בזכות הראשונים של הנוכחות הפלסטינית. אולם משמעות המרצפות הללו אינה מוזכרת בשום מקום, והפארק אינו מציע למבקרים בו לוח זכרון המציין במפורש את מקור המרצפות. אשר על כן, קל להתעלם מנוכחותן והפוטנציאל הסימבולי שלהן חלש. בעיני המבקרים הרגילים בפארק, המרצפות אינן אלא קישוט אוריינטלי, ובכך הופכת המורשת החומרית הפלסטינית פשוט לחלק מהאסטרטגיה הממסדית הכללית של אוריינטליזציה – יפו כעיי חורבות רומנטיים. 

כאמור, הביטוי האחר לזכרון פלסטיני הוא השביל להולכי רגל הממוקם בשולי הפארק והמרוצף בשברי הריסות, באופן שחורג מארכיטקטורת הנוף ה"הרמונית" יותר. לדברי האדריכלית ברוידא, השביל נבנה לאורך קו החוף ההיסטורי של עג'מי, שכוסה בפסולת בהדרגה, משנות השבעים ואילך:

שביל זה שלאורך קו החוף ההיסטורי מקביל כמעט במדויק לקו המים המקורי, ולאורכו נפזר הריסות מהאתר, כמו פסלים. אני חושבת שאל לנו להסתיר מה שהיה שם; היתה שכונה, והיתה פסולת. כל השכבות צריכות להיות נוכחות.... חשוב שהעבר יחזור באופן סמוי (Meishar, 2016). 

אך שוב, למרות הנסיון לבטא הכרה בנוכחות היסטורית וגיאוגרפית קודמת, המחווה נשארת סבילה: היא בהחלט מאזכרת גיאוגרפיה אבודה ומקנה לפארק מעין נוכחות מלנכולית, נוכחות רפאים, אך היא עדיין מסתירה את ההרס המוסדי הפעיל שיצר את ההעדר הגיאוגרפי הזה ואת מה שבא במקומו. 

אין ספק שנעשה נסיון להיענות לבקשתם של כמה תושבים לכלול את הזכרון הפלסטיני הטראומטי בפארק, פיסית כמו גם מטאפורית. במובן זה, המרצפות השבורות, ההריסות הפזורות ושביל ההליכה המלנכולי תרמו להתנערות ממתווה הנוף הציוני הרגיל על האידיאולוגיה שהוא מגלם. יחד עם זאת, המאפיין הדומיננטי בפארק עודנו גבעות הדשא, המהדהדות את תהליך ההסוואה בירוק המקובל כל כך בציונות, ועל כן מחזקות לא רק את האידיאולוגיה ההגמונית אלא גם את הלוגיקה הממוסדת של חורבן אסתטי. יתר על כן, עקבות הזכרון הפלסטיני שהושתלו בפארק אינם שוליים גרידא, אלא גם סטריליים: הפארק אינו אתר זכרון, כיוון שאינו מצליח להשקיע בהריסות הילה סמלית מסוג כלשהו. כיוון שחוויית הפארק אינה מניעה את עוברי האורח להשקיע מחשבה באופן פעיל, המרצפות השבורות וההריסות נותרות בבחינת אתרים בלתי מסומנים של חורבן שאינם משרתים את הקהילה המקומית, או כל קהילה אחרת, כאתר זכרון. 

פארק המדרון ביפו אולי מתייחד בהשוואה למיזמים אחרים במסגרת הג'נטריפיקציה של השכונה, כיוון שנועד במקורו לשזור (מחדש) את הזכרון הטראומטי הפלסטיני בנוף הסמלי הישראלי ולספק לתושבי עג'מי חלופה טובה יותר למטמנה שקדמה לו, או למתחמי הנדל"ן היוקרתיים שמאפילים עליה (מתחם אנדרומדה הוא כאמור הדוגמא הבולטת ביותר). יחד עם זאת, כפי שציינו מישר (2012, 2016) ומאן (2015), על אף המחווה הזו לתושביה הפלסטינים של עג'מי, הסוגיה הבוערת של מצוקת דיור והזנחה עירונית עמה מתמודדת הקהילה הפלסטינית לא נפתרה, ולמעשה המצב רק החמיר, כיוון שהפארק החדש העלה משמעותית את מחירי הדיור. על כן, פארק המדרון ראוי להיחשב כשלון אתי, כמו גם דוגמא מובהקת נוספת לחוסר התוחלת שב"יפיוף" שכונות מוזנחות שתושביהן מדוכאים, כל עוד האחראים לתהליך הם אותם אלה שהזניחום ודיכאום מלכתחילה. 

 

מקורות:

מזאווי, א. וח'ורי-מח'ול, מ. (1991). המדיניות המרחבית ביפו, 1948-1990. בתוך: ח. לוסקי (עורך), עיר ואוטופיה: אסופת מאמרים – שמונים שנה לתל אביב-יפו (ע"ע 62-74). תל אביב: החברה הישראלית למו"ל.

Kolodney, Z. & Kallus, R. (2008). From colonial to national landscape: Producing Haifa’s cityscape. Planning Perspectives, 23(3), 323-348.

Levine, M. (2007). Globalization, architecture, and town planning in a colonial city: The Case of Jaffa and Tel Aviv. Journal of World History, 18(2), 171–198.

Mann (2015). “An apartment to remember”: Palestinian memory in the Israeli landscape. History and Memory, 27(1), 83. doi: 10.2979/histmemo.27.1.83

Meishar, N. (2012). In search of meta-landscape architecture: The ethical experience and Jaffa Slope Parks design. Journal of Landscape Architecture, 7(2), 40–45. doi: 10.1080/18626033.2012.746086

Meishar, N. (2017). Up/rooting: Breaching landscape architecture in the Jewish-Arab city. AJS Review, 41(1), 89–109.

Rabinowitz, D., & Monterescu, D. (2008). Reconfiguring the “mixed town”: Urban transformations of ethnonational Relations in Palestine and Israel. International Journal of Middle East Studies, 40(2), 195–226.

 

 

זוכרות ברשת