התנגדות לבניה בסומייל
מאת: מיכאל יעקובסון
14/06/2007

השבוע הגישה 'זוכרות' את התנגדותה להרס הכפר סומייל. בשונה ממרבית הכפרים שנפגעו בנכבה, כפר סומייל מצוי בלב ליבה של העיר תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול-ארלוזרוב-ז'בוטינסקי, ממש כמה מאות מטרים ממשרדי 'זוכרות'.

הכפר מהווה כיום נקודת זיכרון לנכבה, הנוכחת לצד פעילותם של רבבות התל אביבים, המתעלמים מהפצע הפתוח שנותר בלב עירם. אירוני כי לקראת שנת ה-100 להיווסדה של תל אביב, בוחרים יזמים מקומיים בתמיכת עיריית תל אביב, למחוק את שרידי הכפר אשר היוו חלק משורשיה של העיר תל אביב, ובכך להמשיך את המפעל הציוני אשר אינו רואה דבר מלבד את עצמו במרחב המקומי.

מקור שמו של כפר סומייל, נראה כי בא מהמילה צומיל, שמשמעותה אדמה יבשה. ישנם המוצאים בכך רמיזה למיקומו של הכפר על רכס הכורכר הרם, אשר שרידיו נראים לעין עד היום. מיקום זה אִפשר לתושביו, שעסקו במאות הקודמות בחקלאות, להשקיף ולפקח על השדות והפרדסים שהקיפו את הרכס, וכן על הדרך הקדומה שעברה לצִדו (כיום תווי רח' אבן גבירול) ושהובילה מהעיר יפו צפונה.

המקום גובש ככפר במהלך מחציתה השניה של המאה ה-19, וזכה לתנופה משמעותית בראשית המאה ה-20 ומספר תושביו הגיע לכ-700 נפשות ששוכנו בקרוב ל-100 בתים. שתי החמולות שהרכיבו את רובו של הכפר היו חמולות צראפי ודג'אברה. התושבים עסקו בחקלאות ועם התפתחותה של תל אביב, עברו לעסוק במתן שירותים שונים.

עם השנים הושכרו בתים בכפר לתושבים יהודיים, והחיים התנהלו תוך דו קיום. דרוויש צרפי, נולד בסומייל וחי בו עד גיל 8, עת נאלצה משפלתו לעזוב. הוא חי כיום בג'לג'וליה ומספר על היחסים בין הערבים ליהודים לפני קום המדינה: "אני זוכר את השכנות הטובה שהייתה לנו עם היהודים. בבית שלנו גרו כמה משפחות יהודיות, והיינו איתם ביחסים טובים מאוד. מהן למדתי לשתות תה קר ולאכול גפילטע-פיש... אחותי למדה מהנשים היהודיות שגרו אצלנו לדבר ולכתוב בעברית וגם קצת פולנית ובתמורה לימדה אותן לדבר ולכתוב ערבית. אני זוכר את החגים ואת החתונות בכפר. אלו היו האירועים של מפגשי המשפחות, כולם ביקרו את כולם, היו נוהרים לחתונות גם מכפרי הסביבה וכמובן שגם באו המשפחות היהודיות שגרו בשכנות...".

בעקבות הנכבה עזבו תושבי הכפר הערבים את בתיהם, ואת מקומם תפסו פליטים יהודים שהתיישבו בבתיהם, והפכו את מסגד הכפר לבית הכנסת – הפעיל עד היום.

כיום, מבקשת תוכנית בנייה להחריב את שרידיו של הכפר סומייל על מרכיביו השונים שנותרו במתחם. רחל נחומי כתבה במחקרה על סומייל בבית הספר לשימור של אוניברסיטת תל אביב: "בהתבוננות "אובייקטיבית" נראה המקום כגיבוב מבנים, חצרות, גגונים כשאסתטיקה ויופי רחוקים ממנו מרחק שנות אור. אולם שימור במאה ה-21 אינו נחלת היפה, הייצוגי המונומנטאלי. בחינת מקום צריכה להעישות לאור המורשת התרבותית אותה הוא נושא, ייצוגה במרחב ונדירותה בנוף ובתרבות האנושית."

ההתעלמות המוחלטת מעקורי סומייל מהווה מסר ברור לכלל העקורים הפנימיים, אזרחי המדינה, לפיו הם נושלו פעם אחת בנכבה של 1948 וגם הזיכרון שלהם אינו נלקח בחשבון בהווה. המדינה הפקיעה בחוק את אדמותיהם וכעת גם מתעלמת מהזיכרון שלהם. המדינה כוננה אותם כאזרחים פגומים מלכתחילה וממשיכה לנשל אותם גם בהווה. אי לכך, מתנגדת 'זוכרות' להמשך ההרס וקוראת לשמר את שרידיו של הכפר סומייל.

----------------

14 ביוני 2007

 

זוכרות ברשת