רכוש נטוש
באחת מפעולות טיהור הכפר כפריין, חיילי הפלוגה שביצעו את הפעולה, חזרו לקיבוץ עם שלל מבתי התושבים. השלל כלל תכשיטי נשים ושבריות. לחיילים לא היה עניין גדול בתכשיטים והם חילקו אותם לנו, הילדים, שכמובן שמחנו באוצרות שנפלו לידינו.
מאת: עפרה בריל / ארכיון עין השופט
23/07/2016
גיוס חברי קיבוץ עין השופט ל'הגנה' / ארכיון עין השופט

יש משהו נוסטלגי בזיכרונות שלנו על מלחמת השחרור, התרפקות על הישראלי היפה, טהור המידות, שנזהר בכבודו של האויב שממול. הסיפורים שליקטתי מארכיונים קיבוציים שונים מעידים על ההתלבטות הגדולה שהייתה לחברי הקיבוץ הצעירים שהתחנכו על ברכי תנועות הנוער הציוניות, לנוכח המלחמה, התבוסה והבריחה של תושבי הכפרים הערביים בעקבותיה. הרעיון הבסיסי והמוסרי שהוטבע בתנ"ך, שאין לקחת שלל מהאויב, גרם לרבים מהחברים ייסורי נפש, אבל לא פעם המציאות הקשה של עוני וחוסר גברה.

בקיבוצי עין השופט, קיים סיפור המטמון. באחת מפעולות טיהור הכפר כפריין, חיילי הפלוגה שביצעו את הפעולה, חזרו לקיבוץ עם שלל  מבתי התושבים. השלל כלל תכשיטי נשים ושבריות. לחיילים לא היה עניין גדול בתכשיטים והם חילקו אותם לנו, הילדים, שכמובן שמחנו באוצרות שנפלו לידינו. המחנכים שלנו פחות שמחו ובשיחת חברה גיבשו החלטה, שיש להחזיר את כל התכשיטים לקופסה (כי אין לקחת שלל מהאויב) – לקבור את הקופסה, ובבוא השלום להחזיר את התכשיטים לתושבי הכפר.

הקופסה נקברה בידי אחד המחנכים, וברבות השנים נשכח מקום קבורתה. חורש אורנים גדול צמח במקום והמחנך המזדקן לא זכר היכן נקברה.

הילדים שהפכו לבוגרים, מאוד רצו למצוא את הקופסה והביאו מגלה מוקשים שבעזרתו גילו חלקי מתכות שונים, אך הקופסה נשארה קבורה באדמה. יום אחד החל טרקטור לחפור באזור קבורת הקופסה, כדי להכין את השטח לבניית בית ילדים חדש. והנה, מתוך האדמה התגלתה הקופסה.

ההתרגשות שעברה בין צעירי הנקודה הייתה גדולה. המטמון נמצא. לאחר כבוד הובא למוזיאון, אבל גם שם נטמן. לא היה נעים להציג את הקופסה עם התכשיטים לעיני רבים.

חבר קיבוץ הזורע, לוי גרנות, שהיה ה"מוכתר" של הקיבוץ וקיים קשר הדוק עם תושבי הכפרים הערביים קירי ואבו זריק, מספר מזיכרונותיו:

לא רק אני לא הבינותי שהם לא יחזרו. אני זוכר שהלכנו לשם. הבאנו גם רכוש לתוך הקיבוץ – שקי תבואה, עגלות, בהמות. ולטר היה אז רכז המשק, ואני זוכר אותו מדבר בשיחה, בהתרגשות רבה מאוד, בתוקף. משפט אחד אני זוכר שאמר: אני לא רוצה שהם, שכנינו, כאשר יחזרו, ימצאו מרכושם בתוך הקיבוץ! הדבר הגיע לאבסורד: עדר פרות הסתובב בהרים בלי רועה ובלא שהשקו אותו. הערבים היו רגילים להשקות אותו בכל יום במעין לרגלי אבו-זריק. העדר הגיע אלינו. "ההגנה" הביאה אותו אלינו, ואנחנו, מתוך רצון לשמור על יחסי שכנים עתידיים, גירשנו אותו. קיבוץ שכן לקח אותו וזמן רב צחקו על "הזורע". זה מעיד, איך בתוך המלחמה, לא אנחנו ולא אחרים לא ראינו את הנולד. היה מי שטען שתמיד היו זעזועים מלחמתיים במזרח התיכון ואיתם העברות אוכלוסיה. 

לכתבה המלאה

זוכרות ברשת