סגירת מעגל - על סיור זכרון מהצד השני
סיפורם וגורלם של כפרי אל-לטרון שנכבשו ב-1967 דומה באופן מדהים לדרך בה הישראלים נהגו בכפרים הפלסטינים שכבשו בשנות 1947-1948. רק שכאן ניתן להשיג תמונות, ועוד צבעוניות, שמתעדות את פשעי המלחמה שישראל ביצעה. זה התחיל בשיטות דומות של כיבוש, הפחדה, גירוש, מחיקת הכפר מעל פני האדמה ומניעת הפליטים מלחזור לבתיהם, ונמשך ביצירת נוף "ישראלי" טהור.
מאת: עמר אלע'בּארי - זוכרות
06/2007
תהלוכת השיבה, יוני 2007, בבית נובא מהצד השני של הגדר

לפני שבוע, ב – 16/6/2007 השתתפתי יחד עם חברות וחברים מעמותת זוכרות בתהלוכת השיבה שאירגן וועד התיאום המאוחד של שלושת כפרי אל-לטרון: עמואס, יאלו ובית נובא. האירוע בא לציין 40 שנה לכיבוש והריסת הכפרים. כל פליטי הכפרים הללו – למעט כמה עשרות שגרים בירושלים – מנועים מלהכנס לתחומה של מדינת ישראל. הם לא יכולים להגיע לעיי כפריהם ולשרידי בתיהם או לבתי הקברות של מתיהם. האירוע על כן התקיים במה שמכונה "השטחים הכבושים" קרי שנכבשו ב-1967, אבל עמואס, יאלו ובית נובא נכבשו גם הם בשנת 1967 ובכל זאת לפליטים הפלסטינים אסור להתקרב לשטח ההוא. אז מה קורה כאן? מה הם כללי המשחק? ומי קובע אותם?.

מישהו כאן, בכל הנוגע לכפרי אל-לטרון, דאג לטשטש את "הגבולות", או נכון יותר לומר עבר כל גבול. 

שיירה של אוטובוסים ומכוניות עשתה את דרכה מהעיר ביתוניא, שליד ראם-אללה, שם מתגוררים פליטים רבים מבית נובא ויאלו, לכיוון הנקודה, כלשון המארגנים, הכי הקרובה "ככל האפשר" לגדר ההפרדה. הנקודה הזאת היא נקודה וירטואלית שלא ניתנת לסימון מראש. כי הכל תלוי בצבא הישראלי. הוא קובע את מידת "האפשר". בגלל זה היה קשה לקבוע נקודת כינוס וסיום לאירוע. בואו נקבע שעת התחלה, אמרו לנו, ונראה מה יקרה.

סיפורם וגורלם של כפרי אל-לטרון שנכבשו ב-1967 דומה באופן מדהים לדרך בה הישראלים נהגו בכפרים הפלסטינים שכבשו בשנות 1947-1948. רק שכאן ניתן להשיג תמונות, ועוד צבעוניות, שמתעדות את  פשעי המלחמה שישראל ביצעה. זה התחיל בשיטות דומות של כיבוש, הפחדה, גירוש, מחיקת הכפר מעל פני האדמה ומניעת הפליטים מלחזור לבתיהם, ונמשך ביצירת נוף "ישראלי" טהור.

כמה אנשים מודעים לכך, וכמה מתוכם יודעים להבדיל, כשעוברים ליד אזור לטרון, מה נכבש ב-1948 ומה נכבש ב- 1967?.

אולי זה בכלל לא משנה. הפרוייקט הציוני התחיל הרבה שנים קודם, ושנת 1967 היא רק אחת התחנות שבו. ולכן לא צריך להיות קטנוני לגבי כפרים פה ושם שנעלמו, או כמה אלפי פלסטינים שטרונספרו או אם הגבול או הגדר בלעו אי אלו שטחים במקום זה או אחר.

אזור לטרון הוא דוגמא מצויינת לחיבור בין 48 ל 67 . גיאוגרפיה ודימוגרפיה, ייעוד וייהוד, תפיסה תרתי משמע, שימור זכרון ומחיקת זכרון אחר. גם הקרבות עליו החלו ב48 והסתיימו, בינתיים, ב67 .הרצון הישראלי לכבוש את האזור הזה כבר ב- 1948 היה גדול. הנה מה שמטריד את דוד בן גוריון ב- 11.7.1948 כפי שהוא בעצמו כותב ביומן המלחמה:"... יש להניח שבסוף השבוע או בשבוע הבא יטילו עלינו הפוגה – וזו תוכל ליהפך לגמר המלחמה בפועל. עלינו איפוא לנצל הימים המועטים שנשארו למלחמה בוודאות – אני משער עד יום ה'-ו' [15-16 ביולי]- לכיבוש לטרון ועמואס...". זה נאמר כחודש וחצי אחרי תחילת המתקפה הישראלית שלא מצליחה להכניע את האזור. ב- 29.5.1948 הוא חושף את הכוונות:"... התכנית של סטון- היא לאגף את לטרון ממזרח ולקחת את יאלו. לדברי יצחק רבין מרוכזים הכוחות הערבים בבית נובא, עמואס, יאלו ולטרון. דיר איובּ כמעט ריקה." ויומיים אחר כך הוא מספר שאווירונים ישאלים הפציצו את לטרון ועמואס. בן גוריון וחבריו ציפו שתוך כמה ימים הם ישתלטו על האזור אך כידוע הם נכשלו. לא פלא אם כך שהכיבוש ב-67 מבחינת הישראלים היה מעין סגירת מעגל ואף סגירת חשבון שנשאר פתוח מאז 48.

השיירה של הפליטים בשבת האחרונה הגיעה באופן מפתיע ללא כל עיכובים סמוך מאוד לגדר ההפרדה. האדמה הקרובה ביותר לגדר היא שארית אדמות בית נובא שנשארה "למזל" בעליה מחוץ לתחום המדינה האזרחית ונכנסו לתחום השלטון הצבאי. באופן אבסורדי, כך אדמות אלה ניצלו.

מסתבר שהדרך הפתלתלה שעשינו עם שיירת הפליטים מביתוניא לבית נובא, אמנם דרך נופי טבע מרהיבים אך גזלה מחיינו שעת נסיעה תמימה, היא הדרך היחידה שהצבא מתיר לפלסטינים לנסוע בה. המרחק האמיתי בין ביתוניא לבית נובא אינו יותר מרבע שעה נסיעה. ואני לתומי אומר שהצבא לא עיכב אותנו. הוא הצליח לעכב אותנו אפילו מבלי להופיע בפנינו.

מארגני התהלוכה, התברר לי אחרי שירדנו מהאוטובוסים, לא תכננו את מסלול התהלוכה, כי באמת ובתמים לא ידעו לאן יהיה אפשר להגיע עם האוטובוסים, ולכן הם גם לא ידעו היכן יהיה המקום המדוייק להתכנסות המשתתפים ולנשיאת הנאומים. בתרבות הנכבש קשה לדבר על הכנת תכניות מדויקות מראש. לא בונים על זמן ולא על מקום, ולכן אי אפשר לקבוע ולהעמיד במת נאומים. לזה דווקא היה פתרון, במה ניידת. משאית קטנה או טנדר גדול עם ארגז פתוח, הרכיבו עליו זוג רמקולים גדולים עם מיקרופון.

אחרי התייעצות קצרה הוחלט שהמסלול יהיה לכיוון צפון מערב, אחרי שני בתים נכנסים לשדה פתוח והנה גם גדר תיל מולנו עם כביש מסודר מהצד השני מסמנים את הגבול בין....67 ל- 48? בין ישראל ולא ישראל? בין פלסטין ולא פלסטין? לא יודע. אבל כן בין מותר ואסור ללא קשר מה ההיגיון מאחוריהם. אין הגיון מאחורי זה. יש כוח.

מאות הפליטים, אתם ישראלים בודדים ואנוכי, אולי הפלסטיני מ-48 היחיד באירוע, גם דרכי היה חיבור מוחשי בין – 48 ל-67, צעדנו בתהלוכה מרשימה שנראתה לי גם ססגונית, אולי בגלל צבעי דגלי פלסטין הרבים שהונפו בתהלוכה. אולי בגלל הרבגוניות של המשתתפים/ות, בנים ובנות, צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, זקנים וזקנות שצורת הלבוש של האחרונים הוסיפה גם לאותנטיות וגם לססגוניות של התהלוכה. עשרות מטרים לפני הגדר, הסדרנים התחילו לעצור את התקדמותנו שמא נתקרב לגדר יותר מדי. כי זה מסוכן. הצבא יבוא תכף ולא רוצים עימותים. הצבא אכן הגיע תכף. ג'יפ ראשון עוצר על הכביש מאחורי הגדר אך מול העצרת, כמה צעירים שורקים וצועקים לעבר החיילים, ג'יפ שני מגיע ועצר גם הוא על הכביש אך במרחק כמה עשרות מטרים מהג'יפ הראשון והנה מגיע ג'יפ שלישי. אחרי כמה דקות החיילים משדרים תכונה, אחד מכוון רובה לעברנו ואז אחד הצעירים מבית נובא מסביר שהוא מכין רמון גז, חייל אחר מסתכל אלינו במשקפת. כמה צעירים מנסים להתקרב לכיוון החיילים והסדרנים הודפים אותם. יש מתח באוויר. אחד המארגנים מתחיל לדבר במיקרופון נייד אך רובנו לא שומעים אותו. יותר מעניין להסתכל לכיוון החיילים. איתן ואסתר מזוכרות ניגשים לחיילים ומנסים לדבר איתם ולהרגיע ככל האפשר את העניינים. הם חוזרים מאוכזבים מהחיילים שלהם. כאן הצבא יחליט את מידת הרגיעה.
אחרי כמה דקות החיילים יורים לעברנו כמה רימוני גז מדמיע. מהומה קלה בקהל. לא נורא. המארגנים, כדי לשמור על הסדר ובמטרה להמשיך את האירוע מבקשים להתרחק מעיני החיילים ומעבירים את העצרת למקום מרוחק קצת יותר ומוסתר מעט בין עצים. אך החיילים זזים גם הם ועוצרים את הג'יפ מול העצרת.

המקום הזה בלתי אפשרי. הנוף שהפליטים רואים מהצד שלהם הוא נוף פשיסטי. מאות פליטים נטולי חופש, עומדים מאות מטרים ממה שהיה פעם כפרם ואדמתם. אסור להם להתקרב. אך רואים בבירור התנחלות של יהודים ממש מול עיניהם ויושבת ממש על אדמתם. רואים גשר גבוה בנוי מבטון לטובת הרכבת החדשה לירושלירושלים שתעבור באדמתם. היא אפילו לא תשרת אותם, רק הרעש של הקדמה  הם יקבלו. החיילים משבשים להם אירוע התאבלות ותפילה לשיבה. רק מידה גדולה של אכזריות, חוצפה וזלזול בתחושות הפליטים אפשר להבין מהנוף הזה. נוף מקומם.

אסמאעיל, יו"ר הוועד המארגן,מצליח בינתיים לסיים את נאומו. מנחה האירוע עושה מאמץ לשדר עסקים כרגיל אך לא מצליח. עיניו זזות בחפזון בין השדה לבין הכביש והגדר, בין הקהל לבין החיילים. רימוני הגז מצילים אותו. הפעם, הגז היה חזק וקרוב יותר. הקהל מתרחק לכיוון הכפר שהוא גם הכיוון לאוטובוסים. הרבה עולים לאוטובוסים כדי לברוח מהגז שהחיילים ממשיכים לירות לעברנו. התחושה שזה מתחזק עוד יותר. גם אנחנו עולים לאוטובוס ומתחילים לעשות את הדרך חזרה לתל אביב. הכביש המוביל לתל אביב רחוק מאתנו דקות ספורות. אך מהמקום שלנו אי אפשר להגיע אליו. לפלסטינים אסור לנסוע בו והגישה אליו חסומה על ידי אבנים גדולות. הדרך שנעשה תיכף תהיה ארוכה, פתלתלה ומעייפת. אנחנו נצא מבית נובא דרך בית לקיא, ספא, בלעין, כפר נעמה, דיר קדיס ונעלין. מיד אחרי הכניסה לנעלין יש מחסום צבאי ישראלי שקובע מי עובר ומי לא, מי בן חורין ומי לא.

---------

טקסט מתוך החוברת: זוכרות את עִמְוָּאס, יאלוּ, ובּית נוּבּא

זוכרות ברשת