מעזה לכפר שלם: רגע קסום של שיבה
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו \ אתר שיחה מקומית
14/12/2014
ביקור מולדת של עקור בסלמה, לימים כפר שלם \ צילום: אלאונור מרזה

ביום זכויות האדם הבינלאומי (10.12) הוא מימש זכות בסיסית – לשוב ולבקר בסלמה, היום כפר שלם. זו פעם ראשונה שהוא מבקר במקום בו נולדו הוריו. אביו נולד ב-1936 והיה בן 12 כשנאלץ לעזוב את ביתו יחד עם כל תושבי העיירה ולעבור לגור ברצועת עזה, שבה הם חיים עד היום. את שמו אינני יכול לכתוב כדי לא לסכנו. הוא מתרגש בדרך לסלמה ומשתתק לדקות ארוכות כשנמצא בין המסגד לבית המוכתאר. בגן המשחקים במרכז כפר שלם הוא מתאמן שעה קלה במתקני הכושר, ואחיינו בן הארבע משחק במגלשות. הגן הזה הוקם על בית הקברות של סלמה ולא הותיר ממנו זכר.

עומדים ליד המסגד והוא מתקשר לאביו. עוד לפני שמספר היכן הוא נמצא אביו שואל אם כבר ביקר בסלמה. הוא מספר לו שהישוב בו נולד הפך לשכונה בתל אביב. אך מעט מהבתים המקוריים וכבישי הכפר המפותלים משמרים את זכרונו. אביו מקצר בשיחה. "זה בטח לא קל לו", הוא משתף, ושואל אותי איפה בית הספר של הכפר. אביו שלמד בו שאל אם הוא עדיין עומד. אני לוקח אותו לבית הספר, שכיום משמש את ביטוח לאומי. כשיושלמו תכניות הבניה ויפונו אחרוני התושבים שחיים בבתי סלמה, יישאר רק המסגד שכיפתו ניזוקה על ידי מתפרעים בשנת 2000 ולא שופצה מאז.

אני מספר לו על המאבקים של תושבי השכונה, רובם ככולם מזרחים, נגד פינויים על ידי המדינה ובעלי ההון האלימים. אנחנו חולפים על פני בית הרוס במעלה רחוב 4848 שבו מת תושב בעקבות אחד האירועים הללו. אני לא בטוח עד כמה זה מעניין אותו.

פגז דרך החלון

הם ישנו אצלנו בבית בתל אביב. רק שעה נסיעה מביתם כיום (אם לא צריך להתעכב במעבר ארז), אבל לפי תגובותיו זה נדמה כיקום מקביל. הוא נפעם ממגוון הפירות והירקות בשוק הכרמל, ומוצא שמחיריהם כפולים מאלה שבשוקי הרצועה. אנחנו צופים יחד במשחק כדורגל מליגת האלופות. "גם לנו יש מסך כזה, אבל ההתקפה האחרונה על עזה הרסה גם אותו", הוא מציין במרירות.

זה נותן לו הזדמנות לספר עוד על תנאי חייהם. "הפלסטינים בעזה בונים את בתיהם בדיוק כפי שמגדלים ילדים. זה אף פעם לא נגמר, כי בכל פעם צריך לבנות מחדש אחרי ההרס שגורמת ישראל. אחרי שסיימנו לבנות חלק חדש בבית, באה ההתקפה בקיץ והרסה את כל הדלתות והחלונות. פגז שירה טנק חדר למטבח, הרס את התנור, המקרר וקולט האדים." "ואיפה אתם הייתם באותו זמן?" אני שואל, מניח שהם מצאו מקלט במקום בטוח יותר מביתם. "היינו בבית", הוא משיב. "לגור בדירה אחרת עולה המון כסף שאין לנו, ולגור בבית ספר של אונר"א עם כל המשפחה זה בלתי נסבל, אז החלטנו להישאר בבית". את הנזק שאיננו ברכוש רק ניתן להעריך לאור הדברים שהוא מוכן לשתף בהם.

השיחה נודדת בין הזוועות בעזה לבין משחק הכדורגל המרתק על המסך. באזל מחליפה שחקן מצרי, כפי שהוא מעדכן אותי. ג'רארד מבקיע גול נפלא ולרגע נראה שליברפול יכולה להעפיל לשלב הבא. אלאונור רעייתי מבקשת לצלם אותנו מביימים שמחה לאחר הבקעת שער. אנחנו נענים ברצון וצוחקים יחד גם כדי לברוח מהסיפורים הקשים.

הוא שולט בנעשה בקבוצות הכדורגל השונות באירופה ובאפריקה, ובעצמו אוהד ברצלונה. "כמו הבן שלך, כפי שראיתי בחדר השינה שלו" הוא אומר. "כשבארסה משחקת נגד ריאל מדריד, רצועת עזה נחצית לשתי מחנות" הוא מוסיף פרט חשוב. הרגע האנושי הזה מתמשך והאווירה נעימה. המשחק המתוח ברגעי הסיום שלו מחבר בינינו, שני גברים אוהבי כדורגל טיפוסיים למדי. אני מספר לו שסוזה, המאמן שזז בעצבנות ונותן הוראות לשחקני באזל, הוביל את מכבי ת"א, הקבוצה שאני אוהד, לאליפות בשנה שעברה. "אבל היה נדמה לי שאתה אוהד במשחק הזה את ליברפול", הוא מעיר. "לא ממש אכפת לי מי ינצח, העיקר שזה משחק טוב".

כשאנחנו נפרדים למחרת, אחיינו שמח לחזור הביתה ואנחנו מתחבקים בחום באלנבי פינת מאז"ה. נהג המונית קולט היטב את המתרחש ומסכם: "העולם אכזר".

מקור: אתר שיחה מקומית
איתן ברונשטיין אפריסיו הוא מייסד עמותת זוכרות.
הפוסט התפרסם גם באנגלית באתר 972+

 

זוכרות ברשת