לומדים לשדוד: על אדמות הנגב, 1948
מאת: גדי אלגזי \ אתר העוקץ
07/11/2013
ביקור חברי דירקטוריון קק"ל בנגב: יוסף וייץ, אברהם הרצפלד ואברהם גרנות, 1942. עדיין לא הבינו, שבאמת אפשר להתעלם מזכויות הבעלות ולשדוד אדמות בכוח (מתוך ארכיון קק"ל)

"האם נשדוד אדמה?" (דוד בן-גוריון ליוסף וייץ, 07.05.1948)

מוקדש לאהוד פראוור, בני בגין, יוסף וייץ, להוגי "תוכנית פראוור" וכל המוסדות המיישבים של התנועה הציונית

------------------------------------------

בימים אלה דנה ועדת הפנים של הכנסת ב"חוק פראוור-בגין" – החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, כלומר החוק להשלמת נישול הבדואים ועקירתם מאדמותיהם. חוק פראוור נועד להשלים תהליך ארוך של נישול. שוד אדמות הבדואים התרחש בעצם כבר לפני עשרות שנים – בעיקרו בין 1948 ל-1954. אבל הנישול לא הושלם; תושבי הנגב הערבים התעקשו להחזיק בקומץ אדמותיהם, היו מוכנים לסבול חיים של מצוקה מתמשכת ב"כפרים בלתי-מוכרים" ובלבד שישמרו על אחיזה כלשהי באדמותיהם. הם חיו בצל הריסות בתים יומיומיות, נענים במצוקה מתמשכת. ועכשיו צריך להשלים את מה שהתחילו בו ב-1948.

לכבוד הדיון בחוק פראוור, הנה הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948. זהו רגע חשוב, כי הוא מעיד על כך שמומחי הקרקעות של התנועה הציונית עדיין הכירו באותו זמן בזכויות הבדואים לקרקע. בעשר השנים שקדמו ל-1948 הם התמקדו ברכישת קרקע מבדואים – וזאת לא יכלו לעשות אלא על בסיס הכרה בזכויות הבעלות שלהם. בתחילת 1948 הם הכירו עדיין בבעלות הבדואים על הקרקעות, לא מתוך טוב-לב ולא מתוך ראייה שוויונית – אלא משום שעדיין לא הבינו שבאמת אפשר להתעלם מזכויות הבעלות ולשדוד אדמות בכוח. בשביל זה יש מדינה. בשיחות בין מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל, יוסף וייץ, לדוד בן-גוריון, שברובן עסקו באדמות הנגב, אפשר לראות את המפנה מתרחש.

ב-3 בפברואר 1948 נתקל וייץ בבן-גוריון. האחרון שואל אותו כבדרך אגב, האם תרצה קק"ל לקנות ממנו אדמה במחיר 25 לא"י לדונם. וייץ עונה: אם האדמה היא ערבית, ויתנו לנו קושאן [שטר בעלות] וחזקה – נקנה. בן-גוריון צוחק ואומר: "קושאן – לא, חזקה כן," ובכך הסתיימה השיחה. וייץ חשב שבן-גוריון מתבדח: מאין לו לדוד בן-גוריון אדמות ערבים? ומה פתאום הוא מוכן למכור לקק"ל קרקע ערבית שהוא מחזיק בה, למרות שלא קנה אותה כדת וכדין?

למחרת נפגשים שוב בן-גוריון, וייץ וראש קק"ל אברהם גרנות (גרנובסקי). אז מתברר לוייץ שבן-גוריון היה רציני לגמרי. "שיחת ההיתול מאתמול על קניית קרקע היא בגדר תוכנית אצל בן-גוריון. הצבא שלנו יכבוש את הנגב, ייקח את הקרקע לידיו וימכרנה לקק"ל במחיר של 20–25 לא"י הדונם. והרי לו מקור למיליונים." גרנובסקי משיב לבן-גוריון בצחוק: "אין אנו חיים בימי-הביניים, והצבא אינו גוזל קרקע. לאחר המלחמה יחזרו הבידואים למקומם – אם בכלל ייצאו – ויקבלו את אדמתם". גרנובסקי לא מעלה בדעתו, שמנוסתם של אנשים מבתיהם בזמן מלחמה תהפוך לפליטות של קבע. לאחר שנים של קניית קרקעות מטעם קק"ל, ראשיה לא מנחשים שבן-גוריון חושב כמה צעדים הלאה ורואה אפשרות להשתלטות על קרקעות לא על-ידי קנייה ומכירה. לאחר השיחה מזכיר וייץ לבן-גוריון, כי "האדמה הטובה בנגב היא קניינם של הבדואים ובעדה צריך יהיה לשלם." הוא צדק ביחס לקניין הבדואים; הוא טעה כשחשב שמעתה צריך יהיה לשלם בעדה.

הימים הם ימי 1948. דברים משתנים במהירות. שבוע לאחר מכן נפגשים שוב וייץ ובן-גוריון. הפעם מסביר לו בן-גוריון את הדברים ברצינות ומתווה באוזניו את הנתיב החדש של ההתיישבות הציונית. וייץ רשם את דבריו ביומנו: "בנגב לא נקנה קרקע. אנו נכבוש אותו. אתה שוכח שאנו במלחמה, וכל הבידואים שיילחמו בנו לא ישובו, ואלה שיישארו – ניתן להם קרקע לפיתוח ולא כסף."

בן-גוריון רואה כבר בחזונו פליטים שלא ישובו, שאדמתם תעבור לידי המדינה. את הבדואים שיישארו בתחומיה לא תפצה מדינת ישראל, הסובלת ממחסור במזומנים, אלא תיתן להם "קרקע לפיתוח" – ככל הנראה מהקרקעות שגזלה. וייץ לא מאמין למשמע אוזניו: "סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים." עוד טעות.

וייץ לא אמר את הדברים מתוך גישה המגנה על זכויות הפלסטינים. הוא תמך באופן עקבי בתוכניות טרנספר, וקידם אותן במהלך מלחמת 1948 בעצמו – שכנע אחרים, התגבר על התנגדותם והפעיל את קק"ל כגוף עצמאי לקידום הרס כפרים ומניעת שיבתם של יושביהם. הוא אמר לבן-גוריון שלא יוכל לגזול את אדמת הבדואים, כיוון שהיה רגיל עדיין לשלב הקודם במהלך הקולוניזציה הציונית – השלב שבו בהעדר עליונות פוליטית ברורה מול העם הילידי, קודם תהליך הנישול וההתנחלות באמצעות רכישת אדמות. וייץ לא העלה בדעתו עדיין שוד אדמות באמצעים פוליטיים – ובן-גוריון לעומתו, שבמרכז השקפתו עמדה המדינה על צבאה וכוחה, יכול היה בהחלט לדמיין איך יגזול את אדמת הבדואים "כראש המדינה העברית". הוא רמז על כך בנאום פומבי: "בהתיישבותנו בנגב נצטרך לשכוח הרבה דברים ישנים וללמוד הרבה דברים חדשים. לא נאכלס הנגב בדרכים האורתודוקסיות, אם כי המוסדות אינם מסוגלים עדיין לחשוב במושגי התקופה החדשה." בקק"ל, כך אמר, עוד רגילים לרישום בטאבו "ואינם מאמינים בדרכי הרכישה החדשות"…

בחודשיים הבאים מתחוללת המפולת האמיתית. כפרים וערים מפונים, זרם הפליטים הפלסטינים גובר. וייץ – כמוהו כמנהיגים ציוניים אחרים – אינו מאמין למראה עיניו. חודשיים לאחר השיחות המצוטטות כותב וייץ לאשתו, "עד כמה השתפר מצב רוחנו: צבאנו הולך וכובש כפרים ערבים, ושוכניהם פוחדים ונסים כעכברים." הוא גם מסביר לה איך הושגה התוצאה: "אין לך מושג, מה התרחש בכפרים הערבים. מספיק שבלילה ישרקו מעליהם כמה פגזים והם נסים על נפשם. כפרים הולכים ומתרוקנים, ואם נמשיך בדרך זו – ובוודאי נמשיך בגבור כוחנו [הצבאי] המצויד – אז יתרוקנו עשרות כפרים מתושביהם. הפעם ירגישו גם אלה השאננים טעם פליטים מהו."

פליטי-מלחמה נעשים עם של פליטים, לא מעצם העובדה שנמלטו מאזורי אסון בשעת מלחמה. כך נוהגים רוב בני האדם בשעת מלחמות, ודאי בשעת מלחמות המכוונות לאוכלוסייה אזרחית. השאלה המכרעת – מעבר לשאלת הגירוש המאורגן – היא כיצד להבטיח שיישארו פליטים, שהמנוסה הרגעית תהפוך לפליטות שאין ממנה חזור; ומבחינתו של וייץ וההנהגה הציונית, שאלה זו מלווה באתגר נוסף: איך לשנות באופן בלתי-הפיך גם את יחסי הקניין – להפוך מנוסה זמנית לנישול קבוע. תשובתו של וייץ היא פשוטה וחותכת: למנוע מהפליטים לחזור, לעשות כל מה שניתן כדי לפנות אחרים – וליישב מיד את אדמותיהם. אין לו שום התלבטויות בשאלות אלה; הוא רק שואל את עצמו, אם יש ביד קק"ל והמוסדות הציוניים מספיק משאבים כלכליים ומספיק אנשים כדי להתנחל בכפרים הנטושים.

וכך, באפריל 1948, חודשיים לאחר שיחותיו עם בן-גוריון שצוטטו לעיל, וייץ מפנים כבר את המצב החדש. בשיחות עם חברים שונים בהנהגה הציונית הוא מעלה את שאלת "פינוי הערבים", וכך מוקמת "ועדת הטרנספר" כדי "להפוך את בריחת הערבים לעובדה קיימת". במקביל הוא מפעיל את קק"ל עצמה כדי לגרש את מי שנשארו ובהמשך ישלח בולדוזרים להרוס כפרים נטושים. במאי 1948 כבר משוחח וייץ עם בן-גוריון בשאלה, מה לעשות עם האדמות הפלסטיניות. בשיחות פנימיות כאלה, שכרגיל אינן נשמרות בכתובים, מדברים גלויות, בלי כחל ושרק. בן-גוריון מתלבט עם וייץ בקול רם, מחפש את הנוסחה: "האם נשדוד אדמה?" התשובה טמונה בשאלה. נראה שבן-גוריון שכח, מוסיף וייץ, "מה שאמר לפני זמן, שיכבוש את הקרקע במלחמה". אבל הנוסחה תימצא: המדינה אכן תשדוד – ותמכור לקק"ל קרקעות ששדדה במסגרת שייקרא בסופו של דבר "עסקת המיליון" הראשונה והשנייה, כדי לטעון שקרקעות הפליטים הטובות אינן בידה. מצטערים! כבר מכרנו לקק"ל.


אחת מעשרות ההריסות של אלעראקיב. להפוך מנוסה זמנית לנישול קבוע. צילום: Photo by: Oren Ziv/ Activestills.org

במאי 1948 מבין יוסף וייץ, שהמצב באמת השתנה מיסודו: "מושגים עומדים להשתנות והנחות הולכות להתערער". "גאולת האדמה", הוא מבין, לא תתבצע מעתה בעיקרה על-ידי קק"ל והמוסדות הציוניים אלא על-ידי המדינה. וזאת –"בדרך שלא ציפינו לה: בריחת הערבים תביא לידי מהפכה קרקעית גמורה, כי הם לא יחזרו, אדמתם תישאר בלי בעלים והמדינה עתידה להחרימה." זו חלוקת העבודה החדשה: המדינה תחרים (תשדוד, אם להשתמש במלים שבהן השתמשו בן-גוריון ווייץ בשיחותיהם) וקק"ל ושאר ה"מוסדות המיישבים" יעסקו בהתיישבות (ופה ושם – בשוליים או במקומות קשים – גם ברכישת אדמות בדרכים שונות). המפנה הזה התרחש בחלקו במהלך הדיונים על עתידן של אדמות הנגב – וזאת, חודשים לפני שנכבש בידי צה"ל…

בדצמבר 1948 הדברים כבר ברורים. וייץ רוצה שקק"ל תקנה קצת אדמות מערבים – ובן-גוריון אוסר זאת. מעתה והלאה, הוא אומר, תקנה קק"ל אדמה רק מהמדינה. ומאין יהיו למדינה אדמות? כיצד בכלל תוכל למכור אדמות שאינן שלה? בן-גוריון מתחמק מתשובה ישירה ואומר רק ש"הממשלה, המדינה, היא כל-יכולה". האם תשאיר מדינת ישראל קצת קרקע לפליטים שישובו? בן-גוריון עונה מפורשות: "לא, לאורך הגבול ובכל כפר ניקח הכל, כפי צרכי התישבותנו. את הערבים לא נחזיר."

וכך אכן קרה. המדינה עושה זאת גם כיום. היא נוהגת בהתאם לעקרונות פעולה פשוטים, שנוסחו כבר ב-1904 על-ידי מורו ורבו של וייץ – מנחם אוסישקין, שעמד שנים בראש קק"ל. המשימה היסודית של התנועה הציונית, חשב אוסישקין, היא השגת "זכות בעלים" על אדמת הארץ כדי שתהיה "ארץ ישראל יהודית". איך משיגים קניין בקרקע? "רק באחד משלוש דרכים הללו: בכוח – על-ידי כיבוש במלחמה, לשון אחר גזילת אדמה מידי בעליה; קנייה שבכפייה, כלומר הפקעת נכסים בכוח הממשלה; וקנייה לרצון הבעלים [כלומר רכישה ללא כפייה]."

אלו מבין שלוש הדרכים האלה אפשרית עבורנו, הציונים, שאל אוסישקין. איננו יכולים, כך כתב ב-1904, לרכוש אדמות בכוח הנשק: "לעניין זה חלשים אנו יותר מדי". לכן, קבע, נשארו בפנינו הדרך השנייה והשלישית – החרמה וקנייה. אין כאן עניין של עקרונות אלא של נסיבות משתנות ושל האפשרויות שעמדו בפני התנועה הציונית: לאחר 1948 אפשר היה לעבור מרכישת אדמות בדרך קנייה לשיטה הראשונה והשנייה שסימן אוסישקין – לכיבוש צבאי וגזל מאורגן בכוח המדינה.

----------------

 

זוכרות ברשת