סֿרעה – צרעה – סֿרעה, הסרט שלי
בשיחה הבחנו בחור הגדול הקיים בידע שלנו לגבי מה שאירע לפליטים שגורשו מסֿרעה ובאשר להיסטוריה של המקום. וכן לעיוות שנוצר ע"י הצד ה"מנצח" במלחמה לנרטיב ההיסטורי של המקום כמקום מורשת ציוני בלבד כולל סיפורים ששודכו לנרטיב מבלי שאירעו במקום כלל.
מאת: מיכאל קמינר, צרעה
09/2014
בית המוח'תאר עבדאללה אבו לטיפה - ארכיון קיבוץ צרעה

כילדים שגדלו בקיבוץ, היה עבורנו בית השייח' ב"צרעה הישנה" יעד לטיולים ופיקניקים. מגיל צעיר היינו מטיילים לשם בעיקר בחופשים, הליכה רגלית של כשעתיים לערך, שומעים במקום קצת סיפורי ותיקים על הקמת הקיבוץ, על מבנה בית השייח' שהיה חדר האוכל של הקיבוץ ועוד.

נדרשו עבורי שנים רבות עד שהתחלתי לשאול שאלות.

לפני כ 4 שנים, כבכל דצמבר, עת מגיע מועד "חג המשק" התכנסו חברי קיבוץ צרעה בהר בנקודת ההקמה של קיבוץ צרעה הלא היא "בית השייח'" של הכפר סֿרעה. אילנה הקריאה בלדה שכתבה לצריף הראשון שירד מההר אל הנקודה בעמק ובדיוק נהרס באותה השנה, אלישע המזכיר הראשון של הקיבוץ ניגן במפוחית, הוגש כיבוד והאווירה הייתה שמחה.

התיישבתי ליד עליזה מוותיקות הקיבוץ וסיפרתי לה על מצגת תמונות של הכפר סֿרעה שבדיוק קיבלתי מעמרי, בנו של בן ציון הצלם הוותיק. בשבילי המצגת היתה חידוש, לא הבנתי עד אז שהיה קיים ממש כפר שלם על ההר בגבעה הסמוכה לקיבוץ, מלא בסימני חיים שנותרו בו, מעולם לא סופר לי עליו. סופר רק על בית השייח', שהיה מעין "בית מהאגדות" ולא קשור לאנשים אמיתיים.

שאלתי את עליזה אם יש לה זכרונות מהכפר, עליזה מיד נזכרה איך שמרו בזוגות בלילות בכפר כדי למנוע חזרת פליטים פלסטינים אליו ועד כמה פחדה, וסיפרה על מקרה בו צעיר פלסטיני נורה ונמצא פצוע בבוקר בשולי הכפר סֿרעה סמוך למבני הקיבוץ.

בימים הבאים הייתי די נסער, הבנתי לראשונה ששנים נמנעו וותיקי הקיבוץ לספר לנו כילדים על הכפר הפלסטיני ואנשיו, שיתפתי חברים במידע ושוחחתי עם אנשים, נוצרה גם שיחה בפייסבוק עם יגאל, בן קיבוץ שחי היום בניו יורק.

בשיחה הבחנו בחור הגדול הקיים בידע שלנו לגבי מה שאירע לפליטים שגורשו מסֿרעה ובאשר להיסטוריה של המקום. וכן לעיוות שנוצר ע"י הצד ה"מנצח" במלחמה לנרטיב ההיסטורי של המקום כמקום מורשת ציוני בלבד כולל סיפורים ששודכו לנרטיב מבלי שאירעו במקום כלל.

יגאל אמר: "את זה צריך לתעד". הזמנתי את יגאל להיות שותף שלי ויצאנו לדרך.

חברי הקיבוץ הוותיקים ברובם נעתרו להיפגש ולהצטלם, מעטים נותרו היום מהמייסדים בקיבוץ כ 10 בלבד, רובם לא במצב בריאותי טוב, כולם מעל גיל 84 היום וחלקם התקשו להזכר בכלל בכפר הערבי אותו נראה שלא רצו מראש לזכור. לפי עדות רובם, הם היו ילדים צעירים (בני 18-19) שרק סיימו מלחמה קשה כולל אובדן של חלק מחבריהם, והעסיקו את עצמם בשיקום ובניה של משהו חדש ולא שאלו כלל שאלות הנוגעות למי שהיה שם לפניהם.

הם הגיעו לסֿרעה  4 וחצי חודשים לאחר כיבוש המקום, לא נמסר להם דבר על שאירע בכפר סֿרעה והם גם לא שאלו. הכפר היה כל הזמן מול העיניים על הגבעה הסמוכה, הם חיו בבית השייח' שהיה חדר האוכל, הם נצטוו לשמור ולמנוע חזרת פליטים למקום ובכל זאת גם כאשר פגשו פליטים בלילות ואף השתמשו בירי למנוע חזרתם, לא שאלו שאלות. גם כאשר נורה ונהרג חברם יוחנן הרועה בידי פליטים פלסטינים שחזרו כדי לקחת את עדר העזים שהוחרם ע"י חיילים ישראלים והיה ברשות הקיבוץ, הם קברו את הרועה והמשיכו בחייהם מבלי לשאול על הצפוי בהמשך.

לאחר שנה וחצי עבר הקיבוץ למקום אחר בעמק כ 5 ק"מ מסֿרעה, אבל השאלות נותרו פתוחות. במקביל יצרתי קשר עם פליטים מהכפר סֿרעה בעזרתו של עֻמַר מ'זוכרות'. עבורי המפגש הזה היה מאוד חשוב, זכיתי לפגוש פנים אל פנים אנשים שלקיבוץ שלי חלק בעוול הנורא שנעשה להם. זו הזדמנות לעמוד מול הנפגעים מבלי היכולת להסב פנים עוד לעוול שנעשה להם. אלו מפגשים לא קלים עבור הפליטים שכן עבורם אני מייצג את "הכובש". אני בן המקום שהשתלט על הכפר שלהם ומנע חזרתם לביתם.

אני רוצה ליצור בסרט ובסיור שיצרתי עם 'זוכרות' מקום של דיון אמיתי באירועי העבר ולאפשר לאנשים משני הצדדים להידבר למרות הקושי. אני רוצה לדון במהות המושג שיבה ואיך היא יכולה להתבטא כשאנו מתייחסים לפליטי סֿרעה. אני רוצה לעמת את עצמי ואת חברי עם מציאות אותה הדחקנו שנים רבות.
 

זוכרות ברשת